בשדי יער עמוד 37-38

בשדי יער – בגן התפילה וההתבודדות עמוד 37-38

וּמִמֵּילָא יוֹצֵא מִזֶּה כְּלָל נוֹסָף שֶׁחָשׁוּב לָדַעַת – שֶׁהַהִתְבּוֹדְדוּת לְעוֹלָם אֵינָהּ דּוֹמָה מִיּוֹם לְיוֹם, וּבְכָל יוֹם הָאָדָם צָרִיךְ לְחַפֵּשׂ מֵחָדָשׁ מָה הַשֵּׁם רוֹצֶה מִמֶּנּוּ עַתָּה, עַל מָה הוּא צָרִיךְ לְהִתְפַּלֵּל וּלְבַקֵּשׁ, עַל מָה הוּא צָרִיךְ לְהִתְוַדּוֹת וּלְהִתְחָרֵט, מָה הַשֵּׁם מְרַמֵּז לוֹ בְּכָל מַה שֶּׁעוֹבֵר עָלָיו וְכוּ’. אֲפִלּוּ הַהוֹדָאָה שֶׁהָאָדָם מוֹדֶה לְהַשֵּׁם וּמְשַׁבֵּחַ וּמְהַלֵּל אוֹתוֹ, גַּם הִיא אֵינָהּ דּוֹמָה מִיּוֹם לַחֲבֵרוֹ, אֶלָּא בְּכָל יוֹם יֶשְׁנָן נְקֻדּוֹת שֶׁעֲלֵיהֶן הוּא צָרִיךְ יוֹתֵר לְהוֹדוֹת, וְכֵן אֹפֶן וְעֹמֶק הַהוֹדָאָה מִשְׁתַּנִּים לְפִי מַה שֶּׁמַּשִּׂיג בְּאוֹתוֹ הַזְּמַן וּלְפִי הַמַּעֲבָרִים הָעוֹבְרִים עָלָיו וְכוּ’.
כִּי זֶה דָּבָר פָּשׁוּט, שֶׁאֵצֶל כָּל אָדָם, כָּל יוֹם הוּא שׁוֹנֶה אֶצְלוֹ מֵהַיָּמִים הַקּוֹדְמִים, וְגַם הָאָדָם עַצְמוֹ, מִשְׁתַּנִּים אֶצְלוֹ הַרְבֵּה דְּבָרִים. לָכֵן בְּאֹפֶן טִבְעִי הַהִתְבּוֹדְדוּת שׁוֹנָה מִיּוֹם לַחֲבֵרוֹ.
הֶסְבֵּר נוֹסָף לָמָּה הַהִתְבּוֹדְדוּת הִיא מַעֲלָה אֶת הָאָדָם לַמַּסְלוּל הָאִישִׁי שֶׁלּוֹ בַּחַיִּים: כִּי הַהִתְבּוֹדְדוּת הִיא הַדָּבָר הַיָּחִיד בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם שֶׁהוּא בֶּאֱמֶת אִישִׁי לְגַמְרֵי לְכָל אֶחָד וְאֶחָד, כִּי כָּל שְׁאָר הַמִּצְווֹת הֵן שָׁווֹת בֵּין כֻּלָּם, כֻּלָּם מַנִּיחִים אוֹתָם תְּפִלִּין, כֻּלָּם לוֹמְדִים אוֹתָהּ תּוֹרָה – אֲפִלּוּ הַתְּפִלָּה הִיא אוֹתָהּ תְּפִלָּה. אֲבָל הַהִתְבּוֹדְדוּת הִיא אִישִׁית לְגַמְרֵי, וְכָל אֶחָד עוֹשֶׂה אוֹתָהּ בְּצוּרָה שׁוֹנָה, וְאֵין בָּהּ שׁוּם כְּלָלִים, אֶלָּא כָּל אֶחָד וְאֶחָד שׁוֹפֵךְ אֶת לִבּוֹ נֹכַח פְּנֵי הַשֵּׁם כְּפִי מַה שֶּׁעוֹבֵר עָלָיו בְּגוּף וּבְנֶפֶשׁ.

לִצְעֹק בְּשֶׁקֶט

כָּאן הַמָּקוֹם לְהַזְהִיר אֶת מִי שֶׁמִּתְבּוֹדֵד, שֶׁאָסוּר שֶׁשּׁוּם אָדָם יִשְׁמַע אֶת הַהִתְבּוֹדְדוּת שֶׁלּוֹ, וְאִם הוּא רוֹצֶה לִצְעֹק, הוּא חַיָּב לִהְיוֹת בָּטוּחַ שֶׁשּׁוּם אָדָם לֹא שׁוֹמֵעַ אוֹתוֹ. כָּל עוֹד שֶׁיֶּשְׁנָהּ אֶפְשָׁרוּת שֶׁשּׁוֹמְעִים אוֹתוֹ עָלָיו לְדַבֵּר בְּשֶׁקֶט, וְאִם בְּכָל זֹאת הוּא מַרְגִּישׁ שֶׁהוּא מֻכְרָח לִצְעֹק – צָרִיךְ שֶׁיִּצְעַק בְּשֶׁקֶט, אוֹ אֲפִלּוּ בַּלֵּב. כִּי מוּבָא בְּדִבְרֵי רַבֵּנוּ שֶׁיֵּשׁ צַעֲקַת הַלֵּב, שֶׁאֲפִלּוּ שֶׁאָדָם הַנִּמְצָא בְּתוֹךְ קָהָל רַב שֶׁל אֲנָשִׁים יָכוֹל לִצְעֹק אֶל הַשֵּׁם בְּלִי שֶׁאַף אֶחָד יָשִׂים לֵב.
וְהָעִנְיָן הַזֶּה אֵינוֹ רַק עִנְיָן שֶׁל דֶּרֶךְ אֶרֶץ גְּרֵדָא, אוֹ בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא לְעוֹרֵר מַחֲלוֹקוֹת אוֹ חִלּוּל ה’, אֶלָּא הוּא נוֹגֵעַ יְשִׁירוֹת לְמַהוּת הַהִתְבּוֹדְדוּת, שֶׁהִיא חַיֶּבֶת לִהְיוֹת אִישִׁית וּפְרָטִית כָּל כָּךְ, שֶׁשּׁוּם יְלוּד אִשָּׁה אָסוּר לוֹ לִהְיוֹת עֵד לַדִּבּוּרִים שֶׁמְּדַבֵּר עִם קוֹנוֹ, וְכָל זְמַן שֶׁהָאָדָם הַמִּתְבּוֹדֵד יוֹדֵעַ שֶׁיִּתָּכֵן שֶׁמִּישֶׁהוּ שׁוֹמֵעַ אוֹתוֹ, הוּא לֹא בְּהִתְבּוֹדְדוּת, כִּי הוּא לֹא בֶּאֱמֶת לְבַד עִם הַבּוֹרֵא, כִּי רַק כְּשֶׁנִּמְצָאִים מַמָּשׁ לְבַד עִם הַבּוֹרֵא זֶה נִקְרָא הִתְבּוֹדְדוּת.

לְהִתְפַּלֵּל עַל כָּל צַעַד וְשַׁעַל

כְּשֶׁאָדָם עוֹשֶׂה בְּכָל יוֹם שָׁעָה הִתְבּוֹדְדוּת, הוּא זוֹכֶה לְעוֹד מַתָּנָה נִפְלָאָה: הוּא מִתְרַגֵּל לְדַבֵּר עִם ה’ עַל הַכֹּל! וְאָז הוּא מַתְחִיל לְדַבֵּר עִם ה’ כָּל הַיּוֹם, וּלְהִתְיַעֵץ אִתּוֹ עַל כָּל דָּבָר לִפְנֵי שֶׁעוֹשֶׂה, וּלְהוֹדוֹת לוֹ עַל כָּל דָּבָר שֶׁזּוֹכֶה, וּלְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ וּלְהִתְפַּלֵּל עַל כָּל פְּרָט וּפְרָט בְּחַיָּיו וְכוּ’ וְכוּ’. וְזֶה נִקְרָא שֶׁהוּא חַי עִם ה’.
כִּי יֶשְׁנָן חָמֵשׁ מִלִּים שֶׁהֵן כּוֹלְלוֹת אֶת כָּל הָעוֹלָם הַזֶּה. בְּלִי – תְּפִלָּה – זֶה – בְּלִי – ה’. בְּלִי תְּפִלָּה זֶה בְּלִי ה’! אוֹ בְּמִלִּים אֲחֵרוֹת: עִם תְּפִלָּה זֶה עִם ה’. כִּי ה’ – זֶה תְּפִלָּה. כָּל דָּבָר שֶׁאָדָם עוֹשֶׂה עִם תְּפִלָּה, הוּא עוֹשֶׂה אוֹתוֹ עִם ה’. כָּל דָּבָר שֶׁהָאָדָם עוֹשֶׂה בְּלִי תְּפִלָּה, הוּא עוֹשֶׂה אוֹתוֹ בְּלִי ה’. הָאָדָם מִתְפַּלֵּל – ה’ אִתּוֹ. לֹא מִתְפַּלֵּל – ה’ לֹא אִתּוֹ. כִּי אִם הָאָדָם לֹא מִתְפַּלֵּל הוּא נִמְצָא עִם הָ”אֲנִי” שֶׁלּוֹ; עִם הַגַּאֲוָה שֶׁלּוֹ; עִם הַשֶּׁקֶר שֶׁלּוֹ; עִם הַכְּפִירָה שֶׁלּוֹ; עִם הַ”כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי” שֶׁלּוֹ. וּבִשְׁבִיל שֶׁלֹּא יִהְיֶה כָּךְ, צָרִיךְ הָאָדָם לְדַבֵּר עַל כָּל דָּבָר עִם ה’, וְכָל תְּנוּעָה – לַעֲשׂוֹת עִם תְּפִלָּה – עִם ה’. וְאָז הַחַיִּים נַעֲשִׂים מְתוּקִים מְאֹד וְקַלִּים מְאֹד. כִּי מַה יּוֹתֵר קַל מֵאֲשֶׁר לְדַבֵּר עִם ה’, שֶׁהוּא בַּעַל הַכֹּחוֹת כֻּלָּם? וּמִי שֶׁמְּדַבֵּר עִם ה’, הוּא מַפְעִיל אֶת כָּל הַכֹּחוֹת שֶׁל הָעוֹלָם, שֶׁיָּבוֹאוּ לְעֶזְרָתוֹ וְיִהְיוּ לְטוֹבָתוֹ.
וּלְדַבֵּר עִם בּוֹרֵא עוֹלָם, זֶה הַדָּבָר הֲכִי פָּשׁוּט. רַק פּוֹתְחִים אֶת הַפֶּה וּמְדַבְּרִים עִם בּוֹרֵא הָעוֹלָם בַּשָּׂפָה שֶׁלְּךָ, לִפְנֵי כָּל דָּבָר וְדָבָר! עַל כָּל צַעַד וְשַׁעַל – תְּדַבֵּר עִם ה’. עַל כָּל דָּבָר בַּחַיִּים, לִפְנֵי כָּל פְּגִישָׁה, וּבְכָל עִנְיָן: עַל חִנּוּךְ הַיְלָדִים; שְׁלוֹם בַּיִת; רְפוּאָה; פַּרְנָסָה, וְכוּ’ וְכוּ’ – שֶׁהַכֹּל יִהְיֶה עַל פִּי ה’; הַכֹּל יִהְיֶה בִּתְפִלָּה; שֶׁשּׁוּם דָּבָר לֹא יִהְיֶה עִם הָ”אֲנִי” שֶׁלְּךָ, אֶלָּא הַכֹּל יִהְיֶה עִם ה’.