בשדי יער עמוד 161-162

בשדי יער – בגן התפילה וההתבודדות עמוד 161-162

וּמַה שֶּׁכָּתַב שֶׁצְּרִיכִים לָתֵת תּוֹדָה לַה’ בֵּין בְּטוֹב בֵּין בְּרַע, פֵּרוּשׁוֹ שֶׁצְּרִיכִים לְהוֹדוֹת לַה’ הֵן עַל הַטּוֹבוֹת הַגְּלוּיוֹת, וְהֵן עַל כָּל מַה שֶּׁנִּקְרָא רַע בְּעֵינֵי הָעוֹלָם. לְמָשָׁל, אָדָם צָרִיךְ לְהַגִּיד תּוֹדָה עַל כָּךְ שֶׁהוּא חוֹלֶה; תּוֹדָה רַבָּה שֶׁחָסֵר לִי דָּבָר מְסֻיָּם; תּוֹדָה רַבָּה שֶׁאֲנִי לֹא מַצְלִיחַ; שֶׁלֹּא הוֹלֵךְ לִי וְכוּ’. כִּי בֶּאֱמֶת, כָּל הַיִּסּוּרִים שֶׁעוֹבְרִים עַל הָאָדָם, חַס וְשָׁלוֹם, הֵם לְטוֹבָתוֹ הַנִּצְחִית, וְאִם יִסְתַּכֵּל עַל הַתַּכְלִית שֶׁל הַיִּסּוּרִים, בְּוַדַּאי יִשְׂמַח בָּהֶם, כַּמּוּבָא בְּלִקּוּטֵי מוּהֲרַ”ן (ס”ה):
“כִּי הַתַּכְלִית הוּא כֻּלּוֹ טוֹב, כִּי אֲפִלּוּ כָּל הַצָּרוֹת וְהַיִּסּוּרִין וְהָרָעוֹת הָעוֹבְרִין עַל הָאָדָם, חַס וְשָׁלוֹם, אִם יִסְתַּכֵּל עַל הַתַּכְלִית, בְּוַדַּאי אֵינָם רָעוֹת כְּלָל, רַק טוֹבוֹת גְּדוֹלוֹת, כִּי בְּוַדַּאי כָּל הַיִּסּוּרִין בָּאִים בְּכַוָּנָה מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לְטוֹבָתוֹ, אִם לְהַזְכִּירוֹ שֶׁיָּשׁוּב בִּתְשׁוּבָה, אִם לְמָרֵק עֲווֹנוֹתָיו, וְאִם כֵּן הַיִּסּוּרִין הֵם טוֹבוֹת גְּדוֹלוֹת, כִּי כַּוָּנַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הוּא בְּוַדַּאי רַק לְטוֹבָה. נִמְצָא, שֶׁבְּכָל הָרָעוֹת וְהַיִּסּוּרִין שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם, חַס וְשָׁלוֹם, אִם יִסְתַּכֵּל עַל הַתַּכְלִית, הַיְנוּ כַּוָּנַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, לֹא יִהְיֶה לוֹ יִסּוּרִין כְּלָל רַק אַדְּרַבָּא יִתְמַלֵּא שִׂמְחָה, מִגֹּדֶל רֹב הַטּוֹבָה שֶׁיִּסְתַּכֵּל בְּתַכְלִית הַיִּסּוּרִין הַלָּלוּ כִּי הַתַּכְלִית הוּא כֻּלּוֹ טוֹב כֻּלּוֹ אֶחָד כַּנַּ”ל וּבֶאֱמֶת אֵין שׁוּם רַע בָּעוֹלָם, רַק כֻּלּוֹ טוֹב”.
מִדְּבָרָיו הַקְּדוֹשִׁים שֶׁל רַבֵּנוּ אָנוּ לוֹמְדִים מַהוּ הַשֵּׂכֶל שֶׁעוֹמֵד מֵאַחֲרֵי דִּבְרֵי רַבִּי נָתָן הַנַּ”ל, שֶׁכָּתַב לְהוֹדוֹת לַה’ עַל הָרָעוֹת, וְאָנוּ לוֹמְדִים מַדּוּעַ צָרִיךְ הָאָדָם לְהוֹדוֹת לַה’ וְלוֹמַר לוֹ: תּוֹדָה רַבָּה לְךָ ה’ יִתְבָּרַךְ עַל הַחֶסְרוֹנוֹת שֶׁיֵּשׁ לִי. תּוֹדָה לְךָ עַל הַיִּסּוּרִים שֶׁיֵּשׁ לִי. בְּוַדַּאי כָּל הַיִּסּוּרִים הַלָּלוּ הֵם לְטוֹבָה, וְאַתָּה מְכַפֵּר עַל עֲווֹנוֹתַי, וּמְעוֹרֵר אוֹתִי לִתְשׁוּבָה וְכוּ’, שֶׁאֵין טוֹבָה גְּדוֹלָה מִזֶּה. וְכָךְ יִתְמַלֵּא בְּשִׂמְחָה וְיוּכַל לְהִתְפַּלֵּל בֶּאֱמֶת.

מִדָּה טוֹבָה מְרֻבָּה

נִתָּן לְהָבִין מַדּוּעַ הַהוֹדָאָה הִיא גְּבוֹהָה כָּל כָּךְ מֵהַדָּבָר הֶהָפוּךְ לָהּ – הַבְּכִיָּה שֶׁל חִנָּם. דְּהַיְנוּ מַה שֶּׁהָאָדָם מִתְלוֹנֵן, וְלֹא מְרֻצֶּה וְכוּ’, וּלְצַעֲרֵנוּ, זֶהוּ הַפְּגָם וְהַחִסָּרוֹן הָעִקָּרִי שֶׁל הַרְבֵּה אֲנָשִׁים, וְהוּא עִקַּר הַבִּטּוּי לִכְפִירָה שֶׁל הָאָדָם, וְהוּא הַדָּבָר שֶׁמַּרְחִיק אֶת הָאָדָם מִן הַתַּכְלִית יוֹתֵר מִכָּל דָּבָר אַחֵר, וְלָכֵן זֶה גַּם הַדָּבָר שֶׁמְּעוֹרֵר רֹגֶז וְדִינִים יוֹתֵר מִכָּל דָּבָר, וָעֳנָשִׁים בְּלִי גְּבוּל, וּבִגְלָלוֹ כָּל הַגָּלוּת הַמָּרָה וְהָאֲרֻכָּה.
וּמִנַּיִן אָנוּ לְמֵדִים זֹאת? מֵחֵטְא הַמְרַגְּלִים וְעַם יִשְׂרָאֵל, שֶׁבָּכוּ בַּמִּדְבָּר בְּכִיָּה שֶׁל חִנָּם, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֶעֱנִישׁ אוֹתָם בְּעֹנֶשׁ שֶׁאֵין לוֹ גְּבוּל! בְּגָלֻיּוֹת מָרוֹת שֶׁאֵינָן נִגְמָרוֹת, שֶׁאָמַר לְעַם יִשְׂרָאֵל: אַתֶּם בְּכִיתֶם בְּכִיָּה שֶׁל חִנָּם – אֲנִי אֶקְבַּע לָכֶם בְּכִיָּה לְדוֹרוֹת! וְהַבְּכִיָּה הַזֹּאת נִמְשֶׁכֶת עַד הַיּוֹם וּמִי יוֹדֵעַ עוֹד כַּמָּה זְמַן תִּמָּשֵׁךְ. ה’ יְרַחֵם עָלֵינוּ וְיָבִיא אֶת הַמָּשִׁיחַ עוֹד הַיּוֹם.
וְזֶה דָּבָר שֶׁכָּל מִי שֶׁמִּתְבּוֹנֵן בּוֹ מִשְׁתּוֹמֵם וּמִתְפַּלֵּא – אֵיזֶה דָּבָר נוֹרָא עָשׂוּ אֲבוֹתֵינוּ שֶׁבִּגְלָלוֹ נִגְזַר עָלֵינוּ עֹנֶשׁ גָּדוֹל כָּל כָּךְ? עֹנֶשׁ שֶׁפָּשׁוּט לֹא נִגְמָר? הֵם לֹא עָבְדוּ עֲבוֹדָה זָרָה, וְלֹא חָטְאוּ בַּעֲרָיוֹת, לֹא עָבְרוּ עַל שְׁפִיכוּת דָּמִים, שֶׁשְּׁלֹשׁ אֵלּוּ הֵן הָעֲבֵרוֹת הַחֲמוּרוֹת בְּיוֹתֵר בַּתּוֹרָה. בְּסַךְ הַכֹּל הֵם בָּכוּ קְצָת… וְגַם אֶפְשָׁר לְהָבִין אוֹתָם, וּלְדוּנָם לְכַף זְכוּת עַל בְּכִיָּתָם, שֶׁהֲרֵי נִבְהֲלוּ מֵהַתֵּאוּר שֶׁהַמְרַגְּלִים תֵּאֲרוּ אֶת הָעֲנָקִים וְכוּ’, וְהָיוּ עֲיֵפִים מֵהַנְּדוּדִים בַּמִּדְבָּר וְכוּ’, מַדּוּעַ נֶעֶנְשׁוּ כָּךְ?
אֶלָּא מִכָּאן אָנוּ לוֹמְדִים שֶׁהַבְּכִיָּה לְחִנָּם וְחֹסֶר הָאֱמוּנָה שֶׁהִיא מְבַטֵּאת – זֶהוּ הֶעָווֹן הֶחָמוּר בְּיוֹתֵר שֶׁיֶּשְׁנוֹ בַּתּוֹרָה!
וּמֵאַחַר וְיֶשְׁנוֹ כְּלָל בַּתּוֹרָה, שֶׁמִּדָּה טוֹבָה מְרֻבָּה, אִם כֵּן נִלְמַד אָנוּ לְעִנְיַן הַהוֹדָאָה: וּמָה אִם הַבְּכִיָּה שֶׁל חִנָּם, וְהַתְּלוּנוֹת, וּמַה שֶּׁהָאָדָם לֹא מְרֻצֶּה וְכוּ’, גּוֹרְרִים אַחֲרֵיהֶם עֳנָשִׁים כָּל כָּךְ מָרִים בְּלִי גְּבוּל, אִם כֵּן מִדָּה טוֹבָה מְרֻבָּה, וְהַהוֹדָאָה לַה’ בְּוַדַּאי מַמְתִּיקָה כָּל דִּין בָּעוֹלָם, קָשֶׁה כְּכָל שֶׁיִּהְיֶה, וְגוֹרֶרֶת אַחֲרֶיהָ בְּרָכָה עַד בְּלִי דַּי, לְלֹא שׁוּם גְּבוּל כְּלָל.
לְמַעֲשֶׁה יוֹצֵא לָנוּ, שֶׁאִם אָדָם רוֹאֶה שֶׁיֵּשׁ לוֹ יִסּוּרִים אוֹ אֵיזֶה חִסָּרוֹן גָּדוֹל, דְּהַיְנוּ שֶׁיֵּשׁ עָלָיו דִּין, אֲזַי הַפְּעֻלָּה הַטּוֹבָה בְּיוֹתֵר שֶׁיָּכוֹל הוּא לִנְקֹט עַל מְנָת לְהַמְתִּיק אֶת הַדִּין, הִיא לְהוֹדוֹת וּלְהוֹדוֹת וּלְהוֹדוֹת…