בשדי יער עמוד 221-222

בשדי יער – בגן התפילה וההתבודדות עמוד 221-222

וְהַלְוַאי וְהָיָה מַתְמִיד לָתֵת שְׁנֵי שְׁקָלִים עֲבוּר אוֹתוֹ מוּצָר בְּכָל יוֹם, דְּהַיְנוּ לְהִתְפַּלֵּל בְּכָל יוֹם שְׁתֵּי דַּקּוֹת עַל אוֹתָם דְּבָרִים, אוּלַי הָיָה מַצְלִיחַ לְשַׁלֵּם מָתַי שֶׁהוּא עַל אוֹתָם דְּבָרִים וְלִקְנוֹת אוֹתָם. אֲבָל כַּמּוּבָן, בְּרֹב הַיָּמִים הוּא נוֹטֵשׁ עִנְיָן זֶה, וְשׁוֹכֵחַ כַּמָּה יָמִים לְהִתְפַּלֵּל עַל עִנְיָן זֶה, וּפֹה מִתְעוֹרֵר צֹרֶךְ חָדָשׁ, וְכָאן קָרָה לוֹ מַשֶּׁהוּ שֶׁמְּבַלְבֵּל אוֹתוֹ מֵהַתְּפִלָּה, וְכָאן הִתְנוֹצֵץ לוֹ דָּבָר אַחֵר לְהִתְפַּלֵּל עָלָיו וְכוּ’ וְכוּ’. וְיוֹצֵא שֶׁהוּא לְעוֹלָם לֹא מַשְׁלִים אֶת מִנְיַן הַתְּפִלּוֹת הַנִּצְרָךְ לוֹ עַל מְנָת לִקְנוֹת קִנְיָן אֲמִתִּי שֶׁל מִדּוֹת טוֹבוֹת וִישׁוּעוֹת רוּחָנִיּוֹת. וְכָךְ הוּא שׁוּב וָשׁוּב יוֹצֵא מֵהַחֲנוּת – מֵהַהִתְבּוֹדְדוּת – בְּיָדַיִם רֵיקוֹת. וְכָךְ בְּכָל יוֹם בְּמֶשֶׁךְ שָׁנִים רַבּוֹת הוּא בָּא עִם שִׁשִּׁים שְׁקָלִים, וּמְפַזֵּר אוֹתָם עַל כָּל מִינֵי מוּצָרִים, וּלְמַעֲשֶׂה הוּא כְּבָר צָבַר עַשְׂרוֹת אַלְפֵי דַּקּוֹת תְּפִלָּה – עַשְׂרוֹת אַלְפֵי שְׁקָלִים, אֲבָל הוּא לְעוֹלָם אֵינוֹ קוֹנֶה כְּלוּם בְּפֹעַל.
אִלּוּ הָיָה חָכָם, הָיָה מִתְרַכֵּז בְּעִנְיָן אֶחָד, וּמְשַׁלֵּם עָלָיו אֶת כָּל הַשִּׁשִּׁים שְׁקָלִים – אֶת כָּל הַשָּׁעָה הִתְבּוֹדְדוּת, אוֹ אֲפִלּוּ רַק שְׁלֹשִׁים שְׁקָלִים – חֲצִי שָׁעָה הִתְבּוֹדְדוּת, וְכָךְ, אַף אִם הוּא דָּבָר הַמַּצְרִיךְ כֶּסֶף רַב – תְּפִלּוֹת רַבּוֹת – סוֹף כָּל סוֹף, בְּתוֹךְ כַּמָּה חֳדָשִׁים, הוּא הָיָה קוֹנֶה אוֹתוֹ. וְאַחַר כָּךְ, הָיָה מִתְרַכֵּז בְּעִנְיָן אַחֵר, וּמְשַׁלֵּם עָלָיו אֶת כָּל הַשִּׁשִּׁים שְׁקָלִים אוֹ הַשְּׁלֹשִׁים שְׁקָלִים בְּכָל יוֹם, עַד שֶׁהָיָה קוֹנֶה גַּם אוֹתוֹ, וְכֵן הָלְאָה וָהָלְאָה.
כָּךְ מַמָּשׁ הִיא הַתְּפִלָּה: אָדָם שֶׁיִּתְרַכֵּז בְּדָבָר אֶחָד, וְיִתְפַּלֵּל עָלָיו בְּכָל יוֹם שִׁשִּׁים דַּקּוֹת אוֹ לְכָל הַפָּחוֹת שְׁלֹשִׁים דַּקּוֹת – הוּא יִקְנֶה אוֹתוֹ בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר. וְאָז יוּכַל לַעֲבֹר וְלִקְנוֹת עִנְיָן אַחֵר, כְּגוֹן מִדָּה מְסֻיֶּמֶת אוֹ בִּטּוּל תַּאֲוָה מְסֻיֶּמֶת. וְכָל שֶׁכֵּן, שֶׁהַמָּשָׁל הַזֶּה הוּא לֹא מְדֻיָּק, כִּי לֹא לָקַחְנוּ בַּחֶשְׁבּוֹן, שֶׁבְּרוּחָנִיּוּת זֶה עוֹבֵד אַחֶרֶת מִבְּגַשְׁמִיּוּת. כִּי בְּרוּחָנִיּוּת, כַּאֲשֶׁר אָדָם קוֹנֶה מִדָּה מְסֻיֶּמֶת אוֹ מְבַטֵּל תַּאֲוָה מְסֻיֶּמֶת, אֲזַי בְּנָקֵל לוֹ לִכְבֹּשׁ אֶת שְׁאָר הַתַּאֲווֹת וְהַמִּדּוֹת הָרָעוֹת. כִּי כָּל הַמִּדּוֹת וְהַתַּאֲווֹת תְּלוּיוֹת זוֹ בָּזוֹ, וּמִמֵּילָא כְּשֶׁקּוֹנֶה אֲפִלּוּ דָּבָר אֶחָד בִּתְפִלָּתוֹ, זֶה מַשְׁפִּיעַ עַל כָּל הַחַיִּים שֶׁלּוֹ הַשְׁפָּעָה עֲצוּמָה לְטוֹבָה.

תָּפַסְתָּ מְרֻבֶּה לֹא תָּפַסְתָּ

לְמַעֲשֶׂה, זֶהוּ הַיֵּצֶר הָרַע שֶׁל אֵלּוּ שֶׁכְּבָר מִתְבּוֹדְדִים, שֶׁמְּבַלְבֵּל אוֹתָם מֵעִנְיָן לְעִנְיָן, וְאֵינוֹ מַנִּיחַ לָהֶם לְהִתְרַכֵּז בְּנוֹשֵׂא אֶחָד וְלִקְנוֹת אוֹתוֹ. אֶלָּא בְּכָל פַּעַם הֵם מִתְפַּלְּלִים קְצָת עַל זֶה וּקְצָת עַל זֶה וּקְצָת עַל זֶה וְכוּ’. לָכֵן רוֹאִים כָּאֵלֶּה שֶׁמִּתְבּוֹדְדִים שָׁנִים, וְהֵם לֹא רוֹאִים תּוֹצָאוֹת מַמָּשִׁיּוֹת לַעֲבוֹדָתָם. כַּמּוּבָן שֶׁהֵם מִשְׁתַּנִּים בִּקְצָת דְּבָרִים, וּבָרוּר שֶׁהֵם חַיִּים חַיִּים יָפִים יַחֲסִית לִשְׁאָר הָעוֹלָם שֶׁלֹּא מִתְבּוֹדְדִים, כִּי בְּוַדַּאי הַתְּפִלּוֹת עוֹשׂוֹת אֶת שֶׁלָּהֶן. אֲבָל כְּמוֹ שֶׁכְּבָר הִזְכַּרְנוּ, בִּשְׁבִיל לִרְאוֹת שִׁנּוּיִים מַהוּתִיִּים, וְלִכְבֹּשׁ יְעָדִים גְּדוֹלִים בַּעֲבוֹדַת ה’, כְּגוֹן בִּטּוּל גָּמוּר שֶׁל תַּאֲווֹת וְתִקּוּן מֻחְלָט שֶׁל מִדּוֹת, צְרִיכִים לְהַאֲרִיךְ בִּתְפִלָּה, וּפָשׁוּט אִי אֶפְשָׁר לִזְכּוֹת לָזֶה, בְּלִי לְהִתְרַכֵּז בְּנוֹשֵׂא אֶחָד מְסֻיָּם וּלְהִתְפַּלֵּל עָלָיו שָׁעָה שְׁלֵמָה בְּכָל יוֹם, אוֹ לְכָל הַפָּחוֹת חֲצִי שָׁעָה בְּכָל יוֹם, לְמֶשֶׁךְ תְּקוּפָה אֲרֻכָּה.
וְעַל זֶה אָמְרוּ חֲזַ”ל: תָּפַסְתָּ מְרֻבֶּה – לֹא תָּפַסְתָּ. תָּפַסְתָּ מֻעָט – תָּפַסְתָּ. אָדָם שֶׁרוֹצֶה לְהִתְפַּלֵּל עַל הַכֹּל – הוּא רוֹצֶה לִתְפֹּס מְרֻבֶּה – הוּא לֹא תּוֹפֵס כְּלוּם כִּמְעַט. אֲבָל כְּשֶׁמִּסְתַּפֵּק בְּמֻעָט, דְּהַיְנוּ נְקֻדָּה אַחַת שֶׁהוּא מִתְפַּלֵּל עָלֶיהָ בַּאֲרִיכוּת, אָז הוּא תּוֹפֵס אוֹתָהּ, וְאַחַר כָּךְ יוּכַל לִתְפֹּס עוֹד וְעוֹד, וְזֶה: תָּפַסְתָּ מֻעָט – תָּפַסְתָּ! וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁכָּאָמוּר לְעֵיל, הַ”מֻּעָט” הַזֶּה בְּרוּחָנִיּוּת, הוּא לֹא מֻעָט בִּכְלָל, כִּי זֶה מַשְׁפִּיעַ עַל כָּל הַחַיִּים, וְזֶה רַק נִקְרָא “מֻעָט” מִצַּד זֶה, שֶׁהוּא לֹא קוֹפֵץ עַל הַרְבֵּה דְּבָרִים.
אָדָם שֶׁיִּנְהַג כָּךְ בְּסֵדֶר זֶה, הוּא יָבִין מַה שֶּׁאָמַרְנוּ, שֶׁתְּפִלָּה זוֹ גְּאֻלָּה וּגְאֻלָּה זוֹ תְּפִלָּה. כִּי כְּשֶׁיִּרְאֶה שֶׁהוּא מַצְלִיחַ לְהִגָּאֵל מֵאֵיזוֹ תַּאֲוָה שֶׁהָיְתָה לוֹ, אוֹ לְתַקֵּן אֵיזוֹ מִדָּה רָעָה, אוֹ לְהִנָּצֵל מֵאֵיזֶה יֵצֶר רַע שֶׁהָיָה לוֹ וְכוּ’ וְכוּ’, הוּא יִרְאֶה בָּעֵינַיִם אֶת הַגְּאֻלָּה שֶׁלּוֹ.
לָכֵן אַל לוֹ לָאָדָם לְהִתְבַּלְבֵּל, אֶלָּא יִקַּח לוֹ אֵיזוֹ נְקֻדָּה אַחַת, כְּגוֹן מִדָּה רָעָה אוֹ תַּאֲוָה רָעָה, וְיִתְבּוֹדֵד עָלֶיהָ יוֹם יוֹם, וְהוּא יִרְאֶה יְשׁוּעוֹת! נִסִּים וְנִפְלָאוֹת! וְהָעִקָּר: הוּא יִרְאֶה שֶׁהוּא מְסֻגָּל! כִּי הוּא בְּוַדַּאי יִקְנֶה אֵיזֶה דָּבָר אֶחָד, אֲפִלּוּ אִם זֶה יִקַּח לוֹ כַּמָּה חֳדָשִׁים, וַה’ יִתֵּן לוֹ חַיִּים אֲרֻכִּים וְהוּא יִזְכֶּה לְהִתְפַּלֵּל עַל הַכֹּל. וְאַדְּרַבָּה, כַּאֲשֶׁר הַבּוֹרֵא יִרְאֶה שֶׁאוֹתוֹ אָדָם עוֹבֵד כָּכָה, בְּצוּרָה מְסֻדֶּרֶת, הוּא יִתֵּן לוֹ עֵזֶר וְסִיּוּעַ לִגְמֹר הַכֹּל, וְיִתֵּן לוֹ חַיִּים אֲרֻכִּים לְהַסְפִּיק הַכֹּל.