בשדי יער עמוד 77-78

בשדי יער – בגן התפילה וההתבודדות עמוד 77-78

עֲזֹב אֶת הַכֹּל

אִם כָּךְ הֵם פְּנֵי הַדְּבָרִים, וְהַהִתְבּוֹדְדוּת הִיא כָּזֶה דָּבָר שֶׁקַּל לַעֲשׂוֹתוֹ, מַדּוּעַ הָאָדָם בְּכָל זֹאת אֵינוֹ עוֹשֶֹה הִתְבּוֹדְדוּת? מַדּוּעַ יֵשׁ מְנִיעָה גְּדוֹלָה כָּל כָּךְ עַל הַדָּבָר הֲכִי טִבְעִי וּמוּבָן מֵאֵלָיו שֶׁצָּרִיךְ הָאָדָם הַמַּאֲמִין לַעֲשֹוֹת – לְדַבֵּר עִם ה’ יִתְבָּרַךְ?
הַתְּשׁוּבָה הִיא שֶׁהַיֵּצֶר הָרָע יוֹדֵעַ אֶת מַעֲלַת הַהִתְבּוֹדְדוּת. יוֹדֵעַ הוּא שֶׁזּוֹ תַּכְלִיתוֹ שֶׁל הָאָדָם! וְיוֹדֵעַ הוּא שֶׁאָדָם שֶׁיַּעֲסֹק בְּהִתְבּוֹדְדוּת יַגִּיעַ לַתִּקּוּן שֶׁלּוֹ וְיִתְגַּבֵּר עַל כָּל הַקְּשָׁיִים וְהַנִּסְיוֹנוֹת שֶׁל הָעוֹלָם הַזֶּה! לָכֵן הוּא מַכְבִּיד וּמַקְשֶׁה אֶת הָעֲבוֹדָה שֶׁל הַהִתְבּוֹדְדוּת עַל הָאָדָם, וּמַחְלִישׁ אוֹתוֹ שֶׁלֹּא יַעֲסֹק בָּהּ, וּמוֹצֵא לוֹ אֶת כָּל הָרְאָיוֹת וְהָאַסְמַכְתּוֹת שֶׁלֹּא לַעֲשֹוֹת שָׁעָה הִתְבּוֹדְדוּת!
אֲבָל אָדָם חָכָם שֶׁקּוֹרֵא אֶת דְּבָרֵינוּ אֵלֶּה צָרִיךְ לְהַגִּיעַ לַמַּסְקָנָה שֶׁלֹּא מְשַׁנֶּה מַה יִּהְיֶה, עָלָיו לַעֲזֹב הַכֹּל! וְלִמְצֹא לְעַצְמוֹ זְמַן לַעֲסֹק בְּהִתְבּוֹדְדוּת, וְיַתְחִיל לִחְיוֹת חַיִּים חֲדָשִׁים לְגַמְרֵי, חַיִּים מְתוּקִים מְאֹד! כְּמוֹ שֶׁמּוּבָן מֵהַמָּשָׁל שֶׁהוּבָא לְעֵיל, שֶׁאֵין נַחַת רוּחַ גְּדוֹלָה יוֹתֵר לַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵאֲשֶׁר אָדָם שֶׁמִּתְבּוֹדֵד לְפָנָיו וְעוֹשֶֹה חֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ וּמְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ שֶׁיַּשְׁלִים חֶסְרוֹנוֹתָיו בְּגַשְׁמִיּוּת וּבְרוּחָנִיּוּת. אָדָם זֶה מְקַבֵּל יַחַס חַם וְאוֹהֵב מֵה’ יִתְבָּרַךְ, וּמַה שֶּׁבְּכָל זֹאת הוּא לֹא מַצְלִיחַ לְהִתְעוֹרֵר וּלְתַקֵּן – הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַאֲרִיךְ אִתּוֹ אַף וּמְרַמֵּז לוֹ בַּעֲדִינוּת בְּכָל מִינֵי דְרָכִים, וּמֵאַחַר וְיֵשׁ לוֹ הִתְבּוֹדְדוּת, יֵשׁ לוֹ אֶת הַזְּמַן וְהַכֵּלִים לְבָרֵר מַה מְרַמֵּז לוֹ ה’ יִתְבָּרַךְ, וְכֵן יֵשׁ לוֹ אֶת הַכֵּלִים לְתַקֵּן הַכֹּל, כִּי עַל כָּל דָּבָר שֶׁחָסֵר לוֹ הוּא מַרְבֶּה בִּתְפִלָּה עַד שֶׁזּוֹכֶה לְמַלֵּא חִסָּרוֹן זֶה, וּבְכָךְ לִחְיוֹת חַיִּים שֶׁל הִתְקָרְבוּת וֶאֱמוּנָה, שֶׁזּוֹ כָּל תַּכְלִית בְּרִיאָתוֹ שֶׁל הָאָדָם.

סֵפֶר הַחַיִּים

שָׁמַעְתִּי מֵרַבִּי וּמוֹרִי הָרַב לֵוִי יִצְחַק בֶּנְדֶּר זָצָ”ל, שֶׁאַחֲרֵי מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה, כְּשֶׁיַּעֲלֶה הָאָדָם לַשָּׁמַיִם וְיַעֲמֹד לִפְנֵי בֵּית דִּין שֶׁל מַעְלָה, יִפְתְּחוּ לְפָנָיו אֶת הַסֵּפֶר שֶׁלּוֹ, שֶׁכָּל דַּף בְּסֵפֶר זֶה הוּא כְּנֶגֶד יוֹם אֶחָד מִימֵי חַיָּיו, וּבוֹ כְּתוּבִים כָּל מַחֲשָׁבָה, דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁל אוֹתוֹ יוֹם, וּבְכָל דַּף שֶׁיִּמָּצֵא כָּתוּב שֶׁעָשָׂה שָׁעָה הִתְבּוֹדְדוּת, יַעַבְרוּ לַדַּף הַבָּא מִבְּלִי לִשְׁפֹּט אוֹתוֹ עַל כְּלוּם. וְאִלּוּ דַּף שֶׁלֹּא יִהְיֶה כָּתוּב בּוֹ שֶׁעָשָׂה שָׁעָה הִתְבּוֹדְדוּת, יִשְׁפְּטוּ אוֹתוֹ עַל כָּל מַחֲשָׁבָה, דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה אִם הָיָה כָּרָאוּי אוֹ לֹא וְהוּא יִתֵּן אֶת הַדִּין עַל כָּל פְּרָט.
וְזוֹ הַסִּבָּה שֶׁקָּשֶׁה כָּל כָּךְ לַעֲשׂוֹת הִתְבּוֹדְדוּת עַד שֶׁבְּכָל יוֹם יֵשׁ לָאָדָם מִלְחָמָה עַל הַשָּׁעָה מֵחָדָשׁ, אֲפִלּוּ שֶׁמִּתְבּוֹדֵד שָׁנִים, וְזֶה מֵחֲמַת שֶׁהַהִתְבּוֹדְדוּת הִיא הַתִּקּוּן שֶׁל אוֹתוֹ הַיּוֹם וּמוּבָן מַדּוּעַ הַיֵּצֶר הָרַע נִלְחַם לִמְנֹעַ אֶת הָאָדָם מִתִּקּוּנוֹ הַנִּצְחִי.
אַךְ מֵאַחַר וַאֲנַחְנוּ מְבִינִים עַכְשָׁו שֶׁיֵּשׁ כָּזֶה טוּב בָּעוֹלָם – הִתְבּוֹדְדוּת – הֲיִתָּכֵן שֶׁנִּרְצֶה לְקַבְּלוֹ בְּלִי לְהִתְאַמֵּץ? בְּוַדַּאי צְרִיכִים לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמַּאֲמַצִּים עַל מְנָת לִזְכּוֹת לְדָבָר שֶׁבּוֹ תָּלוּי כָּל הַתִּקּוּן שֶׁל כָּל אָדָם בִּפְרָט וְשֶׁל כָּל הָעוֹלָם בִּכְלָל. וְתֵדַע, שֶׁגַּם מַה שֶּׁהַיֵּצֶר הָרַע, שֶׁיּוֹדֵעַ אֶת מַעֲלַת הַהִתְבּוֹדְדוּת, הוּא מוֹנֵעַ וּמַכְבִּיד אֶת הָעֲבוֹדָה עַל הָאָדָם, גַּם זֶה מְכֻוָּן מֵאֵת ה’, שֶׁרוֹצֶה שֶׁכַּאֲשֶׁר הָאָדָם יִרְאֶה שֶׁיֵּשׁ לוֹ מְנִיעוֹת עַל הַהִתְבּוֹדְדוּת, יִתְגַּבֵּר בִּרְצוֹנוֹת וּבְכִסּוּפִים, וְיַרְבֶּה בִּתְפִלָּה לְהַשִּׂיג אֶת הַדָּבָר הַנִּכְסָף – אֶת הַהִתְבּוֹדְדוּת.
כִּי עַל הָעֲבוֹדָה הַנִּפְלָאָה, וְהַהִזְדַּמְּנוּת הַיְקָרָה הַזֹּאת לְהִתְקָרֵב אֶל ה’, וְלִפְתֹּר אֶת כָּל הַבְּעָיוֹת, אָמַר הַצַּדִּיק רַבִּי נַחְמָן מִבְּרֶסְלֵב זִיעָ”א: הַהִתְבּוֹדְדוּת הִיא מַעֲלָה עֶלְיוֹנָה וּגְדוֹלָה מִן הַכֹּל!