לבד? לא בדיוק

דווקא כשקשה והעצבות והלבד מושכים
למטה, זה הנשק הסודי – להתאגד,
להתקבץ ולהכיר את השונה, הלא מוכר,
ולגלות שבעצם כולם עוברים, פחות או
יותר, את אותו הדבר.
 
 
הגשם טרם הגיע אבל שעון החורף נותן את אותותיו. החשכה מקדימה וכך גם ההתכנסות בבית. חנוכה בפתח, לכן החלטתי לשתף אתכם באור גדול שרואים את פירותיו תוך זמן קצר, תודה לא-ל.
 
בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי לבד, והמון. ולבד – זה אני והילדים. טוב, זה לא לגמרי לבד, אבל זה לא פעם מרגיש כך כי הבעל עובד עד מאוחר, וזה משפיע. חסרה שיחת מבוגרים וחלוקה במטלות הבית.
 
היצר הרע, כהרגלו 'בקודש', עושה הכל כדי לשבור אותי, שלא אפסיק להתלונן, שאסתכל רק על הרע. ובכל פעם שהוא עושה את זה, אני נזכרת במשפט שאמר פעם הרב שלום ארוש באחד משיעוריו: "איזה בעל את רוצה שיצא לך אם כל הזמן הוא ישב איתך בבית, יעזור, ייקח, יביא, ילך?…"
 
נכון, יש להבין את דברי הרב היטב והוא התכוון לעבודת השם של הבעל ברוחניות, אבל אני הבנתי שמדובר גם בגשמיות. הרי לא כל אחד זוכה ללמוד בכולל ושהעיסוק שלו יהיה עבודת השם נטו, ישנם רבים שעובדים לפרנסת ביתם, ובעיקר אם הם המפרנסים היחידים בבית – אין על מה להתלונן. צריך רק לומר תודה להשם ולהתפלל שיברך את הבעל ויצליח את דרכו.
 
אז בכל פעם שקשה לי אני נזכרת במשפט הזה, וחושבת על התפקיד שהשם נתן לי כאם ורעיה בישראל. עד כמה משימת חינוך הילדים היא דבר חשוב – עם כל הקשיים שמתלווים לאתגר זה, אך במקביל גם לומדים לפתח סבלנות ואמונה – מידות שנדרשות בכל רגע נתון. אחרי הכל, לא מדובר בעבודה של שמונה שעות, מחתימים כרטיס והביתה…
 
ובכל זאת, שגרת "הלבד" פוגשת אותי גם כשאני יוצאת ונפגשת עם חברות. זה סיפור שחוזר על עצמו, הלבד הזה. כל אישה והסיפור שלה: בעל שעובד עד מאוחר, בעל שלומד בלילה, וכן הלאה.
 
ולא מדובר רק בלילות, אלא גם בימים שעוברים וחולפים בשגרה שכזו – קמים, מעירים את הילדים, לוקחים אותם למסגרת הלימודים, חוזרים, ארוחת צהריים, משחקים בגינה, מקלחות, ארוחת ערב, שינה…
 
ונגמר עוד יום.
 
כאן מגיעים לנקודת השיא: אם השם נותן כוחות אנו זוכות להתבודד קצת ולפרוק את המטען של היום. לפעמים, רוצים אוזן קשבת, שיחה משותפת, הבנה, לדבר קצת עם החברה. אבל השם הוא המטפל והמרפא, הוא החברה, הוא שותף אמיתי והוא, ורק הוא, מעניק לנו מאה אחוז הקשבה. ואת זה צריך תמיד לזכור. בזה תמיד צריך לאחוז.
 
בשביל זה, ברוך השם, ומכל מה שאני שומעת וחווה בכל יום, החלטנו להקים קבוצת נשים בעיר מגוריי, מכל המגזרים (ללא קשר לדת), כל אישה באשר היא, ולהיפגש פעם בשבוע. בקונספט הזה כל אחת, לפי סבב שנקבע, תמסור הרצאה קטנה במשך חצי שעה על משהו שהיא טובה בו, וכך, תעשיר את הידע של שאר בנות הקבוצה. ההרצאה יכולה להיות בכל נושא: בישול, טיפוח, חינוך ילדים, פסיכולוגיה, אמונה וכן הלאה. כל אחת תעביר את המתנה שהשם נתן לה ותזכה את כולנו. בדרך זו, וזו המטרה, כל אחת תרגיש את העוצמה הפנימית שבה, סיפוק מעצם עשייה והגשמת הנקודה בה היא מוכשרת וטובה.
 
כי איך אמר רבי נחמן מברסלב? "חדלו עוד מלהיות עניים! שובו אל האוצרות שלכם והיו משתמשים באוצרות שלכם"!
 
אחרי ההרצאה הנשים ישוחחו על מה שהן חוות במהלך השבוע – קשיים, ניסיונות, הצלחות, והכל נועד כמובן כדי שאחת תתמוך בשנייה, תיתן טיפים אם צריך וכו'.
 
הרעיון רק עלה והיה פשוט מדהים לראות איך כבר נוצרה קבוצה ואפילו חברויות נפלאות. יש רצון להעניק, לתת, לעזור ולתמוך אחת בחברתה בכל דרך אפשרית.
 
כי חסד, זה שם המשחק. ואת זה תמיד צריך לזכור. אדם שעושה חסד עם האחר – הוא בעצם עושה חסד (גדול מאוד) עם עצמו!
 
"הבוטח בה' חסד יסובבנו", אומר נעים זמירות ישראל, דוד המלך ע"ה בתהלים. סביבך יהיו תמיד חסדים. כי החסדים הם הזכויות שנצבור בבנק החסד. (כן, יש בנק כזה…)
 
שגרה, כך הבנו, היא לא דבר רע כמו שזה נשמע ומורגש. אדרבה, עלינו להודות על השגרה היומיומית שאנחנו זוכים בה – יש לנו בריאות, פרנסה, אוכל בבית. כשמתבוננים על זה לעומק, מגלים שכל הרשימה הזו (שהיא גרגיר מהרשימה הארוכה) היא חסד בלתי פוסק שהשם משפיע עלינו. אם הוא נותן ומשפיע לנו כל היום, אז לא נחזיר שפע לאחרים? כן, זה גם סוג של הפצה באור הכי יפה שיש.
 
לבד, כך גיליתי, זה להיות עם השם ממש. הוא תמיד זמין, מוכן לשמוע את רחשי ליבנו הכמוסים ביותר, לייעץ בצורה הכי טובה, לומר לנו שהכל בסדר – אנחנו בידיים שלו. הוא מטפל בנו, הוא דואג לנו. ואם זה מה שאנחנו מרגישים – זאת השליחות שלנו, להעביר את המסר לכל אחד ואחת: אתה חושב שאת/ה לבד וחיי היומיום קשים? אל תסתכלו על זה כך מכיוון שצריך להודות על כל "קושי". למה, אתם שואלים? כי יש אנשים שהקשיים שלנו הם הבקשות שלהם, בגלל מה שהם עוברים או בגלל שטרם זכו לחוות ולהוקיר תודה, כפי שמלמד הרב שלום ארוש בספרו "שעריו בתודה".
 
דווקא כשקשה והעצבות והלבד מושכים למטה, זה הנשק הסודי – להתאגד, להתקבץ ולהכיר את השונה, הלא מוכר, ולגלות שבעצם כולם עוברים, פחות או יותר, את אותו הדבר. וכך, להרוויח חברות אמיתית, אהבת ישראל ללא גבולות. וכמובן, להחיש את הגאולה.
 
קבוצה כזו אפשר לפתוח בכל מקום, צריך רק רצון טוב וטהור – והשם יתברך יסייע לכל אחד ואחת בשליחות נפלאה זו. תנסו, זה עובד.