בשדי יער עמוד 167-168

בשדי יער – בגן התפילה וההתבודדות עמוד 167-168
 

וּמַמְשִׁיךְ רַבִּי נָתָן: אַךְ עִקַּר עִכּוּב הַגְּאֻלָּה בִּכְלָל וּבִפְרָט, הוּא עַל יְדֵי רִבּוּי הַחוֹלְקִים שֶׁהֵם בְּחִינַת דָּתָן וַאֲבִירָם שֶׁיָּצְאוּ נִצָּבִים לִקְרַאת מֹשֶׁה וְכוּ’. כִּי בֶּאֱמֶת אַף עַל פִּי שֶׁעַל יְדֵי שֶׁמּוֹדִים לַה’ מִתְבַּטְּלוֹת כָּל הַצָּרוֹת, אוּלָם כְּנֶגֶד זֶה מִתְגַּבְּרִים בְּיוֹתֵר הַסִּטְרָא אַחֲרָא וְהַמַּסְטִינִים ח”ו, וּמִתְגָּרִים בְּיוֹתֵר לְקַטְרֵג וּלְהַגְבִּיר הַצָּרָה חַס וְשָׁלוֹם, כְּדֶרֶךְ שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם הַנִּלְחָמִים זֶה עִם זֶה, שֶׁכַּאֲשֶׁר הָאֶחָד מִתְגַּבֵּר עַל חֲבֵרוֹ, אֲזַי תֵּכֶף חֲבֵרוֹ מִתְגַּבֵּר יוֹתֵר כְּנֶגְדּוֹ. וְלָכֵן כַּאֲשֶׁר הָאָדָם מִתְקָרֵב לִגְאֻלָּתוֹ, כְּמוֹ שֶׁהָיָה בְּמִצְרַיִם שֶׁהִגִּיעַ זְמַן הַגְּאֻלָּה, אֲזַי מִתְגַּבְּרוֹת הַצָּרוֹת יוֹתֵר וְיוֹתֵר, וּמִזֶּה בָּאוֹת כָּל הַנְּפִילוֹת וְהַהַשְׁלָכוֹת הָעוֹבְרוֹת עַל כָּל אָדָם וְאָדָם.
אָמְנָם, אִם רַק זֶה הָיָה הַנִּסָּיוֹן, אֲזַי הָיוּ יְכוֹלִים כָּל עַם יִשְׂרָאֵל הַכְּשֵׁרִים לַעֲמֹד בּוֹ, מֵאַחַר וְשׁוֹמְעִים בְּקוֹל הַצַּדִּיקִים בְּחִינַת מֹשֶׁה, וּמִתְחַזְּקִים עוֹד וְעוֹד בֶּאֱמוּנָה, בְּהוֹדָיָה וּבְהַלֵּל, שֶׁעַל יְדֵי זֶה אֶפְשָׁר לָצֵאת מִכָּל חֹשֶׁךְ וְצָרָה. אֲבָל עִקַּר הַחֹשֶׁךְ הַמִּתְגַּבֵּר הוּא אַךְ וְרַק מֵחֲמַת אוֹתָם הַחוֹלְקִים, בִּבְחִינַת דָּתָן וַאֲבִירָם, הַחוֹלְקִים עַל צַדִּיק הָאֱמֶת וּמַטְעִים רַבִּים אַחֲרֵיהֶם, וּמוֹנְעִים אוֹתָם מִלָּלֶכֶת בְּדֶרֶךְ הַקֹּדֶשׁ שֶׁל הָאֱמוּנָה הַפְּשׁוּטָה, לְהוֹדוֹת תָּמִיד לַה’ וּלְהַאֲמִין שֶׁהַכֹּל לְטוֹבָה, וּמִזֶּה נִמְשֶׁכֶת הַגָּלוּת כָּל כָּךְ, רַק מֵחֲמַת אוֹתָם הַחוֹלְקִים.
וְזֶה מַה שֶּׁטָּעַן מֹשֶׁה: “לָמָה הֲרֵעֹתָה”, שֶׁרָאָה שֶׁלְּאֹרֶךְ כָּל הַגָּלוּת יָקוּמוּ חוֹלְקִים עַל הַצַּדִּיק וְיַרְחִיקוּ וְיִמְנְעוּ אֶת עַם יִשְׂרָאֵל מֵהַדֶּרֶךְ הַנְּעִימָה שֶׁל הָאֱמוּנָה הַפְּשׁוּטָה, וְהַשִּׂמְחָה וְהַהוֹדָיָה וְכַיּוֹצֵא, וְאִם כֵּן כֵּיצַד תָּבוֹא הַגְּאֻלָּה? וְעַל זֶה הִתְרַעֵם וְאָמַר: “לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה?”, וְכַוָּנָתוֹ הָיְתָה לוֹמַר: וְכִי לֹא דַּי בְּמַה שֶּׁמִּתְגַּבְּרוֹת הַמְּנִיעוֹת וְהַצָּרוֹת וְהַגָּלֻיּוֹת מִפַּרְעֹה וְדוֹמָיו – שֶׁעַל זֶה בְּעַצְמוֹ צְרִיכִים הִתְחַזְּקוּת גְּדוֹלָה – עוֹד קָמִים מוֹנְעִים וְחוֹלְקִים מִבַּיִת, וּמַרְחִיקִים אֶת עַם יִשְׂרָאֵל מֵהַצַּדִּיקִים הַיְכוֹלִים לְלַמְּדָם וּלְחַזְּקָם לָלֶכֶת בְּדֶרֶךְ הָאֱמֶת?
אֲבָל בֶּאֱמֶת ה’ יִתְבָּרַךְ הוֹכִיחוֹ עַל כָּךְ וְאָמַר לוֹ, שֶׁלַּמְרוֹת הַכֹּל הוּא יִתְבָּרַךְ בְּוַדַּאי יִגְמֹר אֶת שֶׁלּוֹ בְּרַחֲמָיו הַגְּדוֹלִים וּבִזְכוּת הָאָבוֹת הַקְּדוֹשִׁים, וּבִזְכוּת אַהֲרֹן וְכָל הַכְּשֵׁרִים הַנִּלְוִים אֵלָיו, הַמַּאֲמִינִים בְּמֹשֶׁה בֶּאֱמֶת וּמְבַטְּלִים דַּעְתָּם לְדַעְתּוֹ, וְהוֹלְכִים בְּדַרְכֵי הָאֱמוּנָה בִּפְשִׁיטוּת וּבִתְמִימוּת, וּמוֹדִים לַה’ עַל הַכֹּל, שֶׁעַל יְדֵי זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גָּאַל וְיִגְאַל אֶת עַם יִשְׂרָאֵל בִּשְׁלֵמוּת בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ.

שַׁעֲרֵי הַשִּׂמְחָה

הַמְּצִיאוּת הִיא, שֶׁיֵּשׁ הַסְתָּרָה גְּדוֹלָה עַל עִנְיַן הַשִּׂמְחָה וְהַהוֹדָיָה, וְרוֹאִים בְּחוּשׁ, שֶׁרֹב בְּנֵי אָדָם חוֹשְׁבִים שֶׁרַק אִם הֵם בּוֹכִים בִּתְפִלָּתָם זוֹ נִקְרֵאת תְּפִלָּה טוֹבָה, וּמְצַפִּים הֵם תָּמִיד מָתַי יִזְכּוּ לִבְכּוֹת בַּתְּפִלָּה וְכוּ’. אֲבָל בֶּאֱמֶת, אַף עַל פִּי שֶׁזֶּה טוֹב מְאֹד אִם אָדָם זוֹכֶה לְהוֹרִיד דְּמָעוֹת מִלֵּב נִשְׁבָּר, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲזַ”ל: שַׁעֲרֵי דִמְעָה לֹא נִנְעֲלוּ, אוּלָם עִקַּר שְׁלֵמוּת הַתְּפִלָּה הִיא דַּוְקָא כַּאֲשֶׁר הִיא בָּאָה מִתּוֹךְ שִׂמְחָה, וְאֵין שׁוּם הֶכְרֵחַ לִבְכּוֹת, וּלְעִתִּים קְרוֹבוֹת הַבְּכִיָּה אַף עֲלוּלָה לְהַזִּיק לָאָדָם, כְּמוֹ שֶׁנְּבָאֵר.
וְכָךְ כּוֹתֵב רַבִּי נָתָן בְּלִקּוּטֵי הֲלָכוֹת (ה’ ק”ש ב):
כִּי הַתְּפִלָּה הִיא בְּחִינַת שִׂמְחָה, כִּי צָרִיךְ לְהִתְפַּלֵּל בְּשִׂמְחָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים ק’) “עִבְדוּ אֶת ה’ בְּשִׂמְחָה”, וּתְפִלָּה הִיא עֲבוֹדָה שֶׁבַּלֵּב וְשָׁם הַשִּׂמְחָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שָׁם ד’) “נָתַתָּה שִׂמְחָה בְלִבִּי”. וְזֶה שֶׁאָמְרוּ רַזַ”ל (בְּרָכוֹת ל”א) אֵין עוֹמְדִין לְהִתְפַּלֵּל אֶלָּא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה. נִמְצָא שֶׁהַתְּפִלָּה שֶׁבַּלֵּב הִיא בְּחִינַת שִׂמְחָה. וּמַמְשִׁיךְ וּמְבָאֵר שָׁם שֶׁעִקַּר שְׁלֵמוּת הַתְּפִלָּה הִיא דַּוְקָא כַּאֲשֶׁר הָאָדָם מִתְפַּלֵּל מִתּוֹךְ שִׂמְחָה, עַד שֶׁגַּם אֶת יְגוֹנוֹתָיו וְאַנְחוֹתָיו הוּא מַכְנִיס לְתוֹךְ הַשִּׂמְחָה.
כִּי גַּם מַה שֶּׁשִּׁבְּחוּ חֲזַ”ל אֶת מַעֲלַת הַבְּכִיָּה הוּא דַּוְקָא כַּאֲשֶׁר הָאָדָם מִתְעוֹרֵר לִבְכִיָּה מֵרֹב שִׂמְחָתוֹ וְגַעְגּוּעָיו לַבּוֹרֵא הָרַחֲמָן וְלֹא מִתּוֹךְ עַצְבוּת חָלִילָה, וְזֶהוּ – ב. כ. י. ה. רָאשֵׁי תֵּבוֹת “בְּ’שִׁמְךָ יְ’גִילוּן כָּ’ל הַ’יּוֹם” כְּמוֹ שֶׁמְּבָאֵר רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ בְּלִקּוּטֵי מוֹהֲרַ”ן.
נִמְצָא, שֶׁאַף שֶׁאָמְרוּ חֲזַ”ל שֶׁהַתְּפִלָּה בִּבְכִיָּה מְקֻבֶּלֶת, הִנֵּה בְּרֹב הַמְּקוֹמוֹת אָמְרוּ שֶׁהַתְּפִלָּה צְרִיכָה לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה דַּוְקָא. אֲבָל רֹב בְּנֵי אָדָם בְּטוּחִים שֶׁרַק אִם הֵם בּוֹכִים לַה’ וּמִתְלוֹנְנִים עַל “מַר גּוֹרָלָם”, רַק זוֹ נִקְרֵאת תְּפִלָּה, וְתוֹלִים עַצְמָם בְּמַאֲמַר חֲזַ”ל הַנַּ”ל – שֶׁשַּׁעֲרֵי דִמְעָה לֹא נִנְעֲלוּ, וּמִתְעַלְּמִים מֵאוֹתָם מַאַמְרֵי חֲזַ”ל הַמַּפְלִיגִים בְּשֶׁבַח מַעֲלַת הַתְּפִלָּה שֶׁהִיא בְּשִׂמְחָה, וְשׁוֹכְחִים שֶׁבְּכִיָּה שֶׁל חִנָּם, הִיא הֶעָווֹן הֶחָמוּר בְּיוֹתֵר, שֶׁבִּגְלָלוֹ בָּאוֹת לָאָדָם צָרוֹת רַבּוֹת, שֶׁרַק בְּכִיָּה הַבָּאָה מִתּוֹךְ גַּעְגּוּעִים לַה’, הִיא הַבְּכִיָּה שֶׁעָלֶיהָ אָמְרוּ חֲזַ”ל, שֶׁשַּׁעֲרֵי דִמְעָה לֹא נִנְעֲלוּ. כִּי הַדְּמָעוֹת הַלָּלוּ הֵן תּוֹצָאָה שֶׁל שִׂמְחָה וְגַעְגּוּעִים.