בשדי יער עמוד 171-172

בשדי יער – בגן התפילה וההתבודדות עמוד 171-172

תֵּן חִיּוּךְ

כַּאֲשֶׁר אָדָם אֵינוֹ מוֹדֶה לַה’ עַל צָרָתוֹ, וְאֵינוֹ רוֹאֶה אֶת הַחֶסֶד וְהָרַחֲמִים שֶׁבַּצָּרָה הַזּוֹ, וְאֵינוֹ שָׂמֵחַ בָּהּ, אֶלָּא בּוֹכֶה וּמִתְלוֹנֵן כְּאִלּוּ ה’ יִתְבָּרַךְ חַס וְשָׁלוֹם עוֹשֶׂה לוֹ אֵיזוֹ רָעָה – הַבְּכִיָּה הַזּוֹ תַּזִּיק לוֹ הַרְבֵּה יוֹתֵר מֵאִלּוּ לֹא הָיָה מִתְפַּלֵּל כְּלָל, וְזוֹ טָעוּת שֶׁרַבִּים רַבִּים טוֹעִים בָּהּ, שֶׁכָּל תְּפִלָּתָם הִיא בִּלְשׁוֹן תְּלוּנָה – בְּלִי אֱמוּנָה שֶׁהַכֹּל לְטוֹבָה.
לְעֻמַּת זֹאת כְּשֶׁמִּתְפַּלֵּל בְּשִׂמְחָה אֵינוֹ נִכְנָס בְּשׁוּם סַכָּנָה כְּלָל, מַה יָּכוֹל לִהְיוֹת? לְכָל הַיּוֹתֵר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא “יִתֵּן חִיּוּךְ”… וּמָה רַע בְּזֶה? וְאִם מִתּוֹךְ שִׂמְחָתוֹ הָאָדָם מִתְעוֹרֵר גַּם לִבְכִיָּה שֶׁל גַּעְגּוּעִים אוֹ לֵב נִשְׁבָּר – מַה טּוֹב, אֲבָל שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה מִזֶּה עִקָּר, כִּי עָלוּל לִפֹּל לִבְכִיָּה שֶׁל חִנָּם שֶׁהִיא מְסֻכֶּנֶת מְאֹד כָּאָמוֹר.
וּבֶאֱמֶת, אֲנָשִׁים כְּעֶרְכֵּנוּ אָסוּר לָנוּ כְּלָל לְהַתְחִיל אֵיזוֹ תְּפִלָּה שֶׁתִּהְיֶה בִּבְכִיָּה וּבְתַרְעֹמֶת, כִּי בְּוַדַּאי נִכָּשֵׁל בִּבְכִיָּה שֶׁל חִנָּם, כְּמוֹ שֶׁאָמַר רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ, בְּלִקּוּטֵי מוֹהֲרַ”ן תִּנְיָנָא בְּתוֹרָה כ”ד, שֶׁאֲפִלּוּ מִלֵּב נִשְׁבָּר אֲמִתִּי יְכוֹלִים בְּקַל לִפֹּל לְעַצְבוּת, וְכָל שֶׁכֵּן כְּשֶׁבָּאִים לְכַתְּחִלָּה עִם רָצוֹן לְהִתְלוֹנֵן. וְהַחֵטְא שֶׁל עַצְבוּת הוּא גָּרוּעַ בְּהַרְבֵּה מִכָּל חֵטְא אַחֵר, כְּמוֹ שֶׁרָאִינוּ שֶׁבִּשְׁבִיל בְּכִיָּה שֶׁל חִנָּם נִגְזְרָה גְּזֵרָה נוֹרָאָה לְדוֹרוֹת, דָּבָר שֶׁלֹּא מָצִינוּ בְּשׁוּם עָווֹן בַּתּוֹרָה.
לָכֵן נָבִיא עַתָּה כַּמָּה דֻּגְמָאוֹת, שֶׁיֵּדַע הָאָדָם כֵּיצַד לְהִתְמוֹדֵד עִם נִסְיוֹנוֹת הַחַיִּים בַּצּוּרָה הַנְּכוֹנָה, וְכֵיצַד יִגַּשׁ לְכָל תְּפִלָּה וְהִתְבּוֹדְדוּת, בְּאֹפֶן שֶׁתִּתְקַבֵּל תְּפִלָּתוֹ וְיוּכַל לְהִתְחַזֵּק וּלְהִתְקָרֵב אֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִכָּל מַה שֶּׁעוֹבֵר עָלָיו, וְאַף מֵהַצָּרָה הַגְּדוֹלָה בְּיוֹתֵר יִזְכֶּה לְהִתְעַלּוֹת וּלְהַכִּיר אֶת הַבּוֹרֵא הָרַחֲמָן, וּבְוַדַּאי גַּם יִוָּשַׁע מִן הַצָּרָה.

מַתָּנָה גְּדוֹלָה

לִפְנֵי כִּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה סִבֵּב הַבּוֹרֵא סִבּוֹת שׁוֹנוֹת, וְנָתַן לִי מַתָּנָה גְּדוֹלָה שֶׁקּוֹרְאִים לָהּ – חוֹבוֹת…
לֹא חוֹבוֹת קְטַנִּים שֶׁל אַלְפֵי דּוֹלָרִים, אֶלָּא חוֹבוֹת גְּדוֹלִים שֶׁהִסְתַּכְּמוּ בַּעֲשָׂרוֹת רַבּוֹת שֶׁל אֲלָפִים, שֶׁבְּדֶרֶךְ הַטֶּבַע אִי אֶפְשָׁר הָיָה לְהַחֲזִירָם, כִּי הָיִיתִי צָרִיךְ לַעֲבֹד יוֹמָם וָלַיְלָה רַק בִּשְׁבִיל לְשַׁלֵּם אֶת הָרִבִּית הַחָדְשִׁית…
עָשִׂיתִי יִשּׁוּב דַּעַת וְהֵבַנְתִּי, שֶׁמֵּאַחַר שֶׁיֶּשְׁנוֹ כְּלָל, שֶׁ”אֵין יִסּוּרִים לְלֹא עָווֹן”, אִם כֵּן, בְּוַדַּאי יֵשׁ לִי דְּבַר מָה לְתַקֵּן בְּרוּחָנִיּוּת, שֶׁבִּשְׁבִילוֹ נַעֲשֵׂיתִי בַּעַל חוֹב.
וְאָמַרְתִּי לְעַצְמִי: הַחוֹבוֹת הָאֵלֶּה הֵם כְּמוֹ עֵץ, וְכָל פִּתְרוֹן שֶׁאֶמְצָא, כָּל הִשְׁתַּדְּלוּת שֶׁאֶעֱשֶׂה – זֶה רַק כְּמוֹ לַחְתֹּךְ עָנָף מֵהָעֵץ, וְיִגְדְּלוּ בִּמְקוֹמוֹ כַּמָּה עֲנָפִים אֲחֵרִים. הַפִּתְרוֹן הַיְחִידִי הוּא לַעֲשׂוֹת טִפּוּל שֹׁרֶשׁ, וְזֶה אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת רַק עַל יְדֵי תְּפִלָּה וְעַל יְדֵי תְּשׁוּבָה.
מוֹרִי וְרַבִּי הָרַב אֱלִיעֶזֶר בֶּרְלַנְד שְׁלִיטָ”א, שֶׁגַּם עָבַר תְּקוּפָה בְּחַיָּיו שֶׁהָיָה בַּעַל חוֹב גָּדוֹל, חִזֵּק אוֹתִי וְאָמַר לִי: תֵּדַע לְךָ! מַה שֶּׁהַחוֹבוֹת קֵרְבוּ אוֹתִי לַה’ יִתְבָּרַךְ – שׁוּם דָּבָר בָּעוֹלָם לֹא קֵרֵב אוֹתִי…
חִזּוּק נוֹסָף קִבַּלְתִּי מֵחָבֵר, שֶׁהָיָה חַיָּב סְכוּם כֶּסֶף לְאֵיזֶה רַב. אוֹתוֹ רַב אָמַר לוֹ, שֶׁעַל פִּי הֲלָכָה עָלָיו לַעֲזֹב אֶת הַיְשִׁיבָה וְלַעֲבֹד, עַד שֶׁיַּחֲזִיר אֶת הַחוֹב.
אוֹתוֹ חָבֵר הָיָה תָּמִים גָּדוֹל, וְהוּא הָלַךְ וְעָשָׂה הִתְבּוֹדְדוּת. וְסִפֵּר לַה’, שֶׁכָּךְ וְכָךְ אָמַר לוֹ הָרַב. וְאָז הוּא הִצִּיעַ לַה’, שֶׁבִּמְקוֹם לָלֶכֶת לַעֲבֹד בַּעֲבוֹדוֹת מִזְדַּמְּנוֹת, וּלְבַטֵּל הַרְבֵּה תּוֹרָה וּתְפִלָּה, הוּא יַעֲבֹד אֵצֶל ה’ יִתְבָּרַךְ! כַּמָּה זֶה יוֹם עֲבוֹדָה? שְׁמוֹנֶה שָׁעוֹת? הוּא יַעֲשֶׂה כָּל יוֹם שְׁמוֹנֶה שָׁעוֹת הִתְבּוֹדְדוּת… וְכָךְ הָיָה – כָּל יוֹם הָיָה הוֹלֵךְ וְעוֹשֶׂה יוֹם עֲבוֹדָה בַּשָּׂדֶה, וְהוּא הֶחֱזִיר אֶת הַחוֹב מַהֵר!