בשדי יער עמוד 73-74

בשדי יער – בגן התפילה וההתבודדות עמוד 73-74

אוּלָם עַל יְדֵי הִתְבּוֹדְדוּת שֶׁל וִדּוּי דְּבָרִים, הָאָדָם עוֹשֶׂה תְּשׁוּבָה עַל כָּל פְּרָט וּפְרָט בְּחַיָּיו, וְנִמְחָלִים לוֹ כָּל עֲווֹנוֹתָיו, וְהוּא רוֹאֶה אֶת שִׁפְלוּתוֹ, וְכָךְ הוּא זוֹכֶה בְּוַדָּאוּת לִמְצוֹא אֶת דַּרְכּוֹ הַמְיֻחֶדֶת וּלְתַקֵּן כָּל מַה שֶׁצָּרִיךְ בְּחַיִּים חַיּוּתוֹ, וּמִלְּבַד הַתִּקּוּן שֶׁזּוֹכֶה לַעֲשׂוֹת, גַּם חַיָּיו בָּעוֹלָם הַזֶּה יִהְיוּ נְעִימִים וּמְתוּקִים וּמְלֵאִים בְּאוֹר שֶׁל אֱמוּנָה, בִּשְׂכָלִים נִפְלָאִים וּבְהַשָּׂגוֹת חֲדָשׁוֹת בְּכָל רֶגַע.

בַּעַל תְּשׁוּבָה

רַק מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּכָל יוֹם שָׁעָה, זֶה הוּא הַנִּקְרָא “בַּעַל תְּשׁוּבָה”. וְהוּא יָכוֹל לִהְיוֹת סָמוּךְ וּבָטוּחַ שֶׁהוּא לֹא מְעַכֵּב אֶת הַגְּאֻלָּה, כַּמּוּבָא בְּלִקּוּטֵי מוֹהֲרַ”ן, בְּתוֹרָה ע”ט, שֶׁהָאָדָם צָרִיךְ שֶׁיִּרְאֶה שֶׁלֹּא יִהְיֶה עַל יָדוֹ עִכּוּב הַגְּאֻלָּה, וְזֶה עַל יְדֵי שֶׁהוּא יַעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה בְּכָל יוֹם. כְּכָל שֶׁיִּתְרַבּוּ יוֹתֵר בְּנֵי אָדָם שֶׁעוֹשִׂים שָׁעָה הִתְבּוֹדְדוּת, כָּךְ נִזְכֶּה לְהָאִיץ אֶת הַגְּאֻלָּה. מִי שֶׁעוֹשֶׂה הִתְבּוֹדְדוּת הוּא גַּם מְעוֹרֵר אֶת עַם יִשְׂרָאֵל לִתְשׁוּבָה בְּלִי שֶׁיְּדַבֵּר אִתָּם, כִּי כָּל הָרְצוֹנוֹת וְהַכִּסּוּפִים שֶׁהוּא מְדַבֵּר בַּהִתְבּוֹדְדוּת, נִבְרָאִים מֵהֶם מַלְאָכִים טוֹבִים, שֶׁהוֹלְכִים וּמְעוֹרְרִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִתְשׁוּבָה.

הַהַבְטָחָה הַנִּצְחִית

יְהוּדִי בָּא אֵלַי לְ”קַבָּלַת קָהָל”, וְאָמַר לִי: תַּגִּיד לִי עֵצָה לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה. אָמַרְתִּי לוֹ: תְּשׁוּבָה! תַּעֲשֶׂה כָּל יוֹם שָׁעָה הִתְבּוֹדְדוּת, וְתִהְיֶה בְּשִׂמְחָה. כָּל זְמַן שֶׁאָדָם לֹא עוֹשֶׂה תְּשׁוּבָה, בְּוַדַּאי הוּא לֹא יָכוֹל לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה בִּשְׁלֵמוּת. כִּי זֶה קָשֶׁה לוֹ, מֵאַחַר וְהָעֲווֹנוֹת מַכְבִּידִים עָלָיו, הֵם מַסְתִּירִים מִמֶּנּוּ אֶת אוֹר ה’. הָעֵצָה הַשְּׁלֵמָה לְשִׂמְחָה בִּשְׁלֵמוּת הִיא, שֶׁיַּעֲשֶׂה הָאָדָם בְּכָל יוֹם שָׁעָה הִתְבּוֹדְדוּת.
כָּל מִי שֶׁרוֹצֶה לִזְכּוֹת לִתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה, צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ שָׁעָה הִתְבּוֹדְדוּת לְפָחוֹת, בְּכָל יוֹם. אֵין כָּאן פָּטֶנְטִים – מִי שֶׁלֹּא טָעַם טַעַם הִתְבּוֹדְדוּת, לֹא טָעַם טַעַם שֶׁל תְּשׁוּבָה, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ בִּכְלָל מַה זֹּאת תְּשׁוּבָה. כִּי תְּשׁוּבָה זֶה רַק לְדַבֵּר עִם ה’, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה’. רַבֵּנוּ נַחְמָן מִבְּרֶסְלַב מְלַמֵּד אוֹתָנוּ אֶת כָּל זֶה, וְהוּא הִבְטִיחַ הַבְטָחוֹת עֲצוּמוֹת, לְמִי שֶׁיִּהְיֶה רָגִיל בְּהִתְבּוֹדְדוּת, כַּמְפֻרְסָם בְּמִכְתָּבוֹ:
אֵלֶיךָ מְקֹרָבִי וְתַלְמִידִי הַיָּקָר!
קוֹרֵא אֲנִי וּמְבַקֵּשׁ מִמְּךָ, עֲצֹר נָא לִרְגָעִים סְפוּרִים, וְהַקְשֵׁב הֵיטֵב לִדְבָרַי. מְדַבֵּר אֲנִי לְטוֹבָתְךָ הַנִּצְחִית. דַּע לְךָ שֶׁהַרְבֵּה עֲבוֹדָה הָיְתָה לִי לִפְנֵי שֶׁקֵּרַבְתִּיךָ. מְעַט תּוּכַל לְהָבִין וּלְהַרְגִּישׁ כַּמָּה נִסִּים נַעֲשׂוּ לְךָ שֶׁתִּתְקָרֵב, וּבְכֵן, אֶחָד מֵהַתְּנָאִים שֶׁבָּהֶם מְקָרֵב אֲנִי אֶת מְקֹרָבַי הוּא שֶׁלֹּא יִתְּנוּ לַאֲחֵרִים שֶׁיְּרַמּוּ אוֹתָם, וְלֹא יְרַמּוּ הֵם אֶת עַצְמָם. כְּבָר שָׁמַעְתָּ זֶה רַבּוֹת, וְגַם הֵבַנְתָּ, שֶׁעִקַּר עֲצָתִי וְדַרְכִּי, שֶׁעַל יָדָהּ אֶפְשָׁר לְקַבֵּל אֶת כָּל תִּקּוּנִי, לְתַקֵּן אֶת הַכֹּל וּלְהַגִּיעַ לְמַה שֶּׁאֶפְשָׁר לְהַגִּיעַ, הוּא רַק הִתְבּוֹדְדוּת, שֶׁיִּקְבַּע הָאָדָם לְעַצְמוֹ מָקוֹם מְיֻחָד שֶׁיּוּכַל לְהָשִׂיחַ שָׁם אֶת לִבּוֹ לִפְנֵי ה’ יִתְבָּרַךְ, וּלְבַקֵּשׁ עַל כָּל הַדְּבָרִים שֶׁצָּרִיךְ בְּרוּחָנִיּוּת וּבְגַשְׁמִיּוּת, וּלְהִתְוַדּוֹת עַל כָּל הַדְּבָרִים שֶׁפָּגַם בְּשׁוֹגֵג וּבְמֵזִיד, בְּאֹנֶס וּבְרָצוֹן, וּלְהוֹדוֹת לַה’ יִתְבָּרַךְ עַל כָּל הַטּוֹבוֹת הָרוּחָנִיִּים וְהַגַּשְׁמִיִּים. זֹאת פָּעַלְתִּי אֵצֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהָאָדָם הַזֶּה שֶׁיְּקַיֵּם אֶת זֶה בִּפְשִׁיטוּת גָּמוּר, לַעֲמֹד כָּל יוֹם שָׁעָה לִפְנֵי ה’ יִתְבָּרַךְ בִּתְפִלָּה, אַף שֶׁכְּשֶׁאֵין לוֹ בָּעֵת הַזֹּאת שׁוּם הִתְעוֹרְרוּת, אַף אִם לֹא יוּכַל לְדַבֵּר שׁוּם דִּבּוּר, רַק זֹאת שֶׁיַּכְרִיחַ עַצְמוֹ לִכְסֹף לְדַבֵּר לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ, יִזְכֶּה לְכָל טוּב, וְלֹא יִהְיֶה עָלָיו שׁוּם דִּין לְמַעְלָה, כִּי בְּזֹאת יְתֻקַּן הַכֹּל – נַפְשׁוֹ, רוּחוֹ וְנִשְׁמָתוֹ, וְכָל הָעוֹלָמוֹת הַתְּלוּיִים בּוֹ, מִזְּמַן אָדָם הָרִאשׁוֹן, וְעַד בִּיאַת הַגּוֹאֵל, דָּבָר הַזֶּה הוּא אֱמֶת וְיַצִּיב וְקַיָּם, וְעָרֵב אֲנִי עַל כָּךְ. עַל הֶחָתוּם: רַבִּי נַחְמָן מִבְּרֶסְלַב.
וְגַם הִבְטִיחַ הָרַבִּי, שֶׁהוּא פָּעַל אֵצֶל ה’ יִתְבָּרַךְ, שֶׁמִּי שֶׁיַּעֲשֶׂה כָּל יוֹם שָׁעָה הִתְבּוֹדְדוּת, הוּא יַאֲרִיךְ יָמִים עַד גְּמַר הַתִּקּוּן שֶׁלּוֹ. לָכֵן כָּל מִי שֶׁרוֹצֶה הַבְטָחָה לַאֲרִיכוּת יָמִים, וְהַבְטָחָה שֶׁלֹּא לִרְאוֹת פְּנֵי גֵּיהִנּוֹם אֶלָּא לְהִכָּנֵס יָשָׁר לְגַן עֵדֶן, וְעוֹד וְעוֹד הַבְטָחוֹת וּסְגֻלּוֹת שֶׁהֶאֱרַכְנוּ בְּתֵאוּרָם בְּפֶרֶק זֶה, שֶׁיַּעֲשֶׂה בְּכָל יוֹם שָׁעָה הִתְבּוֹדְדוּת, בְּלִי שׁוּם חָכְמוֹת.