תינוקת על מים סוערים
הוא החל לשחות לכיוון התינוקת שכבר הגיעה למרחק עצום. ראו רק נקודה קטנה בים. כל הדרך בעלי התפלל ובכה: "אבא שבשמים. מה כבר חטאה התינוקת הזאת?!..."
הוא החל לשחות לכיוון התינוקת
שכבר הגיעה למרחק עצום. ראו רק
נקודה קטנה בים. כל הדרך בעלי
התפלל ובכה: "אבא שבשמים. מה
כבר חטאה התינוקת הזאת?!…"
נסענו בחופשת הקיץ השנה ביום רביעי לכנרת. יש שם חוף מסודר בשם ‘חוף מגדל’ עם הפרדה בין נשים לגברים. הגענו למקום, התמקמנו והילדים מאוד רצו להיכנס למים. בעלי הלך ללמוד תורה ברכב ומעט לנוח כי היה חם מאוד.
נכנסתי עם הילדים למים. כידוע, הכנרת מאוד נמוכה וצריך ללכת הרבה במים עד שהמים יעברו את הברכיים.
הבן שלי הביא סירה מהחוף, סירת גומי מתנפחת בגודל מטר על מטר כמו מזרון ים ללא דפנות. הכנסתי את התינוקת בת השנתיים גליה לתוך סירת הגומי. היא סירבה בתחילה ולאחר מכן הסכימה. המים היו בגובה חצי מטר.
פתאום החלה לנשב רוח חזקה…
ביקשתי מבני שיחזיק את סירת הגומי כדי שלא תברח. הוא החזיק והסירה שוב נסחפה באלכסון. ביקשתי ממנו שוב שיחזיר אותנו. הוא עשה זאת. אני וגליה עדיין היינו על הסירה.
פתאום התחזקה הרוח והסירה נסחפה. הבן שלי תפס שוב את הסירה ואמר: "אמא, הסירה נסחפת".
קפצתי מהסירה כדי לתפוס אותה. גובה המים הגיע לברכיים שלי. כשקפצתי סירת הגומי החלה להתרחק עם גליה…
רצתי במים לעבר הסירה, וככל שרצתי יותר, הסירה התרחקה יותר. התחלתי כבר לשחות. תוך כמה שניות הגעתי לגובה שאיני יכולה כבר לעמוד במים. שחיתי כשאני אומרת לגליה: "מתוקה שלי אמא באה, אמא באה…"
הסירה הלכה והתרחקה ממני. לא היו מבוגרים באזור. כאבו לי הידיים. לא יכולתי להמשיך לשחות. "תצילו את התינוקת שלי!", התחלתי לצרוח, "הצילו! התינוקת שלי נסחפת!".
לא היו לי כוחות, לא כוחות נפש ולא כוחות גוף. צרחתי מבלי לדעת מה ניתן לעשות.
בינתיים, הסירה הלכה והתרחקה. החוף של הגברים היה רחוק. מישהו בשם עובדיה שמע את הצרחות. הצבעתי על הסירה. הוא החל לשחות לעבר הסירה שהתרחקה מאוד. צעקתי והתפללתי. בינתיים כל החוף התמלא אנשים מצעקותיי. חלק מהאבות ניסו גם כן לשחות וכשראו שיש סחף חזרו לאחור. מישהו התקשר למשמר החופים.
בכיתי ובכיתי ושלושת ילדיי בכו אתי בהיסטריה. מישהו לידי אמר: "תתרמי לוועד הרבנים. הרבה פעמים תרמנו והצלחנו". לא הייתי מרוכזת, לא שמעתי מה הוא אומר והמשכתי לבכות.
"איפה בעלך?" שאל אדם אחר.
"לך תקרא לאבא!", אמרתי לבני בן השמונה וחצי והוא אמר בבכי בלתי פוסק: "אמא, אבל אבא רחוק…"
"קרא לאבא!" צעקתי בהיסטריה.
הוא החל לרוץ, הגיע לאביו שנח ברכב, דפק לו על השמשה ואמר: "אבא בוא. התינוקת שלנו טובעת".
בעלי החל לרוץ כשהוא אומר "אני תורם לקופת הקהילה! אבא שבשמים תציל את הבת שלי!"…
הוא החל לשחות לכיוון התינוקת שכבר הגיעה למרחק עצום. ראו רק נקודה קטנה בים. כל הדרך בעלי התפלל ובכה: "אבא שבשמים. מה כבר חטאה התינוקת הזאת?! תציל אותה! אני אגדיל את שמך בעולם. אבא שבשמים, תציל אותה!"
בעלי המשיך לשחות ולבכות. בדרך פגש מישהו עם סירת גומי קטנה. בעלי לקח אותה ממנו והחל לחתור בעזרתה. במקביל גם עובדיה שחה לעבר התינוקת, אבל עדיין היה רחוק מאוד.
קיבצתי את הילדים שלי והמשכנו לבכות ביחד. מישהי שעברה לידי אמרה: "תגידו תהילים, תינוקות של בית רבן!"
"רק תפילה תציל אותה! רק רחמי שמים!", אמר אדם נוסף שהגיע למקום.
ניסיתי לומר פרק תהילים עם הילדים, אבל בגלל החרדה לא זכרתי כלום, רק את המילה הראשונה בפרק. ביקשתי מהאישה שתגיד פרק תהילים ואני אחזור אחריה מילה במילה עם ילדיי. אמרנו ביחד תהילים בבכי ותחנונים.
כשסיימתי את הפרק נזכרתי שלפני רבע שעה מישהו אמר "תתרמי לוועד הרבנים".
בינתיים, ראיתי את בעלי מתקרב לכיוון הסירה של התינוקת. בשנייה שבה אמרתי שאני תורמת מאה שקלים לוועד הרבנים הגיעה סירת מנוע לחוף. הסירה התכוונה לאסוף בת משפחה שבאה לחוף הנפרד כדי לעשות לילדיה סיבוב. בת המשפחה אמרה בפלאפון לבעל הסירה, צוריאל: "יש תינוקת שנסחפה במים עם מזרון גומי. לך תציל אותה!"
"עכשיו אני מבין למה האנשים צועקים ומכוונים אותי לכיוון העומק", אמר לה.
כולם היו בטוחים שסירת המנוע היא סירת משמר החופים שהגיעה סוף סוף ולא הבינו למה נעצרה בחוף.
בעלי המשיך לשחות לכיוון הסירה ושם לב שהיא נעצרה באיזה מקום, כאילו שחיכתה לו. כל הדרך בכה והתפלל שהשם יציל אותה והבטיח להגדיל את שם השם בעולם.
"אני מוכן לתרום כל סכום שבעולם. רק תציל את הבת שלי!"
האב הצליח להגיע למרחק של כ-20 מטר מבתו. כאשר זיהתה אותו קראה "אבא!" והחלה להתקדם מעט לעברו. האב נעצר וקפא. לא היה מסוגל לזוז והחל לעשות חשבון: אם יתקדם היא תקפוץ לקראתו לתוך המים והוא לא יצליח להשיגה במרחק כזה…
"אבא בא, אבא בא, תשבי בובה, אבא בא…"
בעלי בכה ובכה ולא ידע מה לעשות. רוחות חזקות נשבו.
התינוקת הרימה את ראשה והגיעה כמעט למצב עמידה. בעלי קפא מפחד פן תקפוץ לעברו והוא לא יספיק להצילה.
כשהסתכל לתוך המים ראה אבן לבנה ענקית בצורת כבשׁ כמו בבית המקדש שהסירה של גליה עומדת מתחתיה. כנראה שהדבר הזה עצר אותה מלהמשיך להיסחף.
אז ראה סירת מנוע עומדת בחוף ולא הבין למה אינה באה לקראתו. הוא ראה שאנשים מכוונים אותה אליהם. בינתיים התקדם לאט לאט כדי שבתו לא תשים לב ולא תקפוץ לעברו. סירת המנוע התקרבה לעבר התינוקת.
התינוקת ראתה שאנשים זרים רוצים לקחת אותה ולא רצתה. היה חשש שסירת הגומי תתהפך בגלל התרגשותה. והילדה צועקת "אבא!"
שתי בנות ירדו מסירת מנוע עם אפודות הצלה מבלי שהיא תבחין בהן, תפסו אותה בבת אחת והרימו אותה לסירת המנוע. לאחר מכן אספו את בעלי והחזירו את שניהם לחוף מבטחים.
רק אז הגיעה ספינת משמר החופים…
אף אחד בחוף לא הבין איך תינוקת בת חצי שנה נשארה על מזרון גומי קטן בלי לזוז, בלי לעמוד. אף אחד לא הבין איך הרוחות לא הפכו את הסירה הקטנה. אף אחד לא הבין איך התינוקת ראתה את אביה ולא קפצה למים. אני הבנתי רק דבר אחד: אין עוד מלבדו.
* * *
אם חוויתם סיפור מיוחד או שמעתם ממישהו על סיפור של השגחה פרטית ואמונה שיכול לחזק את הרבים, אתם מוזמנים ליצור קשר – mailto:odedm@neto.net.il
(ספרי "אור חוזר" ו"עין רואה" מאת המחבר ניתנים לרכישה בחנות האתר)
י"ב תשרי התשע"א
9/20/2010
ה’ ירחם! איזה סיפור! ברוך השם שנגמר בטוב. ממש ברוך ה’. כבר שמענו על מקרים של טביעה בכנרת. אני ממש המומה מהסיפור.
שתרוו רוב נחת מכל ילדכם ותזכו לגדלם עד 120 שנה. רק אושר! מאחלת לכם מכל הלב!
י"ב תשרי התשע"א
9/20/2010
ברוך השם שנגמר בטוב. ממש ברוך ה’. כבר שמענו על מקרים של טביעה בכנרת. אני ממש המומה מהסיפור.
שתרוו רוב נחת מכל ילדכם ותזכו לגדלם עד 120 שנה. רק אושר! מאחלת לכם מכל הלב!