זה לא רק כסף

הוא מסמל עבורנו כל כך הרבה:
כבוד, שליחות, היכולת לתת ולעזור,
וגם לקבל, פידבק למאמץ שלנו, וחלק
מהגדרת הזהות שלנו. אז זה לא רק
כסף, נכון?
 
 
עוד חוזר הניגון שזנחתי לשווא…ושוב אני מוצאת את עצמי מהרהרת בענייני פרנסה.                       
 
מודה ומתוודה, אני לא נותנת לזה אותה משמעות כמו לבריאות, משפחה, אהבה, אמונה ועוד כמה דברים שנמצאים גבוה יותר ברשימה, אבל נושא זה כנראה די חשוב מכיוון שהוא מצליח להטריד לא מעט אנשים.      
 
אני יודעת שזאת נחשבת קללתו של הגבר ואני אמורה להתרכז בטרדות שירשתי מחוה, אבל מה לעשות שאנחנו מחוברים, בטוב וברע, וכך גם קללותינו.    
                                                                                                                                     
הדאגה המתמדת לפרנסה מרגישה לי כמו איזה כאב גב טורדני שאתה יכול לחיות איתו חיים שלמים. לפעמים זה ממש כואב עד שאתה כמעט ולא יכול לתפקד, ופעמים אחרות זה רק נוכח שם, באופן כרוני, מזכיר לך בעקשנות שהוא עוד לא נפתר. ולך נותר רק לחכות לרגע שזה יכה בך שוב, בכאב משתק כל כך, עד שתצטרך הרבה פתרונות יצירתיים כדי להנמיך אותו שוב.
 
מה שמרגיע אותי הוא שאני חושבת על חיסרון בפרנסה כמשהו שבא לכפר לנו במקום כופר נפש, חס ושלום, או כל צרה איומה אחרת שאפילו כסף לא יכול לפתור. אבל יש מקרים בהם החוסר הוא כל כך גדול שהוא עצמו יכול להביא לייאוש עמוק ולגבות כופר נפש, לגרום למחלות נפשיות ופיזיות, לפרק בתים, שלום בית, משפחות וזוגות, ולהעיב על כל חלקה טובה שיש לבן אדם.
 
איך יוצאים ממעגל הקסמים הזה? איך הופכים את חיינו בצורה כזאת שהמטרד הזה יהפוך לברכה? הרי זה לא רק כסף. זה מסמל עבורנו כל כך הרבה מעבר. זה כבוד, שליחות, היכולת לתת ולעזור, היכולת לקבל. זאת הערכה, פידבק למאמץ שלנו, זה חלק מהגדרת הזהות שלנו, מי אנחנו בעינינו ובעיני האחרים.
 
התשובה הברורה מאליה, אבל הלא כל כך פשוטה ליישום, היא כמובן אמונה שלמה והרבה תפילה.
 
קודם כל צריך לקבל את המצב. צריך להאמין באמונה שלמה ובאהבה שזה מה שהשם רוצה בשבילנו. כמו שבתי הקטנה מבקשת ממני עוד ממתק או עוד צעצוע בחנות ואני מונעת זאת ממנה, כי אני יודעת שהיא לא באמת זקוקה לזה. ולא רק, אלא עלול אפילו לגרום לה נזק. והיא הקטנה, לא תמיד מבינה והרבה פעמים גם לא מקבלת את זה, דבר שגורם לה צער רב ואף כעס. כעס שמכוון כלפיי, כלפי המונעת…
 
זאת אותה הבעיה במערכת היחסים שלנו עם אבינו שבשמים. ברוב הפעמים הניסיון או המניעה לא מובנים, נמצאים בהסתר גדול. ואנחנו מתבקשים, בתוך המצוקה, לנקות את הלב ולגייס את מלוא מאגר האמונה התמימה שבנו, ולו רק כדי להבין שהשם רוצה להטיב עימנו.
 
בפעמים בהם צוואר הבקבוק מתהדק ומתהדק והתקווה אינה נראית באופק, מספיק טלפון אחד מהבנק, או חבר שאיבדנו מפאת הלוואה שלא נפרעה, או גרוע מזה – בשביל ליפול לייאוש גדול ולעצבות נוראה – לכעוס על הבורא חלילה.
 
כאן נכנס הכלי השני שיש בידינו בכדי להתעודד, ואולי גם לצאת מתהומות הביצה. זוהי כמובן ידידתנו התפילה.
 
קשה לנו לפעמים להבין ולתפוס את ההשפעה העצומה שיש לתפילה שלנו על מהלכי שמים. אבל גם במובן הארצי יותר יש לה השפעה מיידית. מן תרפיה נהדרת ומשחררת – בין אם זו תפילה מסידור, אמירת תהילים או בשפה חופשית. ואם היא נאמרת בריכוז ובכוונה, יש לה כוחות הרגעה ועידוד עצומים שמיושמים בין רגע, ללא קשר להשפעה שלה על שינוי המציאות, בין אם נבחין בה ובין אם לא. אפשר גם ליישם את טכניקת ההתבודדות שהיא חלק בלתי נפרד מתורתו של רבי נחמן מברסלב, אותה הוא ממליץ ליישם בכל יום ויום. ההתבודדות היא כמו גלולה מרה שאפשר לבלוע ולאחר מכן להקיא מהנשמה את כל מה שמעיק עליה. עצם ההתנקות הזאת, כשאתה בדיבור 'סוליקו' עם הקדוש ברוך הוא, מפקסת אותך ויכולה להביא פתרונות והבנות שמקלים מאוד ועוזרים לך להתנהל במצבים קשים.
 
כמובן שכלים אלה טובים בכל מיני מצבים בחיים, והלוואי והיינו מאמצים אותם כשרע לנו אך עוד יותר חשוב – כשטוב לנו! זה לא פשוט לחיות בהבנה מתמדת שהשם איתנו ורוצה רק בטובתנו. זה דורש עבודה על תמימות, לב טהור, שמחה ואמונה שלמה. אבל זה הנס הכי טוב שאנחנו יכולים לאחל לעצמנו לחג החנוכה. נס שילווה אותנו בכל ניסיון שיבוא וייתן לנו את הכוחות לצלוח אותו בשלום.