בשדי יער עמוד 39-40

בשדי יער – בגן התפילה וההתבודדות עמוד 39-40

כַּמּוּבָן, שֶׁכָּל אֶחָד מֵבִין, שֶׁהוּא לֹא יָכוֹל לַעֲשׂוֹת שׁוּם דָּבָר בְּלִי ה’, בָּזֶה אֵין שׁוּם חִדּוּשׁ לִכְאוֹרָה. אֶלָּא, הָאָדָם לֹא יוֹדֵעַ אֵיךְ לִהְיוֹת תָּמִיד עִם ה’, שֶׁזֶּה דָּבָר מְאֹד פָּשׁוּט – לְדַבֵּר אֵלָיו בְּלִי שׁוּם הֲכָנוֹת מְיֻחָדוֹת. פָּשׁוּט לִפְתֹּחַ אֶת הַפֶּה וּלְדַבֵּר, בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן, בַּמִּלִּים הַפְּשׁוּטוֹת שֶׁלּוֹ – וְאָז הוּא עִם ה’.
לְדֻגְמָא: לִפְנֵי שֶׁאָדָם מַתְחִיל לֶאֱכֹל, שֶׁיְּדַבֵּר עִם בּוֹרֵא עוֹלָם: בּוֹרֵא עוֹלָם – תֵּן לִי לֶאֱכֹל. תּוֹדָה רַבָּה לְךָ עַל הָאֹכֶל שֶׁאַתָּה נוֹתֵן לִי, תְּזַכֶּה אוֹתִי לֶאֱכֹל בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה, לְאַט לְאַט וּבִמְתִינוּת, שֶׁאֹמַר אֶת הַבְּרָכָה בִּמְתִינוּת, שֶׁיִּהְיֶה לִי שֹׂבַע, שֶׁאֹכַל מְעַט וַאֲנִי אֶשְׂבַּע, שֶׁיִּהְיֶה לִי לִרְפוּאָה כָּל הָאֹכֶל שֶׁאֲנִי אֹכַל, שֶׁאֲנִי אֲקַבֵּל מֵהָאֲכִילָה הַזֹּאת רָצוֹן חָזָק לַעֲבֹד אוֹתְךָ, רָצוֹן לְהַאֲמִין בְּךָ, רָצוֹן לַעֲשׂוֹת אֶת רְצוֹנְךָ וְכוּ’ – פָּשׁוּט – כַּמָּה מִלִּים שֶׁל תְּפִלָּה, וּכְבָר הָאֲכִילָה נִרְאֵית אַחֶרֶת לְגַמְרֵי! הִתְפַּלַּלְתָּ? זֶהוּ זֶה, זֶה כְּבָר נִרְאֶה אַחֶרֶת.
לִפְנֵי שֶׁאָדָם נִכְנָס לַבַּיִת יִתְפַּלֵּל: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, תַּעֲזֹר שֶׁיִּהְיֶה שָׁלוֹם בֵּינִי לְבֵין אִשְׁתִּי, שֶׁתִּהְיֶה בֵּינֵינוּ אַהֲבָה גְּדוֹלָה מְאֹד, כָּבוֹד הֲדָדִי, שִׂמְחָה. תַּעֲזֹר לִי בּוֹרֵא עוֹלָם, לָדַעַת אֵיזוֹ מִלָּה לְהַגִּיד וְאֵיזוֹ לֹא לְהַגִּיד. תִּהְיֶה אִתִּי. אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ כְּלוּם. אַתָּה צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת לִי אֶת הַשָּׁלוֹם.
כְּשֶׁאָדָם הוֹלֵךְ עִם “כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי”, דְּהַיְנוּ שֶׁחוֹשֵׁב: “אֲנִי” יוֹדֵעַ לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם – כְּדַאי שֶׁיָּבִיא אִתּוֹ שׁוֹטֵר… אֲבָל כְּשֶׁהוֹלֵךְ עִם תְּפִלָּה, הוּא בָּא הַבַּיְתָה עִם ה’, וּבְוַדַּאי יִהְיֶה לוֹ שָׁלוֹם בַּבַּיִת.
וְכָךְ בְּכָל דָּבָר, כְּגוֹן שֶׁרוֹצֶה לִלְמֹד עִם הַיֶּלֶד שֶׁלּוֹ, וּכְגוֹן, שֶׁהוֹלֵךְ לִפְגִישָׁה בָּעִירִיָּה, אוֹ בְּכָל מָקוֹם כָּזֶה, יֵדַע שֶׁהַבּוֹרֵא הוּא הַקּוֹבֵעַ כָּל דָּבָר, וְכָל הַפְּקִידִים הֵם רַק בֻּבּוֹת. רַק הַבּוֹרֵא הוּא הַמַּחֲלִיט מַה יִּהְיֶה בָּעוֹלָם. בּוֹרֵא עוֹלָם מַשְׁגִּיחַ עַל כָּל שֶׁקֶל בָּעוֹלָם, עַל כָּל דּוֹלָר, עַל כָּל דִּינָר, אֵיפֹה יִהְיֶה וּלְמִי יַעֲבֹר וּלְאָן יֵלֵךְ, וְצָרִיךְ הָאָדָם לְהַאֲמִין בְּבוֹרֵא עוֹלָם וּבַהַשְׁגָּחָה שֶׁלּוֹ. וְעִקַּר הָאֱמוּנָה – לְדַבֵּר עִם בּוֹרֵא עוֹלָם. זֶה דָּבָר שֶׁחוֹזֵר עַל עַצְמוֹ בְּכָל מָקוֹם בְּלִקּוּטֵי מוֹהֲרַ”ן, שֶׁרַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ חוֹזֵר וּמַדְגִּישׁ בְּכָל מָקוֹם: אַתָּה מַאֲמִין – תְּדַבֵּר עִם בּוֹרֵא עוֹלָם. אַתָּה לֹא מְדַבֵּר? סִימָן שֶׁהָאֱמוּנָה שֶׁלְּךָ חַלָּשָׁה מְאֹד. כִּי מִי שֶׁמַּאֲמִין הוּא מְדַבֵּר, זֶה פֹּעַל יוֹצֵא… וּמִי שֶׁלֹּא מְדַבֵּר זֶה מַרְאֶה שֶׁהָאֱמוּנָה שֶׁלּוֹ מַמָּשׁ שׁוֹאֶפֶת לְאֶפֶס.
ה’ נִמְצָא לְיָדְךָ כָּל הַזְּמַן, אִתְּךָ מַמָּשׁ, מְלַוֶּה אוֹתְךָ, כְּמוֹ שֶׁאוֹמֵר דָּוִד הַמֶּלֶךְ: ה’ צִלְּךָ עַל יַד יְמִינֶךָ. כְּמוֹ שֶׁהַצֵּל שֶׁל הָאָדָם הוֹלֵךְ אִתּוֹ לְכָל מָקוֹם וְלֹא מִתְמַהְמֵהַּ לְרֶגַע, כָּךְ הַבּוֹרֵא צָמוּד אֶל הָאָדָם מַמָּשׁ בְּכָל נְשִׁימָה וּנְשִׁימָה וּבְכָל תְּנוּעָה וּתְנוּעָה, וְלֹא עוֹזֵב אוֹתוֹ לְשַׁבְרִיר שֶׁל שְׁנִיָּה. וּכְמוֹ שֶׁהוּא לֹא עוֹזֵב אוֹתְךָ – אַתָּה אַל תַּעֲזֹב אוֹתוֹ! מַה פֵּרוּשׁ אַל תַּעֲזֹב אוֹתוֹ? תַּגִּיד תּוֹדָה, תְּבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ, תִּתְיַעֵץ אִתּוֹ וְכוּ’.

הַשְּׁלֵמוּת הַנַּעֲלָה בְּיוֹתֵר

יְסוֹד זֶה מוּבָא בְּכִתְבֵיהֶם שֶׁל רֹב רֻבָּם שֶׁל גְּדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל. בְּאִגְּרוֹת הַ”חֲזוֹן אִישׁ” כּוֹתֵב: מַה נִּפְלָא הַדָּבָר שֶׁבִּיכֹלֶת הָאָדָם לְהָשִׂיחַ דַּאֲגוֹתָיו לִפְנֵי יוֹצְרוֹ וּבוֹרְאוֹ כְּדֶרֶךְ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְכַנֵּהוּ יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים.
הָרַב רַבִּי יוֹסֵף חַיִּים זוֹנֶנְפֶלְד זיע”א מִגְּדוֹלֵי רַבָּנֵי יְרוּשָׁלַיִם בַּמֵּאָה הַקּוֹדֶמֶת תָּמִיד הָיָה אוֹמֵר: כַּאֲשֶׁר הָאָדָם מִתְרַגֵּל לְהִתְפַּלֵּל תָּמִיד לַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא – הוּא מַגִּיעַ לַשְּׁלֵמוּת הַיּוֹתֵר נַעֲלָה שֶׁהוּא מְסֻגָּל לְהַגִּיעַ אֵלֶיהָ.
וְכֵן יְדוּעָה הַנְהָגָתוֹ שֶׁל הֶחָפֵץ חַיִּים זִי”עַ בְּכָל יוֹם לִשְׁפֹּךְ שִׂיחַ לִפְנֵי שׁוֹכֵן בַּמְּרוֹמִים בְּרַחֲמִים וְתַחֲנוּנִים בַּלָּשׁוֹן שֶׁמְּדַבְּרִים בָּהּ, וּמוּבָא מִכָּל הַצַּדִּיקִים הַקְּדוֹשִׁים זִי”עַ שֶׁהַנְהָגָה זוֹ – לַעֲמֹד בְּכָל יוֹם שָׁעָה אוֹ יוֹתֵר לִפְנֵי בּוֹרֵא עוֹלָם וּלְהָשִׂיחַ כָּל לִבּוֹ לְפָנָיו – מְקָרֶבֶת מְאֹד אֶת הַגְּאֻלָּה.
כְּלָלָם שֶׁל דְּבָרִים אֵלּוּ שֶׁהֵבֵאנוּ כָּאן בְּקִצּוּר גָּדוֹל, הוּא, שֶׁאִם יִהְיֶה לָנוּ בְּכָל יוֹם הִתְבּוֹדְדוּת, וְנִבְדֹּק וּנְפַלֵּס דְּרָכֵינוּ, אֲזַי וַדַּאי וּוַדַּאי, שֶׁנּוּכַל לִזְכּוֹת לְתַקֵּן מַה שֶּׁאָנוּ צְרִיכִים לְתַקֵּן בְּעֶזְרָתוֹ יִתְבָּרַךְ.