פיתוי מסוכן

הפיתוי היה חזק, עדי כדי בלבול ושיכרון
חושים, התעלמות מכל הטוב והנפלא
שהיה מנת חלקו, בחירה בגדלות מזויפת,
בחופש שנראה לו לרגע נחמד כל כך…

ראש השנה, שנת אפס.

השעה האחת עשרה, השעה הנוראה מכל, בה הופצץ העולם בפצצת ההרס האכזרית ביותר שהייתה אי פעם. פצצה שכילתה מאז ועד היום מאות מיליארדי בני אדם, החריבה, שרפה והכחידה, מחתה ערים ומדינות, הביאה לתהומות של ייסורים ומכאובים, מחלות איומות ללא גבול, יתמות שכול, ושאר מיני משחית.

מה היה הגורם הנוראי שהביא לכל זה? למה אנו סובלים מכך עד היום?

פיתויו של הנחש!

הוא הטעה את האדם הראשון, הראה לו לפי שעה פנים שוחקות, והרעיל אותו ברעל האיום הזה, שתוצאותיו משולמים על ידינו עד היום, במחיר בלתי ניתן לתיאור.

האדם הראשון, יציר כפיו של הקב"ה, נברא לעולם מתוק, הוא הושם בגן עדן תחת שלוש עשרה חופות הוד. מלאכי השרת צלו לו בשר וציננו לו יין – וכל כולו הבהיק יותר מזוהר השמש (תנחומא אחרי פ"ב).

גדלות זו הציתה בנחש קנאה בוערת. הוא ביקש לפגוע בנקודה הכי אכזרית, שתמוטט את האדם מבלי יכולת לקום, והוא אכן מצא: ‘למה לכם להיות כל כך ממושמעים וכנועים?’ – פיתה בחלקלקות לשונו את האדם ואשתו, ‘למה לכם להיות תלויים בחסדי הבורא ונתונים למרותו בהגבלות ואיומי עונשים? אכלו מן העץ – ונפקחו עיניכם והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע. גם אתם תוכלו למלוך על העולם, לברוא עולמות ולעשות כטוב בעיניכם’.

והאדם התפתה.

עצמאות זו גרמה לו לשיכרון חושים. היא גרמה לו להתעלם מכל הטוב הנפלא שהיה בחלקו, ולבחור באותה גדלות מזויפת שנראתה לרגע נחמדה כל כך…

התוצאות המרות לא איחרו לבוא. הרעל האיום הזה גרם מיידית לניתוק בינו לבין מקור חייו. באותה שעה אומללה נחרץ דינו ודינם של כל יוצאי חלציו, להיות בני תמותה.

באותו רגע בו התפתה האדם הראשון להימשך אחר הגדלות גם נזרע הגרעין שממנו יצמחו בעתיד כל החטאים והעוונות עלי תבל, כלשונו של רבי נתן: "כי עיקר חטאם (של אדם וחוה) היה על ידי בחינת גדלות, ועל ידי גאווה וגדלות באים כל החטאים ח"ו, כי ‘כל המתגאה – כאילו עובד עבודה זרה (סוטה ד), ו’כל המודה בעבודה זרה – כאילו כופר בכל התורה’ (חוליןן ה)" (ליקוטי הלכות, נטילת ידיים שחרית ג-ה).

במילים אחרות, כל החטאים נובעים מהתמרדות. האדם לא מוכן להתאפק מלחטוא מכיוון שאינו מוכן להיכנע, לקבל הוראות. זה מנוע ממנו לתת אמון במיטיבו האמיתי, שמזהירו על התוצאה המרה. הוא לא יכול להאמין שחכמי התורה פיקחים ממנו, ושכל מה שהוא חש כמתוק ונעים – אינו כי אם דמיון מר ומתעתע.

הגאווה שבו, מייצרת לו תחושת דמיון, כאילו יש בכוחו להנהיג את עצמו בדרך הטובה והישרה – וכך הוא בוחר ברע, כאותו ילד שמתגנב בחשאי ומשחק בכלים מסוכנים שעליהם הזהיר אותו אביו.

חוץ מיצר הסקרנות, יש כאן נטייה ברורה שלא לקבל מרות, לא להיכנע לתכתיבים. הוא לא מוכן לקבל את העובדה שיש מי שיותר חכם ממנו והוא צריך להישמע לו ולהאמין לו.

אנחנו לא סובלים, אם כך, רק בגלל עוון אבות, הארס הזה אכן עובר מדור לדור, וככל שהדורות מתאחרים, כך יורדות לעולם הנשמות שנפגעו אז ביותר מאותו ארס. דורנו מכונה דור ‘עקבתא דמשיחא’ – אומר האר"י הקדוש – לפי שהנשמות שבדור הזה באות מן ה’עקב’ של האדם הראשון, החלק הנמוך ביותר בנשמתו, שם נאחזה הפגיעה המרה הזאת של העצמאות, שבנויה על חוצפה, גדולת וגאווה.

כך מגלים לנו חז"ל (סוטה מט, ע"ב), שבעקבות משיח – דור הסמוך לגאולה, יהיה הניסיון שהחוצפה תגדל, "נערים פני זקנים ילבינו" – הילד יחוש עצמו בשל ומבוגר דיו לחוות דעה על כל דבר, הוא לא ירגיש שהוא זקוק למורה דרך, יביט על הוריו ומחנכיו שינסו להטותו לדרך הישרה כעל עריצים חסרי לב.

דורנו מבוסֵס בבעיות חינוכיות, החל ממשמעת לקויה ועד נשירה ממקומות הלימוד. הורים ומחנכים חשים עצמם חסרי אונים, מנסים פתרונות אלו ואחרים – והבעיות רק צומחות ועולות, השם ישמור. אך כל עוד השורש שממנו נובע הכל לא יטופל – לא יועילו תרופות אלו ואחרות. כל עוד הגדלות שורצת בלב האדם, הילד, הנער – אין לו תקוות מרפא.

עצמאות זו, לא רק שהורסת בחיצוניות, אלא פוגעת וגורמת להתמרד גם, ובעיקר, בשכל הפנימי. מדוע? מכיוון שהיא מואסת בהוראות שמגיעות מגבוה. היא גם שונאת התמסרות ואמונה.

זוהי תכונה שגורמת לכל מי שסובל ממנה להתרחק מכל דבר שמצריך כניעה וביטול. כל עוד שכך הם פני הדברים, קשה יהיה לאדם כזה לקבל יראת שמים או לקבל את דבריהם של הצדיקים בשאר יסודות היהדות. הוא לא יכול לשמוע מוסר וגם לא חיזוק, לא הדרכה ולא אמת, בפרט כשאין אלו עולים בקנה אחד עם מה שהוא חש. ואם כך, האם יפלא הדבר בעינינו שהיום נפרצו כל חומות המוסר?

והכל, כמובן, החל מאותו חטא שהביא בעקבותיו את כל האומללות שבעולם. האדם הראשון ניתק עצמו מן החכמה האלוקית שהנהיגה אותו ואשר ממנה נובע מקור החיים, ובכך הפקיר עצמו לכל הצרות והיגונות, וכל המדווים והמיתות שבעולם.

אך אם אנו רוצים לתקן עניין זה ולחזור בתשובה באמת, עלינו להתמקד בשורש שמתואר בדבריו של רבי נתן: "עיקר התשובה על כל החטאים הוא שפלות, שישים עצמו כעפר לדוש, וירגיש שפלותו וריחוקו מהשם יתברך, וישפיל עצמו וישבר ליבו לפניו – שעל ידי זה מוחל לו השם יתברך".

מי שחושב לשוב בתשובה מבלי לחוש את הבושה הזאת דילג על הנקודה העיקרית, מי שרוצה לפתוח דף חדש (אפילו שראש השנה עבר, עדיין לא מאוחר!!!) מבלי שיעקור את השורש לכל החטאים – הגאווה, תחושה שמונעת ממנו להרגיש שהוא חייב משהו לבוראו, הרגשה שמוחקת ממנו כל סיבה להתבייש בבואו לבקש מחילה מהשם – השאיר בליבו את הגורם לכישלון הקודם ומקשה על עצמו לשוב בתשובה.

אמנם, יש להתאזר בעוז ולבקש מחילה, כיוון שהמלך הרחום בכל זאת ציווה לבוא לפניו ולעשות זאת, יש גם לשמוח מאוד על ההזדמנות הנפלאה לחזור ולתקן הכל, שהרי אמר רבי נחמן מברסלב: "אם אתה מאמין שיכולין לקלקל – תאמין שיכולין לתקן"!!! יש פתח, יש דרך. יש גם את הצורך לשכוח, לפי שעה, את הכישלונות, כדי לעשות התחלה חדשה ואמיתית. וגם לא לשכוח, אנחנו מדברים אל המלך בחסד ולא בזכות, כי "לפי גדלות השם יתברך ועצם רוממותו יתברך – בתנועה קלה בעלמא ובהסתכלות בעלמא שאינו כראוי לפי כבודו יתברך, היה ראוי לבוא על האדם מה שראוי ח"ו. אך השם יתברך מלא רחמים, וכל העולם מלא רחמנות, והוא רוצה מאוד בהעולם, אומר לנו רבי נחמן בספרו "ליקוטי מוהר"ן" (ח"ב, מט).

בראש השנה, עיקר עבודתנו הייתה להמליך עלינו את מלך מלכי המלכים – הקדוש-ברוך-הוא (וכמובן שגם בכל יום בשנה) בתמימות, בלי שום חכמות, ולפיכך הרבינו באמירת בקשות פשוטות, התחננו וביקשנו סליחה כילד המפייס את אביו. כל זה נועד להשריש בנו את שורש התשובה, לעקור מתוכנו את אותה גדלות מזויפת שמואסת בקטנות ושואפת רק להלך בגדולות, זו שגורמת לנו להלך בשוויון נפש בעולם שאינו שייך לנו. כי איך אומר משפט עממי מוכר: אנחנו משחקים באש.

ובמקביל – לנטוע בתוכנו את השמחה על היותנו עם ישראל, העם נבחר, בניו של בורא עולם. ללמוד לחיות באמונה גם בדברים שלא מתחשק לנו ואינם מובנים לנו, לקבל את דברי הצדיקים בתמימות, למרות שאינם עולים בקנה אחד עם מה שאנחנו אוהבים להרגיש. להיות התלמידים הקטנים של רבינו הקדוש, כילדים בני שלוש היושבים ובולעים בצמא את היוצא מפיו המחנך. כי הכניעה והאמונה התמימה הן השורש הנגדי שיצמיח את כל העשיות הטובות ויביא בכנפיו את כל הברכות, הישועות וההמתקות.

כי "העיקר והיסוד שהכל תלוי בו" אומר לנו רבי נחמן, "לקשר עצמו להצדיק שבדור ולקבל דבריו על כל אשר יאמר כי הוא זה, דבר קטן ודבר גדול, ולהשליך מאתו כל החכמות, ולסלק דעתו – כאילו אין לו שום שכל כלל, בלעדי אשר יקבל מהצדיק והרב שבדור".

ואין ספק, שעל עיקר זה עלינו לשים את הדגש.

(באדיבות מגזין "אוצרות")