בשדי יער עמוד 197-198

בשדי יער – בגן התפילה וההתבודדות עמוד 197-198

וְלִכְאוֹרָה גַּם זֶה דְּבַר פֶּלֶא. מַדּוּעַ לֹא תָּלָה רַבֵּנוּ אֶת רִחוּקָם שֶׁל בְּנֵי הָעוֹלָם מֵה’ יִתְבָּרַךְ, בְּחֶסְרוֹן תְּפִלָּה? כְּמוֹ שֶׁבְּהַרְבֵּה מְקוֹמוֹת אֲחֵרִים תָּלָה דַּוְקָא בָּזֶה, דְּהַיְנוּ בְּחֶסְרוֹן אֱמוּנָה וּבְחֶסְרוֹן תְּפִלָּה, וְכַמּוּבָא בִּדְבָרֵינוּ הַרְבֵּה?
בִּשְׁבִיל לְהָבִין עִנְיָן זֶה, צְרִיכִים לְהִתְבּוֹנֵן בַּשִּׂיחָה הַמַּקְבִּילָה לְאוֹתָהּ שִׂיחָה שֶׁהֵבֵאנוּ מִלִּקּוּטֵי מוֹהֲרַ”ן – לַשִּׂיחָה שֶׁמּוּבֵאת בְּשִׂיחוֹת הָרַ”ן (מז). כִּי שָׁם מְבָאֵר יוֹתֵר כֵּיצַד צָרִיךְ לִהְיוֹת יִשּׁוּב הַדַּעַת שֶׁל הָאָדָם:
“עַל-כֵּן צְרִיכִין לְהִתְגַּבֵּר לִרְאוֹת לְיַחֵד לוֹ פְּנַאי לְיַשֵּׁב עַצְמוֹ הֵיטֵב עַל כָּל מַעֲשָׂיו אֲשֶׁר הוּא עוֹשֶׂה בָּעוֹלָם, אִם כָּךְ הוּא רָאוּי לוֹ לְבַלּוֹת יָמָיו בְּמַעֲשִׂים כָּאֵלּוּ, וּמֵחֲמַת שֶׁאֵין הָאָדָם מְיַשֵּׁב עַצְמוֹ וְאֵין לוֹ דַּעַת, וַאֲפִלּוּ אִם יֵשׁ לוֹ לִפְעָמִים אֵיזֶה יִשּׁוּב הַדַּעַת, אֵין הַדַּעַת הַמְיֻשָּׁב מַאֲרִיךְ זְמַן אֶצְלוֹ וְתֵכֶף וּמִיָּד חוֹלֵף וְעוֹבֵר הַדַּעַת מִמֶּנּוּ, וְגַם אוֹתוֹ הַמְּעַט הַדַּעַת שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֵינוֹ חָזָק וְתַקִּיף אֶצְלוֹ מֵחֲמַת זֶה אֵין מְבִינִים שְׁטוּת הָעוֹלָם הַזֶּה אֲבָל אִם הָיָה לְהָאָדָם שֵׂכֶל מְיֻשָּׁב חָזָק וְתַקִּיף הָיָה מֵבִין שֶׁהַכּל שְׁטוּת וָהֶבֶל…”
אָנוּ מוֹצְאִים בְּשִׂיחָה זוֹ הַגְדָּרָה מְאַלֶּפֶת, מְאִירַת עֵינַיִם! רַבֵּינוּ כּוֹתֵב: “וּמֵחֲמַת שֶׁאֵין הָאָדָם מְיַשֵּׁב עַצְמוֹ – וְאֵין לוֹ דַּעַת…”. מַשְׁמָע מִדְּבָרָיו, שֶׁמִּי שֶׁאֵינוֹ מְיַשֵּׁב אֶת דַּעְתּוֹ אֵין לוֹ דַּעַת. וּמַה נִּקְרָא שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם דַּעַת? רַק שֶׁיֵּשׁ לוֹ יִשּׁוּב הַדַּעַת! וְזוֹ הַגְדָּרָה חֲשׁוּבָה מְאֹד הַמְּאִירָה אֶת עֵינֵינוּ לְכַמָּה וְכַמָּה פְּרָטִים.
כִּי בְּוַדַּאי, אַחֲרֵי שֶׁרַבֵּנוּ הִגְדִּיר אֶת הַדָּבָר, אָנוּ רוֹאִים שֶׁזֶּה מוּבָן מְאֹד. כִּי כָּל אֶחָד מֵבִין, שֶׁאֲפִלּוּ מִי שֶׁיּוֹדֵעַ הַרְבֵּה דְּבָרִים, כָּל זְמַן שֶׁדַּעְתּוֹ אֵינָהּ מְיֻשֶּׁבֶת, אֶלָּא מְבֻלְבֶּלֶת אוֹ מֻטְרֶפֶת, אֵין זֶה נִקְרָא שֶׁיֵּשׁ לוֹ דַּעַת. כִּי בִּלְבּוּל הַדַּעַת אוֹ טֵרוּף הַדַּעַת בְּוַדַּאי אֵינָם נִקְרָאִים “דַּעַת”. אֲבָל זֹאת צְרִיכִים עוֹד לְהָבִין, שֶׁכָּל הַבִּלְבּוּלִים וְרִבּוּי הַמַּחְשָׁבוֹת וַחֲלֻקַּת הָעֵצָה שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם, פַּעַם חוֹשֵׁב כָּךְ וּפַעַם חוֹשֵׁב כָּךְ, הַכֹּל הוּא בְּגֶדֶר בִּלְבּוּל וְטֵרוּף הַדַּעַת, שֶׁפֵּרוּשׁוֹ שֶׁלְּמַעֲשֶׁה אֵין לוֹ לְאוֹתוֹ אָדָם “דַּעַת”.
וְהִנֵּה לָמַדְנוּ מִדִּבְרֵי רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ, שֶׁ”דַּעַת” פֵּרוּשָׁהּ “יִשּׁוּב הַדַּעַת”. דְּהַיְנוּ, כְּשֶׁבָּרוּר לְאָדָם מָה הָאֱמֶת בְּכָל מַצָּב, וּמַה הַתַּכְלִית, וּמֶה עָלָיו לַעֲשׂוֹת, וּמַה הַדֶּרֶךְ הַנְּכוֹנָה לָלֶכֶת בָּהּ וְכוּ’ וְכוּ’ – זֶה נִקְרָא שֶׁיֵּשׁ לוֹ דַּעַת. אָמְנָם, גַּם כְּשֶׁיֵּשׁ לְאָדָם אֵילוּ דְּבָרִים שֶׁאֵינָם בְּרוּרִים לוֹ, אֲבָל לְפָחוֹת הוּא יוֹדֵעַ שֶׁהֵם אֵינָם בְּרוּרִים לוֹ כָּל צָרְכָּם, וְהוּא זוֹכֵר שֶׁיֵּשׁ כָּאן אֵיזוֹ נְקֻדָּה שֶׁהוּא צָרִיךְ לְבָרֵר אוֹתָהּ, וּלְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ מַה הָאֱמֶת בַּמִּקְרֶה הַזֶּה וְכוּ’ – גַּם זֶה נִקְרָא שֶׁיֵּשׁ לוֹ יִשּׁוּב הַדַּעַת, שֶׁבָּרוּר לוֹ שֶׁבְּעִנְיָן זֶה וְזֶה עֲדַיִן הוּא לֹא בֵּרֵר אֶת הָאֱמֶת, וְהוּא שׁוֹקֵד לְבָרֵר אֶת הַדָּבָר.

דַּעַת בְּרוּרָה

וּמֵעַתָּה, נוּכַל לַחֲזֹר וּלְהָשִׁיב עַל אוֹתָהּ תְּמִיהָה וְקֻשְׁיָה שֶׁהָיְתָה לָנוּ, שֶׁנֶּחְלְקָה לִשְׁנֵי חֲלָקִים: הָרִאשׁוֹנָה: מַדּוּעַ בְּנֵי אָדָם מִתְפַּלְּלִים עַל דְּבָרִים מְסֻיָּמִים כְּגוֹן מִדּוֹת רָעוֹת וְכַד’, וְאֵינָם מִשְׁתַּנִּים? וּמַדּוּעַ תָּלָה רַבֵּנוּ אֶת רִחוּקָם שֶׁל בְּנֵי הָעוֹלָם מֵה’, בְּחֹסֶר יִשּׁוּב הַדַּעַת וְלֹא בְּחֹסֶר תְּפִלָּה?
הַתְּשׁוּבָה הִיא, שֶׁבְּלֹא יִשּׁוּב הַדַּעַת הַנַּעֲשֶׂה בְּצוּרָה נְכוֹנָה, גַּם הַתְּפִלָּה לֹא מוֹעִילָה. כִּי הַתְּפִלָּה, פְּעֻלָּתָהּ לְהַכְנִיס אֶת הַדַּעַת אֶל תּוֹךְ הַלֵּב, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: “וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ”, וְאִם הָאָדָם אֵינוֹ מְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ הֵיטֵב, וַעֲדַיִן יֵשׁ לוֹ בִּלְבּוּלִים וּסְפֵקוֹת מַה הָאֱמֶת, פֵּרוּשׁוֹ לְמַעֲשֶׂה שֶׁאֵין לוֹ דַּעַת, כְּמוֹ שֶׁדִּיַּקְנוּ לְעֵיל מִשִּׂיחַת רַבֵּנוּ. אִם כֵּן, אֵיזוֹ דַּעַת הוּא יַכְנִיס אֶל הַלֵּב עַל יְדֵי תְּפִלָּתוֹ? כָּל שֶׁיָּכוֹל לַעֲשׂוֹת הוּא לְהַכְנִיס אֶת בִּלְבּוּל הַדַּעַת שֶׁלּוֹ אֶל תּוֹךְ הַלֵּב, וְזֶה בְּוַדַּאי לֹא יַעֲזֹר לוֹ לָצֵאת מִמִּדַּת הַכַּעַס שֶׁלּוֹ אוֹ מִתַּאֲוָה שֶׁיֵּשׁ לוֹ וְכַד’. וְכָךְ יוֹצֵא שֶׁהָאָדָם אָמְנָם מִתְפַּלֵּל, אֲבָל לְמַעֲשֶׁה הוּא מַכְנִיס דַּעַת מְבֻלְבֶּלֶת אֶל תּוֹךְ הַלֵּב, וְלָכֵן בָּרוּר שֶׁבְּעֵת הַנִּסָּיוֹן הוּא נִכְשָׁל… כִּי אֲפִלּוּ שֶׁהִתְפַּלֵּל, עֲדַיִן יֵשׁ לוֹ סְפֵקוֹת וְשָׁם הַיֵּצֶר הָרַע תּוֹפֵס אוֹתוֹ.