משרד הפנים ומשרד החוץ

כשעוסקים בבריאות האישה, מבליטים – אם רוצים או לא – את השוני שבין גברים לנשים. זאת ההזדמנות לבאר מעט מהם ההבדלים הפנימיים יותר: מה בין איש לאישה? מה תפקידו של זה לעומת תפקידה של זו? ואיך מתמזגים התפקידים יחד ליצור הרמוניה אחת של משפחה?

המאפיינים הפיזיולוגיים אינם אלא קצה הקרחון בכל הנוגע להבדלים בין הגבר לבין האישה. לגברים יש נטייה לאגרסיביות, ואילו לנשים, לטיפוח (ילדות משחקות בבובות, וילדים עורכים מלחמה מדומה), לגברים נטייה לאינדיבידואליזם, ואילו לנשים נטייה לקשרי חברה הדוקים (מול שערי בית הספר בת בכיתה א' נפרדת מאמה במשך תשעים שניות, כשהפרידה של בן מאמו אורכת רק שלושים וחמש שניות), לנשים חשוב מאוד למצוא 'יחס עמוק', ואילו גברים מוכנים (יותר) להסתפק במועט, נשים יכולות לעשות דברים רבים בו-זמנית, ואילו גברים אינם מבינים בכלל איך זה אפשרי, אצל גברים מרכז הכובד הוא השכל האנליטי, ואילו אצל נשים הרגש דומיננטי יותר.

הבדלים אלו, ורבים כמותם, ידועים מניסיון החיים. נוסף על כך, עמדו חוקרים על חיץ ברור בין כישורי גברים לבין כישורי נשים: ככלל, גברים מתמחים בחפצים, ונשים מתמחות ביחסי אנוש.

מספר בחינות גילו, שלגברים יש יכולת חזקה בכל הנוגע לאבסטרקט – לעבודה עם דימוי של צורות שונות, ממדים שונים וכדומה. למשל, בנים יצליחו בקלות יחסית ליצור מבנה תלת-ממדי מתוך שרטוט דו-ממדי, ואילו בנות עשויות להתקשות במשימה. גברים משחקים שח-מט טוב יותר מנשים, קוראים מפות טוב יותר מנשים ומגלים יכולת ספורטאית (קואורדינציית יד-עין) טובה מנשים.

היתרון הגברי בכל הנוגע לעיון ולאנליזה, מתאזן מול היתרון הנשי בכל הנוגע לתחושה ולתקשורת. מהיותן פעוטות, בנות מתעניינות יותר בפרצופים מבחפצים, הן מרכיבות משפטים מוקדם מבנים, קוראות מוקדם יותר ומצליחות יורתר בכל הנוגע לדקדוק, לאיות ולדיבור זורם. הן שומעות טוב יותר מגברים ורואות טוב יותר את התמונה השלמה (גברים מתמקדים בפרטים, ואילו נשים רואות מרחב), הן מגיבות מהר יותר ובקיצוניות יותר לכאב, והן רגישות יותר למגע. חוץ מכל אלו, האינטואיציה של הנשים קולטת ניואנסים שגברים בכלל אינם מודעים להם (הוא כמעט ולא פתח את פיו, והיא כבר נפגעה…)

חז"ל לא טרחו למנות את כל ההבדלים בין המינים ולנתחם, אלא ציינו רק מספר מאפיינים שנוגעים להלכה, כגון "טב למיתב טן דו" – אמרה המבליטה את העדפת האישה חיים זוגיים. אמרה נוספת, שאף היא נועדה למטרה הלכתית, מתמצתת את הנושא למספר מילים: "נשים עַם בפני עצמן הן" (שבת סב, ע"ב).

הקמת משפחה: מצווה גברית?

נשתדל למצוא הגדרה פנימית יותר להבדלים שבין המינים. לצורך כך, ניקח כנקודת פתיחה את חיוב הקמת המשפחה – מצווה החלה על האיש, ולא על האישה. ידוע שנשים פטורות מכל מצוות עשה התלויות בזמן, וכתבו הראשונים (אבודרהם, סדר תפילות של חול, כל בו, סימן ע"ג) לבאר שנשים פטורות ממצוות אלו משום שהן עסוקות בניהול ענייני הבית וחינוך הילדים, ושמא לא תעמודנה בעול המצוות. אבל מאיזה טעם פטרה התורה את האישה ממצוות הקמת המשפחה? הרי הסיבה שבגינה נשים פטורות ממצוות עשה התלויות בזמן – היותן עסוקות בבית ובילדים – היא דווקא סיבה לחייב אותן במצווה זו, מדוע אפוא פטרה התורה את האישה מהמצווה?

נראה שיש לחפש את התשובה על שאלה זו בטעם ה'טכני' המבואר בגמרא כסיבת הפטור לנשים: "אמר קרא: 'ומלאו את הארץ וכבשוה' – איש דרכו לכבוש, ואין אישה דרכה לכבוש" (יבמות סה, ע"ב). המצווה המקורית של הקמת המשפחה שבה נצטוו לראשונה אדם וחוה מיד לאחר בריאתם, אינה מסתכמת בציווי הנודע לפרות ולרבות. נוסף עליו, כוללת המצווה ציווי מפורט על 'כיבוש העולם' והפעלת ממשלה על כל יצוריו: "ויברך אותם אלוקים ויאמר להם… פרו ורבו ומילאו את הארץ וכבשוה ורדו בדגת הים ובעוף השמים…" (בראשית א, כח). מצוות 'כיבוש העולם' היא מצווה גברית, המתאימה היטב לאופי הגברי האגרסיבי, המבקש להתפרץ מעבר לגבולות עצמו, לכבוש ולהשתלט. אבל עדיין צריכים להבין, מדוע הקמת המשפחה כרוכה עם ציווי הכיבוש – ציווי שאיננו מורגלים לראות בו כרלוונטי בעבורנו. מה הקשר בין האופי הגברי הדרוש לצורך כיבוש ושלטון, לבין הקמת משפחה והולדת ילדים?

לגלות את צלם האלוקים

דומה שהפסוקים עצמם מבקשים לגלות את עומק העניין. הפסוק המקדים את מצוות "פרו ורבו" מציין את בריאת האדם בצלם אלוקים "ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלוקים ברא אותו…" (בראשית כ, כז). הקמת המשפחה קשורה קשר הדוק עם מעלת האדם על כל שאר היצורים. סוד הציווי למלאות את הארץ ולכבוש אותה, לרדות בדגי הים, בעוף השמים ובכל חלקי הבריאה, וגם להקים משפחה – נעוץ בהיות האדם נברא בצלם אלוקים.

הקב"ה ברא את העולם ללא מנגנון מובנה המבטיח את גילוי הבורא. על כן נקרא העולם 'עולם' מלשום העלם: "זה שמי לעלם" (שמות ג, טז). שמו של הקב"ה נעלם בבריאה, באופן שיכולים אנשים להסתובב בעולם ולא להתעורר לדעת מי בראו. לאחר סיום מלאכת הבריאה נברא האדם, כשתפקידו לגלות את מציאות הקב"ה בעולם ולהאיר את השורש האלוקי המונח בכל חלקיו. עצם בריאתו של עם ישראל היה לשם מילוי תפקיד זה. "עם… יצרתי לי תהילתי יספרו" (ישעיה מג, כא). שומה עלינו להחדיר את הקב"ה לכל הפינות החשוכות של העולם, למצוא לו מקום גם במחוזות הרחוקים ביותר.

על עניין זה נצטווה אדם הראשון, הנברא ב'צלם אלוקים', בשני ציוויים. ציווי אחד היה מצוות 'פרו ורבו', הכוללת לא רק את התרבות המין האנושי, אלא אף את ההשתלטות המרבית על יצורי העולם. בכך קיבל אדם הראשן משרה של 'שגריר', תפקיד של יישום ה'צלם אלוקים' שבו על כל חלקי הבריאה, להאיר את הבריאה באור השם. הציווי השני היה להימנע מאכילה מעץ הדעת – כלומר הימנעות מקלקול ה'צלם אלוקים' שבקרבו. כדי שמצוות 'פרו ורבו' תתקיים במלואה, היה צורך לשמר את מעלת האדם וטהרתו, כך שיוכל לרומם את הבריאה למעלת 'צלם אלוקים'.

האדם נכשל בציווי האחרון. ה'צלם אלוקים' שבו נפגם, והביטוי הטהור של 'אדם' נצרך כיום לכל מצוות התורה. במקום הציווי הפשוט 'לכבוש את העולם', עלינו להעלות את הבריאה על ידי יישום מצוות התורה בפגשנו את העולם ורכיביו. אולם תוכנה של מצוות הקמת המשפחה לא השתנתה. כל ילד שנולד הוא ריבוי של צלם אלוקים, כל נשמה שיורדת לתוך חיי הגוף מגבירה את גילוי האלוקות שנכלל בעולם. במהותה הפנימית, עניינה של מצוות 'פרו ורבו' הוא להרבות את גילוי ה'צלם אלוקים' בעולם.

איש ואישה: ייצוא וייבוא

האיש דרכו לכבוש, ואין דרך האישה לכבוש. כפי שראינו בתחילת המאמר, האיש מתמחה בחפצים, והאישה במין האנושי. דרכו של איש לכבוש, הן בשכלו והן במעשיו. דרכו לסנף אל עצמו את כל חלקי היקום – הארץ הדוממת, הצומח והחי. האיש, אפוא, מתמקד בייצוא האנושות לעולם. בניגוד לכך, כוחה של האישה מונח בשיח פנים-אנושי. תנועת האישה היא תנועת אמפתיה ולא סינוף, אכפתיות ולא כיבוש. על כן ניתן הציווי לגברים בלבד ולא לנשים. מהות הציווי היא 'ייצוא' של צלם אלוקים, השמת מעלת הצלם על הבריאה כולה – ובכלל זה ריבוי הצלם בהולדת ילדים, בשביל שימלא האדם את הארץ. כיבוש העולם בידי האדם ובידי 'צלם האלוקים' הוא תפקיד גברי.

בשביל לייצא את מעלתו, בשביל להרבות את 'צלם האלוקים' בעולם, הוא זקוק לשותפות עם האישה כדי להקים משפחה. האיש הוא שיכול לראות כל דבר מחפצי העולם ולהגדירו בשם פנימי ומהותי – כפי שעשה אדם הראשון. בכך מקבלים חפצי העולם את מעלת הצלם בעצם שמותם. אך ללא כוח האישה, היה נשאר השם ברמה מופשטת, תקוע במחשבה אבסטרקטית וחסר השמה. היישום – יישום פנים-אנושי המבטא את כוחו הגדול – צריך לבוא על ידי האישה. הייצוא הוא תפקידו של הגבר, הייבוא, כביכול, לתוך עולם אנושי, הוא תפקידה של האישה. הכיבוש מתחיל בתנועת האיש החוצה לקראת העולם. אבל הוא מסתיים דווקא בתנועת האישה פנימה, כשהעולם ה'כבוש' מצטרף לעולמו הפנימי של האדם. הקמת המשפחה מוטלת על הגבר, כמי שמצווה בייצוא צורת האדם אל העולם, אבל היא יכולה לבוא לידי מעשה רק על ידי האישה, כמי שמכניסה את תוצרתו פנימה, לתוך הגבולות הידועים של הבית.

שותפים לחיים

הגמרא (יבמות סג, ע"א) מדגימה איך השותפות שבין איש לאישה יוצאת לפועל: "אשכחיה רבי יוסי לאליהו (מצא ר' יוסי את אליהו), אמר ליה: כתיב 'אעשה לו עזר' – במה אישה עוזרתו לאדם? אמר ליה: אדם מביא חיטין, חיטין כוסס? פשתן, פשתן לובש? לא. נמצאת מאירה עיניו ומעמידתו על רגליו".

האיש פורץ את גבולות הבית, יוצא אל העולם וכובש – אך בסיום מעשיו, הוא מעלה בידו חיטים ופשתן, חומר שלא ניתן לשימוש האדם בצורתו הגולמית. לאחר מעשה ה'כיבוש', הוא זקוק לאישה שתהפוך את חומר הגלם לתוצר הגמור – לחם לאכול ובגד ללבוש. לאחר ה'ייצוא' של צורת האדם שפועל האיש – השתלטות אנושית על רכיבי הטבע – האישה משלימה את התהליך ב'ייבוא' לתוך עולמו של האדם.

המצווה היא של האיש, אך קיומה תלוי לגמרי באישה.

כך הוא בכל תחומי החיים. הגמרא אומרת שאיש "השרוי בלא אישה, שרוי בלא תורה". תורת האדם 'כובשת' את כל העולם. מתוך כותלי בית המדרש הוא משתלט בשכלו על גנבים וגזלנים, על ימים, נהרות ומעיינות, על מריבות שכנים וגטי נשים, על אילני אתרוגים בשנת השמיטה ועל מה לא? אבל אם אין לו אישה הוא שרוי בלא תורה, כי רק על ידי האישה מיושמת תורת הבעל במסגרת האנושית של גבולות הבית.

פתחנו באזכור בריאות האישה, ובכך נסיים. כבר האירו קדמונים שהמילה 'יברכך' מספרה רנ"ב בגימטרייא, כמניין איברי האישה. ללמדך, שכל "השרוי בלא אישה, שרוי בלא ברכה" (יבמות שם). אישה בריאה, שלמה בכל איבריה, היא בעצמה ברכה. יהי רצון שנזכה לכך.

(באדיבות מגזין "בריא יותר" מבית "משפחה")