הלב מתגעגע ואתה שותק?

אתה יוצא למלחמה, לכבוש את
היעד הכי גדול, ואתה שותק? אתה
רוצה לשבור חומות ולפתוח שערים,
אבל עוצר את הלב ולא מבטא את
מה שיש בתוכו?

מבצר המרגליות, חלק 20

אמר רבי נחמן מברסלב: הנקודות הן החיוּת והתנועה של האותיות, על כן הם בחינת נפש. כי כמו שהנפש היא חיות האדם וכל תנועותיו הם על ידי הנפש ובלא זה הוא כגולם, כן האותיות אין להן שום תנועה וחיות רק על ידי הנקודות, שעל ידי זה מתנועעין ונזדווגין ונצטרפין האותיות.

והנקודות נעשין על ידי הכיסופין להשם יתברך שהם בחינת נפשות, וזיווגן והצטרפותן של הנקודות הם בחינת זיווגי הנפשות. ועל ידי הנקודות נזדווגין ונצטרפין האותיות, וזה בחינת זיווגי הגופים. כי עיקר התהוות הנפש היא על ידי ההשתוקקות אחר השם יתברך, כל אחד לפי מדרגתו שהוא נכסף ומשתוקק להגיע למדרגה שלמעלה ממנה, על ידי זה נעשה הנפש בכוח.

ועל ידי הכיסופין נעשה הזיווג, שעל ידי זה שהוא נכסף אל הדבר, נעשה נפש. ועל ידי שהוא נכסף להדבר, חוזר הדבר וכוסף אליו ומזה נתהווה גם כן נפש. והנפשות מזדווגין ונגמרין, ויוצאין הנפשות לעשות פעולות בעולם לפי הנקודות שעושין לאותיות. כי אותיות התורה הם פועלים הכל, כי הם החיות של כל דבר ומנהיגין את כל העולם, ואין להם כוח לפעול אלא לפי הנקודות בחינת הכיסופין כנ"ל. ואם כוסף לרע, עושה נקודות רעות חס ושלום, ונצטרפין ונזדווגין האותיות לעשות פעולות רעות. ואם כוסף לשוב בתשובה, נעשין נקודות טובות ומתנועעים האותיות ונזדווגין לעשות פעולות טובות בעולם.

וכל אחד לפי הכיסופין שלו שמהם נעשין נפשות, כן עושה נקודות לאותיות התורה. והם בתחילה אור פשוט כי מפי עליון לא תצא כי אם אור פשוט, רק כל אחד לפי מה שהוא נכסף, כן הוא עושה צורה להאותיות שהיו בתחילה כגולם, ועל ידי הנקודות מהכיסופין נעשין כלים. ואם האדם כוסף ומשתוקק לטוב, מצייר ומפרש אותיות התורה לטוב ונעשים כלי לקבל טוב. ואם נכסף לרע חס ושלום, נצטיירים ונעשים כלי לקבל רע חס ושלום. ולפי מה שנצטיירין, כן הם פועלים בעולם. כי יש בתורה אחיזת טוב ורע, בחינת ‘זכה נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם מיתה’ (יומא עב, ע"ב), ‘וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם’ (הושע יד, י).

אך כדי שתצא הנפש מכוח אל הפועל צריך לדבר בפה הכיסופין, שעל יד זה נגמר הנפש ויוצאת מכוח אל הפועל, כמו שכתוב: ‘נפשי יצא בדברו’ (שיר השירים ה, ו). וזה שכתוב: ‘רצון יראיו יעשה ואת שוועתם ישמע ויושיעם’ (תהלים קמ"ה, יט), כי על יד הרצון, שהוא הכיסופין, נעשה הנפש בכוח, ואז נעשה בקשתו ורצונו בכוח, בבחינת: ‘רצון יראיו יעשה’, ואחר כך ‘ואת שוועתם…’, שמדברים בפיהם ההשתוקקות וכו’, על ידי זה: ‘…ישמע ויושיעם’. כי על ידי הדיבור נגמרת הנפש ויוצאה מכוח אל הפועל ואז נצטיירים ונעשים כלי, כי הדיבור הוא הכלי לקבל את השפע, לקבל טוב, ונתמלא בקשתו בפועל. כי כפי הנפש שעושה בכוח או בפועל, כן נעשים נקודות להאותיות וכן נצטיירים, וכן הם פועלים ועושים בקשתו ורצונו. ועל זה נסדר סדר התפילות, שצריכין להוציא הכיסופין בשפתיו, ואזי נעשה הנפש בפועל, שעיקר הנפש היא מהדיבור בבחינת: ‘ויהי האדם לנפש חיה’ (בראשית ב, ז), ותרגומו ‘לרוח ממללא’.

וזהו מעלת השיחה בינו לבין קונו, שצריכין לשיח ולדבר בינו לבין קונו, להוציא בפה כיסופיו הטובים שמתגעגע לצאת מהרע שלו ולזכות לטוב אמיתי, ולהתפלל להשם יתברך על זה שירחם עליו למלאות רצונות שלו הטובים, ולדבר בפה מלא מזה, דהיינו מכל מה שחסר לו בעבודת השם יתברך שהוא רוצה ומשתוקק שימלא לו השם יתברך. ועל ידי זה יזכה לפעול בקשתו כנ"ל ויזכה לפעול מה שצריך, ומביא טוב לעולם וממשיך טובה וברכה בכל העולמות ומעורר לתשובה כמה נפשות. וצריך כל אחד להרגיל עצמו לעסוק בזה הרבה בכל יום לדבר בינו לבין קונו, כי עניין זה יקר מאוד, ועל ידי זה יכולין להחזיר כל העולם למוטב (קיצור ליקוטי מוהר"ן קמא, ל"א).

ישוב הדעת

צריך לזה זכייה גדולה שיזכה ליישב עצמו שעה אחת ביום ושיהיה לו חרטה על מה שצריכין להתחרט. כי לאו כל אחד זוכה לישוב הדעת איזה שעה ביום. כי היום הולך וחולף ועובר אצלו, ואין לו פנאי לישב עצמו אפילו פעם אחת כל ימי חייו. על כן צריכין להתגבר לראות ליחד לו פנאי לישב עצמו היטב על כל מעשיו אשר הוא עושה בעולם, אם כך הוא ראוי לו לבלות ימיו במעשים כאלו.

ומחמת שאין האדם מישב עצמו ואין לו דעת, ואפילו אם יש לו לפעמים איזה ישוב הדעת – אין הדעת המיושב מאריך זמן אצלו, ותיכף ומיד חולף ועובר הדעת ממנו, וגם אותו המעט הדעת שיש לו אינו חזק ותקיף אצלו, מחמת זה אין מבינים שטות העולם הזה. אבל אם היה לאדם שכל מיושב חזק ותקיף, היה מבין שהכל שטות (שיחות הר"ן, מז).

קורי העכביש

גיבור אחד חגר מותניו לכבוש חומה חזקה, ואחר כך כשבא אל השער, היה ארוג על השער מטווה מקורי עכביש שסתם השער. וכי יש שטות מזה שיהיה חוזר ממלחמתו מחמת הסתימה של הקורי עכביש?!

והנמשל מובן.

העיקר הוא הדיבור, שעל ידי הדיבור יכולין לכבוש הכל ולנצח כל המלחמות. ואף על פי שיכולין להתבודד במחשבה, אבל העיקר הוא הדיבור. ומבואר הנמשל ממילא לעניין מה שקשה על האדם לדבר לפני השם יתברך, או לפני הצדיקים האמיתיים מה שבליבו, וכל זה מחמת בושה וכבדות שלו שאין לו עזות דקדושה. בודאי הוא שטות גדול, כי הלא הוא רוצה לכבוש בדיבורו מלחמה חזקה שהוא מלחמת היצר, ועכשיו כשהוא סמוך לדבר, ולכבוש ולשבור חומות ולפתוח שערים על ידי הדיבור, ובשביל מניעה קלה מחלישות דעתו וכיוצא, ימנע חס ושלום מלדבר?! כי הלא המניעה הזאת נחשבת לסתימה של קורי עכביש כנגד החומות שרוצה לשבור בדיבורו! (שיחות הר"ן רל"ב).

(מתוך מבצר המרגליות מאת המחבר)