פתח של מחט

אנשים לא אוהבים להעיד על עצמם
"אני חוזר בתשובה". הם אומרים לרוב:
"אני? אני לא אוהב הגדרות. חוזר
בתשובה, לא חוזר בתשובה, מה זה
משנה?! מתחזקים…" יש משהו מעצבן
בצמד המילים הזה…

כבר שנתיים כמעט שאני בגדר "מתחזקת", או איך נאמר, "חוזרת בתשובה". מתחזקת, חוזרת בתשובה, איך לקרוא לזה?… שמתי לב שחוזרים בתשובה, כמוני, לא אוהבים להעיד על עצמם "אני חוזר בתשובה". הם אומרים לרוב: "אני? אני לא אוהב הגדרות. חוזר בתשובה, לא חוזר בתשובה, מה זה משנה?! מתחזקים…"

למען האמת, יש משהו בצמד המילים "חזרה בתשובה" שבאמת מעצבן, שמרמז על כך שעד כה, משך כל חיי בעצם, לא חייתי "בתשובה" האמיתית של העולם, אלא בשקר וכזב, ולא רק זאת, גם כל משפחתי וכל חבריי חיים "בשקר" – הלוא כולם חילוניים… אף אחד לא באמת רוצה לחשוב על עצמו שחי 27 שנה, כל אחד על פי גילו, בשקר אחד גדול. סליחה! מה זאת אומרת? הלא היו לי חיים עד כה, אם לא שמתם לב, היו לי "תשובות" גם אז, עשיתי דברים, עברתי תהליכים, ראיתי עולם… מה?! הכל היה שקר עד הנקודה בה "חזרתי בתשובה"?!… זו חשיבה מתסכלת! היא גם לא נכונה. נו מילא, לא ארחיב בדיבורי סרק…

בכל אופן, לפני שנתיים גיליתי את בורא עולם, את אבא. הוא פרץ לעולמי באחת ללא הכנה מוקדמת, התדפק על גורלי ונתן לי להבין עד כמה קטנה אני פה בעולם שלו, עד כמה חיי הם שבריריים ועד כמה כל רגע בו אני נושמת בכלל, הוא בגדר של לא פחות מנס עילאי! לפעמים רק כשקורה לבן אדם משהו ממש גדול, ממש טראגי, ממש לא יאומן, אירוע מהסוג המכונן שלאחריו כל החיים נחלקים ל"לפני" ו"אחרי" – כמו מוות מפתיע של אח קטן לדוגמא, או אז האדם משכיל להבין, ולו לרגע קט אחד, את שבריריות החיים, את המשמעות האמיתית של החיים.

כולנו יודעים שהחיים זמניים, כולנו יודעים שהחיים שבריריים, וכולנו גם יודעים שיתכן והיום הזה ממש הוא היום האחרון של חיינו. אך האם באמת אנחנו יודעים עד כמה זה נכון?! האם אנחנו "חיים" את זה כל יום?! האם באמת אנחנו עוצרים את מירוץ חיינו, ולו לשנייה קטנה ביום, על מנת להבין מה הולך פה?! למזלנו לא, לפחות רובנו לא. ברוך השם, הקב"ה ברא לנו לא מעט מנגנוני הגנה פסיכולוגיים שירחיקו את המחשבות האלה בעקביות ובנמרצות מהחלק המודע של מחשבותינו. אחרת סביר שרובנו היינו היפוכונדרים משוגעים ולא היינו יוצאים מהבית אפילו להוריד את האשפה, מהפחד שנחטוף התקפת לב בדרך למטה. אוי! כמה שאני מודה לו על מנגנוני ההגנה. ברגעים הספורים בהם אין לנו הגנה – רגעים מכוננים כמו שתיארתי לעיל – אנחנו נתקפים בחרדת מוות!

בשלב הזה ישנם שני סוגים של אנשים. סוג מסוים של אנשים יסיחו מיד את דעתם במהירות ל"מחשבות חיוביות" – תחשוב חיובי, תחשוב חיובי, אתה לא עומד למות! לך זה לא יקרה… סוג שונה לעומת זאת, ואני נמנית על הסוג הזה, ישאלו את עצמם את אותן שאלות נוקבות שאנשים מעסיקים את עצמם בלי סוף סביב השעון על מנת להימנע מהן, ישאלו את עצמם את השאלות הכי קשות והכי מפחידות שנמצאות עמוק עמוק בלב, או בבטן (איך שתסתכלו על זה), רק שם יש את התשובות האמיתיות.

הם ישאלו את עצמם את שאלת מיליון הדולר: "אז מה באמת הקטע?!" בשביל מה כל הריצות האלה כל היום?! כל הטירוף הזה?! בשביל לסבול?! בשביל להתעצבן?! בשביל מה להתאמץ? הלא כל הקוסמוס הדפוק צוחק עליי! ובמילים אחרות, קצת בוטות יותר, "מה לעזאזל אני עושה פה?!" שמישהו יגיד לי עכשיו! מה?! מה???!!!

בסופו של דבר התשובה מתבקשת, ויסלחו לי כל האפיקורסים והאתאיסטים למיניהם, אבל רבותיי, בואו נודה על האמת: אנחנו פה לא יותר מתערובת מוזרה של תאים חיים, איברים פנימיים, עור ודם. ובכן? ומה אז? זאת המציאות! אנחנו לא יודעים דבר ולא חצי דבר על קיומנו אנחנו, על משמעותנו בעולם. אז שלא נתחיל לדבר על משמעות העולם בכלל, אם את משמעותנו המזערית איננו יודעים! ואני מתנצלת מראש על ההצהרה הבוטה שמיד תקראו, באמת מתנצלת וזה לא מחייב, אבל האמת היא שהמציאות של בורא עולם היא היחידה המחייבת והמתקבלת על הדעת במצב האפוקליפטי בו אנו חיים! ובכן, הרשו לי לנחות "למידותיי הנכונות" ולהצטנע – היא היחידה המתקבלת על דעתי לאחר שחקרתי לעומק את הנושא. ואני מרקע מאוד חילוני, כמו שאפשר לקרוא בין השורות. כן, גם אני שירתתי בצבא, אפילו הייתי בקבע, כן גם אני הייתי בדרום אמריקה, הודו, תאילנד וכל שאר החבורה, כן, גם אני למדתי לתואר, גם עבדתי באינספור עבודות במקביל – כמוני כמוכם. זו הכרה שכלתנית. בהתחלה ניסיתי להתכחש, הרי זה מחייב. שאלתי את עצמי – מי הוא בכלל הקב"ה הזה?! מה הוא רוצה ממני?! נו, שיגיד לי עכשיו מה הוא רוצה, אני אעשה את זה בחוסר ברירה וחשק ונסגור את הבסטה, נסגור את הפרק ונפרד כידידים… ברוח המשפט הידוע – "תעצרו את העולם! אני רוצה לרדת!", לא יכולה לרדת? אז לפחות שיגיד לי מה הוא רוצה ממני! אבל הוא לא אומר כלום! נו באמת, טוב זה כבר מוגזם. אני אומרת לכם, הגעתי למסקנה, החיים הם תקופה לא קלה, לפחות לאנשים כמוני. אנשים ששואלים את השאלות. אבל, כמו שאמרו לי, יש נימה אופטימית – זה בסוף עובר!…

כיתתי את רגליי הלוך ושוב ברחבי הארץ וכך מצאתי את עצמי שואלת רב מוכר במילים האלו ממש: "תגיד לי פעם אחת ולתמיד! מה הקב"ה רוצה ממני?", למרות שהייתי בטוחה ש"הפצצתי" את כבוד הרב בשאלה ושהתשובה אליה היא לא פחות מורכבת מחידת גרעין אטומי לפחות, אבל הרב ממש לא התרגש ואמר בפשטות: "הוא רוצה שתידמי לו, שתהיי דומה לו".

כמעט ופרצתי בצחוק. "את זה הוא רוצה?! שאני אהיה דומה לו?! אני?! מורן כרמי מפתח תקווה?! מה לי ולו?! אני לא מכירה אותו בכלל!"

"אז אם כך, אולי הגיע הזמן שתכירי", המשיך לומר והלך.

לכזאת תשובה לא ציפיתי! אבל מה אני אמורה לעשות עם זה עכשיו?! איך אני אמורה להכיר אותו?! ניסיתי לדבר אליו, בנחמדות, בפשטות, הסתכלתי לשמים, ואמרתי: "נעים מאוד, אני מורן".

חיכיתי, לא קרה כלום, הוא לא ענה, לפחות לא בדרך מילולית… לאור השתדלותי ונחמדותי הכנה כלפי בורא עולם, מיד ציפיתי למינימום זכייה בלוטו! כן, גם זה לא קרה. החלטתי שאם עלי להיות "דומה" לקב"ה, שאם זה מה שהוא מצפה ממני, ראשית עלי כמובן להכירו, ואיך אוכל לעשות זאת? על ידי חקירה. אני אקרא ואקרא ספרים ואחקור רבנים מי זה הקב"ה המסתורי עד שאדע מי הוא.

ככל שניסיתי להתקרב אליו, באורח פלא התקרב גם הוא אלי. פתחתי לו פתח של מחט להיכנס והוא החזיר לי פתח בגודל של האנגר בנמל תל אביב! אט-אט קיבלתי ניצוץ חדש מסוגו בעיניים, ניצוץ של תקווה, ניצוץ של אהבה כלפי העולם, כלפי בורא העולם. התחלנו להיקשר אחד לשני! גיליתי שלקב"ה יש באמת הרבה "תכונות", ושאפשר להכיר אותו אם באמת רוצים. הוא רוצה שנכיר אותו, הוא רוצה שנתוודע אליו. הקב"ה הוא מלך, יש לו תכונת מלכות! הוא מלך, "מלך על כל הארץ"! מה זה מלך? מלך אמיתי זה אחד שנותן לנתיניו בלי גבול ובלי רצון או מטרה לקבל כלום בתמורה. הוא מלך אמיתי! אם הוא אבא שלי, "האבא" שלי ב-ה' הידיעה והוא מלך, אז לְמה זה הופך אותי? לבת של מלך! ואם הוא יכול לתת מעצמו בלי לבקש תמורה והוא אבא שלי, אזי גם אני יכולה! יכולה לפחות לנסות…

וכך התחלתי לתת מעצמי יותר לזולת, ולא במובן החומרי דווקא, אלא יותר "לתת" מעצמי במובן הרוחני, לחייך לאנשים בלי סיבה, לתת מחמאה למישהו שלא ראיתי הרבה זמן (וגם לקרובים אלי שאני רואה כל יום), לעודד את השכנה ממול, להראות נכונות לעזור לכל אדם באשר הוא. וזה כולל לוותר למנוול ברמזור שעקף את כל התור, וכן, גם להוא שתפס לי את החנייה… לתת שקל לקבצן בצומת, כי אם אבא שלי מלך ואין גבול ליכולת הנתינה שלו, אז גם לי יש את התכונה הזאת כי אני הבת שלו! אני רק צריכה למצוא אותה בעצמי… כן! כל התכונות של הקב"ה ידועות לנו, אנחנו מכירים אותו! הוא כבר נמצא בתוכנו! "ויברא אלוקים את האדם בצלמו בצלם אלוקים ברא אותו…" נבראנו בצלם אלוקים, כולנו מצלמו, כמותו במידה כזאת או אחרת, לכולנו יש את "תכונותיו" הן רק מחכות לפרוץ החוצה, מחכות שנגלה אותן. וכך לאט לאט הפכתי לאדם טוב יותר, מאושר יותר, שמח יותר, מפרגן יותר. והיותר מפתיע – שהעולם החזיר לי באותה מטבע. פתאום העצים נראו ירוקים יותר, השמים כחולים יותר, השכנים נחמדים יותר, הנהגים עצבניים פחות… הייתה תגובת שרשרת מדהימה! ורבותיי, אני מדברת כאן רק על תכונה אחת!

מסקנה – הקב"ה הוא טוב. הוא אוהב אותך. הוא רוצה שנתקרב אליו כולנו. הרהור תשובה אחד, אחד קטן. תנו לו פתח חבריי, פתח של חוד המחט – והוא כבר יפתח לכם עולם שלם בתמורה! איזה כיף לאהוב את בורא עולם!

לעילוי נשמת אחי היקר אור כרמי בן יגאל ז"ל שזירז לי את ההיכרות עם בורא עולם.

* * *
אם חוויתם סיפור מיוחד או שמעתם ממישהו על סיפור של השגחה פרטית ואמונה שיכול לחזק את הרבים, אתם מוזמנים ליצור קשר – mailto:odedm@neto.net.il

ספרי "אור חוזר" ו"עין רואה" מאת המחבר ניתנים לרכישה בחנות האתר