בשדי יער עמוד 107-108

בשדי יער – בגן התפילה וההתבודדות עמוד 107-108

הִזְדַּמְּנוּת לִקְרַב

וְנַחֲזֹר לָעִנְיָן הַמּוּבָא לְעֵיל, שֶׁכַּאֲשֶׁר הָאָדָם מֵבִין אֶת הָרַחֲמָנוּת שֶׁל ה’, שֶׁבֶּאֱמֶת רוֹצֶה וּמְחַכֶּה מָתַי יוּכַל לָתֵת לָאָדָם אֶת כָּל הַטּוֹב שֶׁבָּעוֹלָם; מָתַי כְּבָר יִתְפַּלֵּל לְפָנָיו וְיִהְיוּ לוֹ כֵּלִים לְקַבֵּל אֶת כָּל הַשֶּׁפַע וְהַטּוֹב שֶׁהוּא רוֹצֶה לָתֵת לוֹ – אָדָם כָּזֶה בְּוַדַּאי כָּל תְּפִלָּתוֹ הִיא כְּעֵין תְּפִלָּתָהּ שֶׁל חַנָּה, שֶׁמִּתְפַּלֵּל “עַל ה’” מַמָּשׁ. שֶׁיּוֹדֵעַ, שֶׁכָּל אוֹתָם הַדְּבָרִים שֶׁהוּא רוֹצֶה, גַּם הַבּוֹרֵא רוֹצֶה לָתֵת לוֹ אוֹתָם, וְהוּא מִתְפַּלֵּל שֶׁיִּתְקַיֵּם רְצוֹנוֹ שֶׁל הַבּוֹרֵא לָתֵת לוֹ אוֹתָם. וְזֶה לֹא רַק בְּעִנְיָנִים רוּחָנִיִּים, אֶלָּא אַף בְּעִנְיָנִים גַּשְׁמִיִּים.
כִּי בֶּאֱמֶת בָּעֹמֶק אֵין שׁוּם גַּשְׁמִיּוּת, אֶלָּא הַכֹּל רוּחָנִיּוּת. כִּי גַּם הַצְּרָכִים הַגַּשְׁמִיִּים הֵם רוּחָנִיּוּת. כִּי “אִם אֵין קֶמַח אֵין תּוֹרָה”. וְהָאָדָם צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ בַּיִת לָגוּר בּוֹ וּפַרְנָסָה וְכַלְכָּלָה וּמַלְבּוּשִׁים וְכוּ’ וְכוּ’, וְהַכֹּל מְשַׁמֵּשׁ אֶת הָאָדָם לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ.
וְלַמְרוֹת שֶׁמּוּבָא בַּסְּפָרִים, שֶׁיֵּשׁ מַדְרֵגָה שֶׁהָאָדָם אֵינוֹ מִתְפַּלֵּל עַל הַגַּשְׁמִיּוּת כְּלָל, אֶלָּא אַךְ וְרַק עַל הָרוּחָנִיּוּת שֶׁלּוֹ, וּמִמֵּילָא כְּשֶׁזּוֹכֶה לְתַקֵּן בְּרוּחָנִיּוּת הוּא כְּבָר זוֹכֶה שֶׁגַּם הַגַּשְׁמִיּוּת תִּהְיֶה מְתֻקֶּנֶת. אֲבָל הַמְּצִיאוּת הִיא, שֶׁכַּאֲשֶׁר יֵשׁ לָאָדָם אֵיזֶה דָּבָר הַדּוֹחֵק אוֹתוֹ, כְּגוֹן חוֹבוֹת, אוֹ שֶׁמְּאַיְּמִים “לִזְרֹק אוֹתוֹ” מֵהַדִּירָה וְכַד’, אֲזַי קָשֶׁה מְאֹד שֶׁיִּתְרַכֵּז לְבַקֵּשׁ עַל רוּחָנִיּוּתוֹ, וּבְוַדַּאי הוּא מֻכְרָח לְבַקֵּשׁ כִּפְשׁוּטוֹ, עַל אוֹתוֹ דָּבָר הַדּוֹחֵק אוֹתוֹ. וְעַל זוֹ הַתְּפִלָּה צָרִיךְ לָדַעַת, שֶׁגַּם הִיא נִקְרֵאת “לְהִתְפַּלֵּל עַל ה’”, כִּי ה’ הוּא שֶׁהִשְׁגִּיחַ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ אֶת הַדֹּחַק הַזֶּה, עַל מְנָת שֶׁיִּתְפַּלֵּל וִיבַקֵּשׁ מִלְּפָנָיו עַל צָרָתוֹ. כִּי זֶה רְצוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָתֵת לוֹ יְשׁוּעָה, וְהוּא דָּחַק אוֹתוֹ “לַפִּנָּה”, כְּדֵי שֶׁיִּתְפַּלֵּל וִיקַבֵּל יְשׁוּעָתוֹ עַל יְדֵי תְּפִלָּה.
אוֹתָהּ צָרָה שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם, הִיא הַהִזְדַּמְּנוּת שֶׁל הַבּוֹרֵא כִּבְיָכוֹל, לְחַזֵּק אוֹתוֹ לְהַאֲמִין בְּכֹחָהּ שֶׁל הַתְּפִלָּה. כִּי מֵחֲמַת שֶׁמֻּכְרָח מְאֹד לִישׁוּעָה, וְהַמְּצִיאוּת דּוֹחֶפֶת אוֹתוֹ לְהִתְאַמֵּץ בִּתְפִלָּה, וְהוּא מִתְפַּלֵּל מֵעֹמֶק הַלֵּב, אֲזַי הוּא זוֹכֶה לִרְאוֹת תּוֹצָאוֹת לִתְפִלָּתוֹ, וְכָךְ מִתְחַזֶּקֶת אֶצְלוֹ הָאֱמוּנָה בִּתְפִלָּה. וְאַחַר כָּךְ כְּבָר יִשְׁתַּמֵּשׁ בְּזוֹ הָאֱמוּנָה, לְבַקֵּשׁ גַּם עַל דְּבָרִים דַּקִּים יוֹתֵר וְרוּחָנִיִּים יוֹתֵר.
נִמְצָא בָּאֹפֶן הַזֶּה יָכוֹל הָאָדָם לְהַאֲרִיךְ מְאֹד בִּתְפִלָּה וּלְהִתְפַּלֵּל בְּחֵשֶׁק רַב וְלִזְכּוֹת לְכָל הַמַּעֲלוֹת, כִּי תָּמִיד הוּא מִתְפַּלֵּל עַל ה’ וּמְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ שֶׁיִּתֵּן לוֹ אֶת מַה שֶּׁהוּא יִתְבָּרַךְ בְּעֶצֶם רוֹצֶה יוֹתֵר מִכֹּל לָתֵת לוֹ.
וְדַע שֶׁבְּהֶכְרֵחַ כָּךְ הוּא, שֶׁהַבּוֹרֵא רוֹצֶה שֶׁיִּהְיֶה לְכָל בְּרִיּוֹתָיו אֶת כָּל הַטּוֹב שֶׁבָּעוֹלָם. וּשְׁאַל אֶת עַצְמְךָ – הַאִם הַבּוֹרֵא בָּרָא אֶת בְּרִיּוֹתָיו כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ חֲסֵרוֹת? וְכִי יֵשׁ אָדָם שֶׁיּוֹצֵר אֵיזֶה דָּבָר וְרוֹצֶה שֶׁיִּהְיֶה אוֹתוֹ דָּבָר פָּגוּם וְחָסֵר? בְּוַדַּאי כָּל מִי שֶׁיּוֹצֵר אֵיזֶה דָּבָר רְצוֹנוֹ שֶׁיִּהְיֶה מֻשְׁלָם. כָּל שֶׁכֵּן שֶׁהַבּוֹרֵא בְּוַדַּאי כָּל רְצוֹנוֹ בִּבְרִיאַת הָעוֹלָם בִּכְלָל וּבִבְרִיאַת יְצִיר כַּפָּיו וּבְחִיר הַבְּרִיאָה – הָאָדָם – שֶׁיִּהְיוּ לוֹ כָּל הַמַּעֲלוֹת הָאֶפְשָׁרִיּוֹת בְּרוּחָנִיּוּת וּבְגַשְׁמִיּוּת.
נִמְצָא כַּאֲשֶׁר אָדָם מִתְפַּלֵּל בָּאֹפֶן הַזֶּה, תָּמִיד יִהְיוּ לוֹ טְעָנוֹת יָפוֹת וּנְעִימוּת נִפְלָאָה בַּתְּפִלָּה, מֵאַחַר וְיוֹדֵעַ שֶׁסּוֹף כָּל סוֹף הוּא רַק מִתְפַּלֵּל עַל ה’, שֶׁיַּעֲשֶׂה רְצוֹנוֹ בְּעוֹלָמוֹ וְאֵין הוּא בְּמַחֲלֹקֶת עִמּוֹ כְּלָל וְאֵין הוּא נֶחְלָק מִמֶּנּוּ כְּלָל.

מִבֶּטֶן שְׁאוֹל שִׁוַּעְתִּי

אָדָם שֶׁנִּמְצָא בְּאֵיזוֹ צָרָה אוֹ מוּעָקָה וּמִתְעַקֵּשׁ בִּפְשִׁיטוּת לְהִתְפַּלֵּל, אֲזַי וַדַּאי וּבְוַדַּאי שֶׁיִּזְכֶּה לְהִוָּשַׁע. כַּכָּתוּב בַּתּוֹרָה (יוֹנָה ב): “מִבֶּטֶן שְׁאוֹל שִׁוַּעְתִּי שָׁמַעְתָּ קוֹלִי”. דְּהַיְנוּ, שֶׁכַּאֲשֶׁר הָאָדָם צוֹעֵק מִבֶּטֶן שְׁאוֹל שֶׁהוּא נִמְצָא בָּהּ, אֲזַי דַּיְקָא: “שָׁמַעְתָּ קוֹלִי”, הוּא בְּוַדַּאי יִפְעַל. כִּי דַּוְקָא בִּזְמַן הַיְרִידָה אָז הַזְּמַן הַמְסֻגָּל בְּיוֹתֵר לִפְעֹל יְשׁוּעוֹת.
אֲבָל הָאָדָם חוֹשֵׁב תָּמִיד לְהֵפֶךְ – שֶׁבִּזְמַן הַיְרִידוֹת הַפְּעֻלּוֹת שֶׁלּוֹ קְטַנּוֹת, לֹא מוֹעִילוֹת וְכוּ’, וְזֶה אֵינוֹ נָכוֹן, כִּי דַּוְקָא בִּזְמַן הַיְרִידוֹת הוּא יָכוֹל לִפְעֹל פְּעֻלּוֹת גְּדוֹלוֹת וִישׁוּעוֹת יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר בִּזְמַנִּים כְּתִקְנָם. מֵחֲמַת שֶׁבִּזְמַן הַיְרִידוֹת הָאָדָם בְּוַדַּאי מַחֲזִיק אֶת עַצְמוֹ קָטָן וְאֵין לוֹ שׁוּם גַּאֲוָה, וְכֵן יֵשׁ לוֹ לֵב נִשְׁבָּר, וְהוּא יִפְעַל בִּתְפִלָּתוֹ הַרְבֵּה. לָכֵן דַּוְקָא בִּזְמַן כָּזֶה יָכוֹל לִפְעֹל יְשׁוּעוֹת גְּדוֹלוֹת מְאֹד.