זקנה של שש בש

מי שנלחם בכל כוחו בצעירותו
יגיע לגיל זקנה ולא יקשה עליו כלל
לקום מן המיטה. הרגל שאדם
קנה לעצמו ועבד עליו במשך כל
כך הרבה שנים לא יכהה במהרה.

סיפר הצדיק רבי נחמן מטולטשין: "פעם אחת נסעתי לדרכי עם בעל עגלה גוי זקן ושיכור. מפעם לפעם הוציא העגלון יין שיכר מהתרמיל שלו ולגם לגימה הגונה. במהלך הדרך עברנו על פני חורבה ישנה, והעגלון ביקש ממני רשות להיכנס אליה לזמן מועט. אותו עגלון שהה בחורבה שעה ארוכה כשהוא מביט בערגה בחדרים ההרוסים ובקירות שהעלו אזוב ברבות הימים. כאשר חזר לבסוף, שאלתי אותו: ‘אמור לי, מדוע שהית זמן כה רב בחורבה ישנה שכזו?’ ענה העגלון: ‘בחורבה זו היה בעבר בית מרזח משובח שבו הייתי נוהג לבקר פעמים רבות בימי בחרותי, כעת נכנסתי כדי להתרפק על העבר וזיכרונותיו המתוקים…’"

עמי הארץ – הסביר רבי נחמן – בצעירותם מתהוללים ובזקנותם הופכים לחורבה ואין להם אלא להתרפק על זיכרונותיהם. אבל תלמידי חכמים, בצעירותם נלחמים ביצרם ומכניעים את תאוותיהם, וכאשר מזקינים באים הם אל המנוחה ואל הנחלה ועובדים את השם באין מפריע.

זקני עמי הארצות, דעתן מטפשת עליהם, וזקני תלמידי חכמים דעתן מתיישבת עליהם. תלמידי חכמים יגעו לקנות לעצמם במשך כל חייהם מידות והרגלים טובים, הם יודעים שכאשר הבן אדם נמצא בבחרותו אזי, בהשוואה ובמקביל, גם היצר הרע שלו נמצא בשיא כוחו ומנסה לפתותו להרגלים קלוקלים. הוא מנסה לשכנע אותו לקום שעה אחרי הזמן בטענה שהמיטה מפנקת… דבר שגורם עוד יותר לשקוע בתוך הכרית… אמנם, מי שנלחם בכל כוחו בצעירותו יגיע לגיל זקנה ולא יקשה עליו כלל לקום מן המיטה, הרגל שאדם קנה לעצמו ועבד עליו במשך כל כך הרבה שנים לא יכהה במהרה. להיפך, הוא נהיה ממש חלק מן הישות שלו. ואותו יצר, במקביל, הזדקן אף הוא ותש כוחו כנגד אותו אחד שקנה מידות ומעשים בעמל ובזיעה, שכעת עומדים לימינו וגוברים עשרת מונים על המלך הזקן והכסיל. לכן לא יחשוב, למשל, אדם פזיז וקל דעת שהוא לא צריך להשריש מידה זו ולעבוד עליה בטענה שממילא כשיתבגר תתיישב עליו דעתו. הנפש היא לא מכונה אוטומטית, לא לוחצים על כפתור והאופי משתנה בין רגע. מה שהיה חשוב לאדם בצעירותו יישאר חשוב בעיניו גם בזקנותו. בודאי שאף אחד אינו חפץ להגיע לגיל גבורות ולהתרפק בזיכרונו על בית המרזח…

מי שלא דואג למלא את אמתחתו בקניינים של אמת, לבסוף נראה אותו בשדרה עם חברים שכמותו, יושבים ומשחקים משחרית ועד ערבית במשחק קלפים או בשש-בש.. החיים כה ריקניים, יום רודף יום ולילה רודף ללילה. הכל נעשה אפרורי וחסר תכלית, שכן הגוף כבר שבע משינה של כל החיים ולא דורש יותר מכמה שעות, שגם הן בדרך כלל זקוקות לסיוע של כדור שינה. וכך מתגלגלים מצד לצד בניסיון לחטוף תנומה ומחכים שיעלה השחר. אך גם ביום אין מה לעשות חוץ מלאכול, לשחק ולנמנם, ושוב יושבים וממתינים ללילה, וכך נוצר מין גלגל עצבים, ביום אומרים: הלוואי שיבוא הלילה, ובלילה הלוואי שיפציע כבר השחר…

אך מי שעמל ויגע את מוחו בסברות וקושיות מחכימות, מוחו מתחדד ונעשה שנון, אין נושא שהתורה לא נוגעת בו: חשבון, גיאומטריה, טבע, רפואה וכו’. אין סוף פרטים, ידע ושכל טמונים בתורתנו הקדושה, כך שמי שלמד כל חייו מגיע לזקנה עם כלים רבים וידע עשיר, כמו שיוכיח המעשה הבא:

פעם עמד יהודי לפני ניתוח ראש מסובך וכשביקשו הרופא לחתום על המסמך, ביקש היהודי שקודם לכן ישאל את עצתו של מרן ה"חזון-איש", רבי ישעיה קרליץ, זצוק"ל. לגלג הרופא, "וכי מה יודע איש זקן זה שלא למד כלל באוניברסיטה רפואה בנושא מסובך שכזה?" אך למען העניין, ניגש אל ה"חזון איש", הראה לו את הצילומים וחפץ לראות מה יגיב.

להפתעתו הרבה שאל אותו הרב: "האם תוכל לומר לי כיצד חשבת לבצע את הניתוח?"

ענה הרופא: "באופן כזה וכזה".

אמר לו ה"חזון איש": "מוטב שתעשה את הניתוח הזה בצורה אחרת", והוא החל לשרטט לו בדיוק את המיקום בו עליו לבצע את החתך וכיצד בדיוק לטפל בחולה. הביט הרופא ב"חזון איש" כשהוא פעור פה והמום, הכיצד רב שכל אמותיו בתורה והלכה ידע להנחותו לבצע את הניתוח באופן המוצלח ביותר, שהוא בעצמו לא חשב עליו עד כה? כששאל זאת ענה לו ה"חזון איש": "לא נביא אני ולא בעל רוח הקודש, כל חוכמתי קניתי מהתורה, בה התייגעתי כל חיי".

אלו הם זקני תלמידי חכמים שכל ימיהם רק מחכים בכיליון עיניים לימי הזיקנה, שאז יוכלו ללמוד ברוגע ללא עול ודאגות פרנסה, ללא טרדות חינוך ילדים או תאוות למיניהן. וזה בדיוק ההיפך מעמי הארצות, שבמשך כל חייהם רק ממתינים לבוא ימי הפנסיה שאז יפסיקו לעבוד, הם מדמיינים שיוכלו אז ליהנות בלי סוף, רק מה שהם לא מבינים הוא שהעבודה מצילה אותם מאבדון, וברגע שיוצאים ל"חופש" נעלמים מיד כל התכנונים ואז שוקעים בשעמום ודיכאון, סופרים את הדקות ביחד עם מחוגי השעון וכך מגיעות מחלות הגוף והנפש, שהן תוצאה ישירה לחוסר המעש. נוכל לפגוש אותם במחלקות הגריאטריות כשהם זקנים, מסכנים, מיובשים וקמלים, מבטיהם כבויים והם מביטים בציפייה למוות הגואל. לעומתם, אנשים שמילאו את עצמם בתוכן כל חייהם – עיניהם בורקות, כרסם מלאה בתורה ודעת מרחיבות אופקים, הם גדושים במעשים טובים שגורמים לסיפוק אדיר.

על אברהם אבינו ע"ה נאמר: "ואברהם זקן בא בימים" – אברהם אבינו בא עם כל ימיו מלאים ועמוסים בפעילות עניפה, מסועפת ומבורכת של קירוב רחוקים, מצוות ומעשים טובים. מינקות, עוד בהיותו בן שלוש שנים הוכיח את חפצו להתקרב לקב"ה, הוא חיפש כל הזמן ושאל מי ברא את העולם ולבסוף גם מצא. כל חייו היו מסכת של קידוש שם שמים ברבים, כמו במעשה הפסלים שניתץ בחנותו של אביו וכאשר שכנע את הקונים שאין בהם ממש. וכך גם הגיע לזיקנה מלא וגדוש.

העצה החזקה לנצח במלחמה עם היצר – היא לעשות זאת מגיל צעיר. להתחכם כנגדו בתכסיסים וכך נוכל לו בעז"ה. על זה סיפר ה"חפץ חיים" זצ"ל, משל לשני מלכים שערכו ביניהם מלחמה שנים רבות ובכל פעם צד אחר ניצח עד שהחליטו לשים לכך סוף, נפגשו והחליטו כי ינהלו קרב אחרון של ארבעה ימים, ומי שינצח בו ישלוט, ועל הצד השני להיכנע כליל. התכוננו שני המלכים לקרב המכריע וטובי המפקדים אימנו את החיילים בתכסיסים שונים ומשונים.

כאשר החל הקרב, התברר שהצבאות שקולים ושווים בכוחם וכך נמשך במשך שלושה ימים, בערבו של היום השלישי כינס המפקד של צבא א’ את טובי חייליו וביקשם שיחדרו בשקט לתחום האוייב ויגנבו ממחסניהם את כל כלי נישקם וכך אכן היה. למחרת היום החל הקרב בקול תרועה, אולם כאשר רצו חיילי מחנה ב’ לקחת את נישקם, גילו כי החדרים ריקים מכל וכל ולא הייתה להם ברירה אלא להיכנע לנצח. כן הוא הדבר – מי שבא לעבר יצרו בתכסיסים, ישבור אותו עוד בצעירות ויאלצו להיכנע לו משום שלא השאיר בידיו אף לא כלי נשק אחד לפליטה, אותו אחד יהיה המנצח הגדול ויגיע לזיקנה רגוע ושליו כשראשו פנוי לעסוק בתורה ובמצוות בעז"ה.

יעזרנו הא-ל ונזכה כולנו לבוא בימים, עם כל הימים עמוסים וגדושים ברוחניות, שלווה ואושר אמיתי. אמן!
 

* * *
הנכם מוזמנים לבקר באתרו של הרב לייזר ברוידא, "לייזר בימס" בכתובת www.lazerbrody.net