בשדי יער עמוד 255-256

וּנְפָרֵשׂ אֶת הַדְּבָרִים עַל פִּי דַּרְכֵּנוּ:

“מַעֲשֶׂה פַּעַם אַחַת הָיָה מֶלֶךְ וְהָיָה לוֹ בֵּן יָחִיד” – הַמֶּסֶר הָרִאשׁוֹן בַּמַּעֲשֶׂה הַזֶּה הוּא, שֶׁכָּל יְהוּדִי הוּא בֵּן יָחִיד אֵצֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. כָּל יְהוּדִי יֵשׁ לוֹ דֶּרֶךְ מְיֻחֶדֶת שֶׁהוּא בָּא לְגַלּוֹת בָּעוֹלָם. כָּל יְהוּדִי יֵשׁ לוֹ חֵלֶק תּוֹרָה, שֶׁמְּיֻחָד רַק לוֹ, שֶׁהוּא דַּוְקָא צָרִיךְ לְגַלּוֹת בָּעוֹלָם. כָּל יְהוּדִי הוּא יָחִיד וּמְיֻחָד אֵצֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְהוּא צָרִיךְ לְגַלּוֹת וְלִמְצֹא אֶת הַשְּׁלִיחוּת שֶׁלּוֹ וְאֶת הַמְיֻחָדוֹת שֶׁלּוֹ שֶׁבִּשְׁבִיל זֶה הוּא בָּא לָעוֹלָם. לָכֵן כָּל אֶחָד נִקְרָא בֵּן יָחִיד אֵצֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. כִּי אֵין מִי שֶׁדּוֹמֶה לוֹ בְּכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ.

 “וְרָצָה הַמֶּלֶךְ לִמְסֹר הַמְּלוּכָה לִבְנוֹ בְּחַיָּיו” – פֵּרוּשׁוֹ שֶׁרָצָה שֶׁיִּהְיֶה לוֹ תְּפִלָּה, וְיִפְעַל בִּתְפִלָּתוֹ מַה שֶּׁרוֹצֶה, וְשֶׁיִּגְזֹר גְּזֵרוֹת וִיבַטְּלָן, דְּהַיְנוּ שֶׁיִּמְשֹׁל בִּתְפִלָּתוֹ בָּעֶלְיוֹנִים וּבַתַּחְתּוֹנִים. וְכָל זֶה בְּחִינַת מַלְכוּת. כִּי הַתְּפִלָּה הִיא בְּחִינַת מַלְכוּת, מֵאַחַר וְהִיא מְגַלָּה יוֹתֵר מִכָּל דָּבָר אַחֵר אֶת מַלְכוּת ה’. כִּי כְּשֶׁמִּתְפַּלְלִים וּמִתְקַבְּלוֹת הַתְּפִלּוֹת, כֻּלָּם רוֹאִים שֶׁה’ מֶלֶךְ, שֶׁהוּא בַּעַל הַבַּיִת עַל הָעוֹלָם. וְזֶה רְצוֹן הַמֶּלֶךְ שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד יִהְיֶה בַּעַל תְּפִלָּה. רַק בִּשְׁבִיל זֶה הוּא בָּרָא אֶת הָעוֹלָם. כִּי רָצָה שֶׁכָּל אֶחָד יִהְיֶה בַּעַל תְּפִלָּה, שֶׁיִּמְלֹךְ בִּתְפִלָּתוֹ.
וְזֶה מַה שֶׁכּוֹתֵב רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ בְּתוֹרָה ק”ב, שֶׁהַבּוֹרֵא בָּרָא אֶת הָעוֹלָם בִּשְׁבִיל לְגַלּוֹת מַלְכוּתוֹ. וְאֵיךְ מִתְגַּלֵּית מַלְכוּתוֹ? עַל יְדֵי שֶׁמַּשְׁפִּיעַ רַב טוּב לְיִשְׂרָאֵל. וְאֵיךְ מַשְׁפִּיעַ רַב טוּב לְיִשְׂרָאֵל? עַל יְדֵי הַתְּפִלָּה. וּכְשֶׁמַּשְׁפִּיעַ רַב טוּב לְיִשְׂרָאֵל וּמִתְגַּלֵּית מַלְכוּתוֹ, עַל יְדֵי זֶה נִכְפָּפִין כָּל הַקְּלִפּוֹת כוּ’ וְכוּ’, עַיֵּן שָׁם. לָכֵן צָרִיךְ כָּל אֶחָד לִשְׁאֹף לִזְכּוֹת לִתְפִלָּה, וְלִרְאוֹת לְגַלּוֹת מַלְכוּתוֹ שֶׁל ה’. וּבְתוֹרָה ק”ז כּוֹתֵב רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא צִפָּה שֶׁיִּהְיוּ צַדִּיקִים שֶׁמּוֹשְׁלִים בִּתְפִלָּתָם וּבִשְׁבִיל זֶה בָּרָא אֶת הָעוֹלָם. נִמְצָא שֶׁכָּל מִי שֶׁזּוֹכֶה יוֹתֵר לְהִתְקָרֵב לְעִנְיַן הַתְּפִלָּה, יוֹתֵר הוּא מְמַלֵּא אֶת רְצוֹן הַבּוֹרֵא בִּבְרִיאַת עוֹלָמוֹ, וְכֵן כָּךְ הוּא מְגַלֶּה יוֹתֵר שֶׁה’ הוּא הַמֶּלֶךְ וְשֶׁיֵּשׁ בַּעַל הַבַּיִת לְעוֹלָם.
כִּי תֵּדַע, שֶׁבְּלִי שֶׁאָדָם זוֹכֶה לִבְחִינַת הַתְּפִלָּה כְּפִי שֶׁהִסְבַּרְנוּ, שֶׁמַּמְשִׁיךְ אֶת כָּל הַהַשְׁפָּעוֹת בִּתְפִלָּתוֹ וְכוּ’, אֲזַי עַל אַף שֶׁאוֹמֵר בַּפֶּה שֶׁה’ הוּא מֶלֶךְ, בְּפֹעַל הוּא אֵינוֹ מִתְנַהֵג כֵּן וְאֵינוֹ מְגַלֶּה בֶּאֱמֶת אֶת מַלְכוּת ה’ בָּעוֹלָם, שֶׁהֲרֵי הוּא לֹא מִתְפַּלֵּל עַל כָּל דָּבָר וְלֹא מְבַקֵּשׁ מִבַּעַל הַבַּיִת שֶׁל הָעוֹלָם אֶת עֶזְרָתוֹ בְּכָל עִנְיָן. כִּי רַק מִי שֶׁמִּתְפַּלֵּל עַד שֶׁרוֹאֶה בְּפֹעַל אֵיךְ הוּא פּוֹעֵל בִּתְפִלָּתוֹ, רַק אָז מִתְגַּלֶּה שֶׁה’ הוּא אָכֵן מֶלֶךְ.

“וְעָשָׂה מִשְׁתֶּה גָּדוֹל” – בְּוַדַּאי יֵשׁ לַמֶּלֶךְ שִׂמְחָה גְּדוֹלָה כַּאֲשֶׁר יֵשׁ אֵיזֶה יְהוּדִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַלְכוּת – תְּפִלָּה.
 
“וְגַם הַמְּדִינָה הָיוּ נֶהֱנִים מִזֶּה שֶׁמּוֹסֵר הַמְּלוּכָה לִבְנוֹ בְּחַיָּיו” – כָּל הָעוֹלָמוֹת נֶהֱנִים מִכָּךְ שֶׁיֵּשׁ מִי שֶׁמּוֹשֵׁל בִּתְפִלָּתוֹ. שֶׁיֵּשׁ בַּעַל תְּפִלָּה. וּבִפְרָט הָעוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי נֶהֱנֶה מִכָּךְ שֶׁמְּאִירִים בּוֹ אֶת אוֹר ה’.

“כִּי בְּוַדַּאי הוּא כָּבוֹד לַמֶּלֶךְ” – זֶהוּ כְּבוֹדוֹ שֶׁל ה’: כַּאֲשֶׁר מִתְפַּלְּלִים וּפוֹעֲלִים בִּתְפִלָּה. וְזֶה מַה שֶּׁכָּתוּב: לִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו כוּ’ – זֶה כְּבוֹדוֹ כְּשֶׁמִּתְפַּלְלִים וְגוֹזְרִים גְּזֵרוֹת וּמְבַטְּלִים גְּזֵרוֹת וּפוֹעֲלִים יְשׁוּעוֹת. וְעַכְשָׁו אֲנַחְנוּ מַגִּיעִים לַנְּקֻדָּה הַחֲשׁוּבָה בְּיוֹתֵר לְעִנְיָנֵנוּ. אוֹתָהּ הַנְּקֻדָּה שֶׁרַק מְעַטִּים מַחֲזִיקִים בָּהּ, וְלָכֵן רַק מְעַטִּים יוֹדְעִים אֵיךְ עוֹשִׂים תְּשׁוּבָה. כִּי רַק מִי שֶׁמַּאֲמִין בַּנְּקֻדָּה שֶׁנִּלְמַד עַתָּה, רַק הוּא יָכוֹל לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה בֶּאֱמֶת.

“וּכְשֶׁנַּעֲשֹוּ שְׂמֵחִים מְאֹד, עָמַד הַמֶּלֶךְ וְאָמַר לִבְנוֹ: הֱיוֹת שֶׁאֲנִי חוֹזֶה בַּכּוֹכָבִים, וַאֲנִי רוֹאֶה שֶׁאַתָּה עָתִיד לֵירֵד מִן הַמְּלוּכָה, בְּכֵן תִּרְאֶה שֶׁלֹּא יִהְיֶה לְךָ עַצְבוּת כְּשֶׁתֵּרֵד מִן הַמְּלוּכָה, רַק תִּהְיֶה בְּשִׂמְחָה” – הַמֶּלֶךְ אוֹמֵר לְכָל אֶחָד וְאֶחָד: הֱיוֹת שֶׁאֲנִי חוֹזֶה וְכוּ’, שֶׁאַתָּה עָתִיד לֵירֵד מִן הַמְּלוּכָה! אֲנִי יוֹדֵעַ הֵיטֵב שֶׁיִּהְיוּ לְךָ יְרִידוֹת. שֶׁתִּכָּשֵׁל בַּעֲווֹנוֹת. שֶׁיִּהְיוּ לְךָ נְפִילוֹת וְכוּ’ וְכוּ’, וַאֲנִי מַזְהִיר אוֹתְךָ: שֶׁלֹּא יִהְיֶה לְךָ עַצְבוּת! רַק תִּהְיֶה בְּשִׂמְחָה.