בשדי יער עמוד 111-112

בשדי יער – בגן התפילה וההתבודדות עמוד 111-112

לָכֵן, כָּל אֶחָד צָרִיךְ לְעוֹרֵר הַרְבֵּה רַחֲמִים, הֵן עַל עַצְמוֹ – לְהַמְתִּיק מֵעַל עַצְמוֹ אֶת כָּל הַדִּינִים, וְהֵן עַל כְּלַל יִשְׂרָאֵל, לְהַמְתִּיק אֶת הַדִּינִים מֵעַל עַם יִשְׂרָאֵל, וְיוּכְלוּ לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה. כִּי כָּל עִכּוּב הַגְּאֻלָּה הוּא מֵחֲמַת שֶׁיֵּשׁ דִּינִים קָשִׁים, שֶׁעַל יְדֵי כָּךְ נִסְתָּר אוֹר ה’ מִבְּנֵי הָעוֹלָם, וְהֵם הוֹלְכִים וְטוֹעִים בַּחֹשֶׁךְ. גַּם מַה שֶּׁרוֹאִים שֶׁמְּמַעֲטִים לַחְשֹׁב עַל הַמָּשִׁיחַ וְהַגְּאֻלָּה, הוּא מִשּׁוּם שֶׁיֵּשׁ דִּינִים. וּכְמוֹ שֶׁשָּׁמַעְתִּי מִצַּדִּיק אֶחָד, בְּנָם שֶׁל קְדוֹשִׁים, שֶׁבִּימֵי אֲבוֹתָיו הִרְבּוּ לְדַבֵּר עַל הַמָּשִׁיחַ, וְהַגְּאֻלָּה הָיְתָה דָּבָר שֶׁמְּצַפִּים לוֹ בְּכָל עֵת. וְאִלּוּ הַיּוֹם, זֶה נִרְאֶה רָחוֹק מִדַּעַת הַבְּרִיּוֹת, וְזֶה הַכֹּל מִשּׁוּם שֶׁיֵּשׁ דִּינִים, וְהַדִּינִים הַלָּלוּ גּוֹרְמִים לְכָךְ, שֶׁהַתַּכְלִית תִּתְרַחֵק מִדַּעַת הַבְּרִיּוֹת.
וְהָעִקָּר הוּא בִּפְרָטִיּוּת – אָדָם לֹא חוֹזֵר בִּתְשׁוּבָה כִּי יֵשׁ עָלָיו דִּינִים. אֵין לוֹ זְכוּת לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה. מִדַּת הַדִּין עוֹמֶדֶת וּמְקַטְרֶגֶת עָלָיו שֶׁלֹּא יִשְׁלְחוּ לוֹ הִרְהוּר תְּשׁוּבָה, שֶׁלֹּא יָאִירוּ לוֹ אֶת אוֹר ה’. כָּל מִי שֶׁלֹּא חוֹזֵר בִּתְשׁוּבָה כָּל יוֹם, כּוֹלֵל כָּל הָדָּתִיִּים – כָּל מִי שֶׁלֹּא מִתְעוֹרֵר בִּתְשׁוּבָה בְּכָל יוֹם מֵחָדָשׁ, זֶה רַק בִּגְלַל שֶׁיֵּשׁ עָלָיו אֵיזֶה דִּין. כִּי אִם לֹא הָיָה עָלָיו דִּין, הוּא הָיָה מְקַבֵּל כָּזֶה אוֹר וְכָזֶה רָצוֹן לְהִתְקָרֵב לַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא – כָּזוֹ אַהֲבָה, כָּזוֹ הִתְלַהֲבוּת, שֶׁבְּכָל יוֹם וְיוֹם הָיָה מַרְגִּישׁ שֶׁהוּא מַתְחִיל מֵחָדָשׁ. וּמִי שֶׁאֵין לוֹ רָצוֹן, פָּשׁוּט אֵין לוֹ “וִיזָה” לְהִתְקָרֵב לַה’. אֵין לוֹ “וִיזָה” לְקַבֵּל אֵיזוֹ בְּחִינָה שֶׁל עֲבוֹדַת ה’.

מִיהוּ הַחָפְשִׁי הָאֲמִתִּי

וְזוֹ הַטָּעוּת שֶׁכֻּלָּם טוֹעִים בָּהּ. יֵשׁ אָדָם, שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵר תּוֹרָה וּמִצְוֹת כְּלָל, וְהוּא בָּטוּחַ שֶׁזּוֹ הַהַחְלָטָה שֶׁלּוֹ, וְזוֹ הַדֵּעָה שֶׁלּוֹ, וְהוּא עוֹד חוֹשֵׁב שֶׁהוּא “חָפְשִׁי”. וּבֶאֱמֶת הוּא לֹא חָפְשִׁי כְּלָל, וְהַסִּבָּה הָאַחַת וְהַיְחִידָה שֶׁהוּא לֹא חוֹזֵר בִּתְשׁוּבָה, הִיא מִשּׁוּם שֶׁאֵין לוֹ זְכוּת לָזֶה – מִשָּׁמַיִם לֹא מַנִּיחִים לוֹ לִרְאוֹת אֶת הָאוֹר הַגָּדוֹל שֶׁל הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת. וְעַל זֶה צָרִיךְ כָּל אָדָם לִבְכּוֹת וּלְהִתְחַנֵּן לַה’, שֶׁלֹּא יִגָּרַע חֶלְקוֹ, שֶׁלֹּא יֻרְחַק מִמְּקוֹר הַחַיִּים. וְגַם כָּל אָדָם דָּתִי; חֲרֵדִי; חֲסִידִי וְכוּ’ וְכוּ’, שֶׁאֵין לוֹ הִתְעוֹרְרוּת לָשׁוּב לַה’; לְהִתְלַהֵב לַה’; לְהִתְפַּלֵּל בְּכַוָּנָה וְכוּ’ וְכוּ’, זֶה מַרְאֶה שֶׁיֵּשׁ עָלָיו דִּינִים, וְאִם רַק יִזְכֶּה לְהַכְנִיעַ אֶת עַצְמוֹ וּלְהִתְחַנֵּן לַה’ וּלְהַמְתִּיק מֵעָלָיו אֶת הַדִּינִים, תִּהְיֶה לוֹ שׁוּב הִתְעוֹרְרוּת.
וְזֶה שׁוּב מַרְאֶה לָנוּ עַד כַּמָּה חֲשׁוּבָה הַשָּׁעָה הִתְבּוֹדְדוּת. כִּי בִּשְׁעַת הִתְבּוֹדְדוּת הָאָדָם מַמְתִּיק מֵעַצְמוֹ אֶת כָּל הַדִּינִים, וְאָז אוֹר ה’ מֵאִיר עָלָיו, וְיֵשׁ לוֹ רְצוֹנוֹת טוֹבִים, וְהִתְעוֹרְרוּת לַעֲבֹד אֶת ה’ בְּחֹם, בְּאַהֲבָה. וּבְעִקָּר צָרִיךְ לְהִשְׁתַּדֵּל לְעוֹרֵר עַל עַצְמוֹ רַחֲמִים. כִּי אִם חַ”ו, גַּם בִּשְׁעַת הַהִתְבּוֹדְדוּת הוּא טוֹעֶה וְתוֹלֶה בְּעַצְמוֹ אֶת חֹסֶר הַהִתְעוֹרְרוּת שֶׁלּוֹ, וּמַאֲשִׁים אֶת עַצְמוֹ וְרוֹדֵף אֶת עַצְמוֹ, פֵּרוּשׁוֹ שֶׁהוּא לֹא נִמְצָא עִם ה’ גַּם בִּזְמַן הַהִתְבּוֹדְדוּת. לָכֵן, בִּזְמַן הַהִתְבּוֹדְדוּת צָרִיךְ לְדַבֵּר עִם ה’, וּלְבַקֵּשׁ רַחֲמִים: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם. תְּרַחֵם עָלַי. אֲפִלּוּ שֶׁעוֹלוֹת לִי מַחֲשָׁבוֹת שֶׁאֲנִי אָשֵׁם, תְּרַחֵם עָלַי. כִּי הָרַחֲמִים שֶׁלְּךָ גְּדוֹלִים מְאֹד. גְּדוֹלִים כָּל כָּךְ, שֶׁיְּכוֹלִים לְהוֹשִׁיעַ אוֹתִי לַמְרוֹת שֶׁאֲנִי אָשֵׁם.
כִּי לְכָל אֹרֶךְ הַהִתְבּוֹדְדוּת הָאָדָם צָרִיךְ לִזְכֹּר אֶת הָרַחֲמִים שֶׁל ה’. לָכֵן בִּתְחִלַּת כָּל הִתְבּוֹדְדוּת יַזְכִּיר לְעַצְמוֹ אֶת הָרַחֲמִים שֶׁל ה’ שֶׁהֵם אֵינְסוֹפִיִּים, וְיִזְכֹּר אֶת הַפָּסוּק הַזֶּה בַּתּוֹרָה: “וְשָׁמַעְתִּי, כִּי חַנּוּן אָנִי!” וְיַאֲמִין בָּרַחֲמִים שֶׁל ה’, וְעִם הָאֱמוּנָה הַזֹּאת יֵלֵךְ כָּל הַשָּׁעָה וְכָל הַחַיִּים.
לָכֵן צְרִיכִים לָשִׂים לֵב לַלְּשׁוֹנוֹת שֶׁבָּהֶן רַבֵּנוּ תֵּאֵר אֶת הַדֶּרֶךְ לְהִתְבּוֹדֵד, שֶׁהִיא תָּמִיד בְּדֶרֶךְ רַחֲמִים וְתַחֲנוּנִים, כַּמּוּבָא בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת בִּסְפָרָיו הַקְּדוֹשִׁים. וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב בְּלִקּוּטֵי מוֹהֲרַ”ן תִּנְיָנָא, תּוֹרָה כה, שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיִּקְבַּע לוֹ הָאָדָם שָׁעָה אוֹ יוֹתֵר לְהִתְבּוֹדֵד לְבַדּוֹ בְּאֵיזֶה חֶדֶר אוֹ בַּשָּׂדֶה, וּלְפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ, בִּטְעָנוֹת וַאֲמַתְלָאוֹת, בְּדִבְרֵי חֵן וְרִצּוּי וּפִיּוּס, לְבַקֵּשׁ וּלְהִתְחַנֵּן מִלְּפָנָיו יִתְבָּרַךְ, שֶׁיְּקָרְבוֹ לַעֲבוֹדָתוֹ בֶּאֱמֶת. וּתְפִלָּה וְשִׂיחָה זוֹ, תִּהְיֶה בַּלָּשׁוֹן שֶׁמְּדַבֵּר בָּהּ…
וְכֵן בְּכָל מָקוֹם שֶׁמַּזְכִּיר הִתְבּוֹדְדוּת, נוֹקֵט רַבֵּנוּ לְשׁוֹנוֹת אֵלּוּ שֶׁל רַחֲמִים וְתַחֲנוּנִים, וּכְתִינוֹק הַמִּתְחַטֵּא לִפְנֵי אָבִיו וְכַד’. וְכֵן מוּבָא בַּהֲלָכָה, שֶׁתְּפִלָּתוֹ שֶׁל אָדָם צְרִיכָה לִהְיוֹת בְּדֶרֶךְ שֶׁל רַחֲמִים וְתַחֲנוּנִים. כִּי הָעִקָּר הוּא לְעוֹרֵר רַחֲמֵי ה’ עָלֵינוּ, שֶׁיֻּמְתְּקוּ כָּל הַדִּינִים, וְאָז מִמֵּילָא תָּבוֹא הַהִתְעוֹרְרוּת וְהַהִתְלַהֲבוּת לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ.