הסכם עם הקב”ה

אעשה זאת לרפואת בניי, ואם
הרנולה תיעלם והניתוח יתבטל,
אעשה לקדוש-ברוך-הוא שיווק
ופרסום משהו חבל"ז…

חשבתי לעצמי, הנה עוד סדר ערב רגיל בביתנו: ארוחת ערב, מקלחת, צחצוח שיניים, עוד כמה נדנודים של הילדים בסגנון "אמא, אני צמא", "אמא, תגידי אתי קריאת שמע" ו"אבא, הוא מציק לי"…

בצחצוח השיניים לבני הקטן בן החמש הדברים החלו להשתבש. בעוד אני מצחצחת ביסודיות את שיניו, הבחנתי לפתע בבליטה תחת לשונו.

"נעם! מה זה?!" שאלתי אותו בבהלה.

מבוהל לא פחות הוא עונה: "אמא, מה עשיתי?!"

הלכנו לאבא לאישור האבחון – יש לילד בלוטה מכוערת תחת הלשון, וזה לא נדמה לי.

קבענו תור לרופא ילדים ומשם לרופא אף אוזן גרון בית חולים… צילום M.R.I… אין הרבה מקום להתלבטויות: נקבע תור לניתוח. בתחילה הרופא מסביר שמדובר בניתוח די קל ונפוץ ללא סיבוכים, ולעיתים אף הבלוטה הקרויה ציסטה או רנולה (על שם הבלוטה שיש לצפרדע תחת סנטרה…) יתכן ותיעלם מעצמה.

"בעזרת השם", אני מוסיפה.

איני יודעת מדוע הרופא היה צריך לקלקל את האווירה הטובה שמדובר בטיפול בסדר גודל של סתימת שן סטנדרטית, אבל בביקורת הבאה כבר העלה כמה סיכונים באוזני הילד (להזכירכם בן החמש וקצת) כיצד ייכנס עם הסכין מהצוואר… הילד המבוהל לא הסכים לשוב יותר לבית חולים, משום מה. באותה הזדמנות העלה הרופא כי יתכנו סיכונים ופגיעה בעצב בפה בצורה כזו או אחרת, בקיצור – סיפור.

זה המקום לציין כי נעם הינו בן זקונים מתוק ויקר במיוחד. הוא נולד חודשיים וחצי לאחר פטירתו הפתאומית ממחלה של אבי היקר. נעם קרוי על שם אבי, ביום הברית של נעם ישראל ציינו בדיוק שנה לתאונת דרכים קשה מאוד שהייתי מעורבת בה וניצלתי בדרך נס שלא תיאמן – הייתי כלואה ברכב, הפוכה על ראשי, וכל פציעתי הסתכמה בניתוח לחיבור גידים בשתי אצבעותיי.

כמה מילים עלי. אני עוסקת במוסיקה והפקת אירועים ושייכת למגזר הדתי לאומי, לפני מספר שנים החלטתי להוציא מעט פוני מכיסוי הראש בגדר ההלכה. כעבור תקופה רציתי לכסות שוב את הפוני, אבל קשה כוחו של הרגל…

באחד מהימים התקשרו אלי מבית ספר חב"ד באלעד להפיק אירוע לאימהות ובנות בשילוב קטעי דרמה ואימפרוביזציה עם הקהל. נסעתי לחברתי הטובה אסתר, שחקנית מוכשרת ביותר מהמגזר החרדי, לעשות עמה חזרות וליטושים שיתאימו למגזר.

"את יודעת מה", אמרתי לך תוך כדי החזרות, "אני מקנאה בך! אין לך בכלל התלבטות אם לכסות את כל השיער או לא, פשוט הכל בפנים".

אסתר, אישה לבבית במיוחד, אמרה לי מיד: "יעל, מה את צריכה בכלל פוני?! הרבה יותר יפה לך בלי פוני".

היא המשיכה להרעיף עלי מחמאות. אני, שרציתי להכניס את הפוני כבר תקופה ארוכה, ניצלתי את הרגע ואמרתי: "מכוער לי בלי פוני! אבל אכניס את הפוני לרפואת בניי, ואם בעזרת השם תיעלם הרנולה והניתוח יתבטל, אעשה לקדוש-ברוך-הוא שיווק ופרסום משהו חבל"ז".

כמובן שאסתר חיזקה את ידי ובירכה אותי, ואני רק קיוויתי שהפעם אעמוד בזה.

בסיום החזרות עם אסתר נסעתי להנחות בת-מצווה ומשם היישר לביתי שבשומרון.

למחרת בבוקר הערתי את הילדים ועזרתי להם להתארגן לבית ספר ולגן – בגדים, אוכל, צחצוח שיניים…

התבוננתי בפיו של בני: הבלוטה נעלמה! מה?! נס?! לי?! כל כך מהר?! לא יכול להיות!… החלטתי לשמור את המידע לעצמי ולא לגלות לאף אחד, כדי להימנע מגיחוך יתר על חשבוני. בהמשך הבוקר התקשרתי לאסתר לעדכן אותה על הצלחת הערב, להודות לה ו… לא הצלחתי שלא לספר לה על הנס. התלהבנו והתרגשנו כמו שרק אימהות שעברו הרבה בחייהן עם בניהן יכולות להתלהב.

נעם חזר מהגן והבלוטה איננה. קראתי לבתי בת השלוש-עשרה וחצי לשאול אותה מה דעתה על מצב הבלוטה, שעד אז רק הלכה וגדלה מיום ליום עד שכבר יכלו לראות אותה תחת סנטרו. בתי הציצה לפיו ואמרה בתדהמה: "אמא, הבלוטה נעלמה!"

קראתי לבעלי כשאני מחוזקת מדבריה. כדרכו של המין הזכרי הוא לא התלהב במיוחד וקבע: "אההה, לא משהו… קצת יותר טוב, אולי…"

לאחר ביקורת אחת ושנייה אצל הרופא, בוטל הניתוח.

למרות שאני שכחנית מצטיינת, לא הצלחתי לשכוח את חלקי ב"תנאים": אני אכניס את הפוני לרפואת בניי, ואם הבלוטה תיעלם אפרסם את הנס, עכשיו הגיע תורי בהסכם.

אגב, מדוע כתבתי לרפואת בניי בלשון רבים, זה כבר סיפור אחר. וכשאראה ניסים נוספים עם בני הנוסף אעדכן מיידית, בעזרת השם.

היום אין לנו קורבנות על מנת להתקרב להשם, כל הקרבה של תוספת צניעות (לפי ההלכה כמובן, אין צורך בהמצאות נוספות) הינה כקורבן לפני השם והתקרבות אליו.

שתהיה לנו שנה טובה ובשורות טובות, שנה של התקרבות להשם, שנזכה לראות ניסים גדולים ולביאת משיח צדקנו שירפא את כל בעלי המומים.

* * *
אם חוויתם סיפור מיוחד או שמעתם ממישהו על סיפור של השגחה פרטית ואמונה שיכול לחזק את הרבים, אתם מוזמנים ליצור קשר – mailto:odedm@neto.net.il

(ספרי "אור חוזר" ו"עין רואה" מאת המחבר ניתנים לרכישה בחנות האתר)