בשדי יער עמוד 259-260

“גַּם כְּשֶׁיִּהְיֶה לְךָ עַצְבוּת, אַף עַל פִּי כֵן אֶהְיֶה בְּשִׂמְחָה עַל שֶׁאֵין אַתָּה מֶלֶךְ, כִּי אֵינְךָ רָאוּי לִמְלוּכָה, מֵאַחַר שֶׁאֵינְךָ יָכוֹל לְהַחֲזִיק עַצְמְךָ בְּשִׂמְחָה כְּשֶׁאַתָּה יוֹרֵד מִן הַמְּלוּכָה” – כָּאן הַמֶּלֶךְ מוֹסֵר לָנוּ מֶסֶר בָּרוּר: מִי רָאוּי לִמְלוּכָה? רַק מִי שֶׁמּוֹרִידִים אוֹתוֹ מִמֶּנָּה, וְהוּא נִשְׁאָר בְּשִׂמְחָה! מַהוּ הַמִּבְחָן אִם הָאָדָם רָאוּי לִמְלוּכָה אוֹ לֹא? לֹא אִם הוּא יֵרֵד מִמֶּנָּה אוֹ לֹא, כְּמוֹ שֶׁחוֹשְׁבִים הָעוֹלָם, שֶׁלַּצַּדִּיקִים אֵין שׁוּם יְרִידוֹת, וְכָךְ הֵם זוֹכִים לִמְלוּכָה. לֹא וָלֹא. הַמִּבְחָן מִי רָאוּי לִמְלוּכָה, הוּא דַּוְקָא כְּשֶׁיּוֹרֵד מִן הַמְּלוּכָה – וְאֵין לוֹ עַצְבוּת כְּלָל. וְכָל הַצַּדִּיקִים, בְּנִגּוּד לְמַה שֶּׁחוֹשְׁבִים הָעוֹלָם, הָיוּ לָהֶם אֲלָפִים וּרְבָבוֹת שֶׁל יְרִידוֹת, וּבִגְלַל שֶׁהֶחְזִיקוּ בְּשִׂמְחָה, הֵם נִתְעַלּוּ.
וְעַל זֶה הָיָה אוֹמֵר רַבִּי נָתָן, שֶׁכָּל צַדִּיק זָכָה לְמַעֲלָתוֹ אַךְ וְרַק כְּפִי מִדַּת הַהִתְחַזְּקוּת שֶׁהָיְתָה לוֹ, וְהָיָה הוֹלֵךְ וּמוֹנֶה צַדִּיקִים: זֶה זָכָה כָּךְ וְכָךְ, כִּי הָיְתָה לוֹ כָּךְ וְכָךְ מִדַּת הִתְחַזְּקוּת. וְזֶה זָכָה לְיוֹתֵר כִּי הָיְתָה לוֹ יוֹתֵר מִדַּת הִתְחַזְּקוּת. וְכֵן עַל זוֹ הַדֶּרֶךְ. וְגַם עַל עַצְמוֹ אָמַר: מַה שֶּׁאַתֶּם רוֹאִים שֶׁזָּכִיתִי לְהַרְבֵּה, הוּא רַק בִּגְלַל שֶׁהָלַכְתִּי עִם הַרְבֵּה הִתְחַזְּקוּת. וְאִלּוּ הֱיִיתֶם הוֹלְכִים עִם הִתְחַזְּקוּת כָּמוֹנִי, הֱיִיתֶם זוֹכִים לְיוֹתֵר מִמֶּנִּי.
וּמַדּוּעַ רַק כְּשֶׁנִּשְׁאַר בְּשִׂמְחָה אַחֲרֵי הַיְרִידָה, הוּא רָאוּי לִמְלוּכָה? כִּי זֶה מַרְאֶה שֶׁהוּא חַי אֶת הַמְּצִיאוּת שֶׁה’ הֶעֱלָה אוֹתוֹ, וַה’ גַּם שֶׁהוֹרִיד אוֹתוֹ. וְאִם לֹא נִשְׁאַר בְּשִׂמְחָה, זֶה מַרְאֶה שֶׁהוּא חַי אֶת הַדִּמְיוֹן שֶׁהוּא עָלָה בְּכֹחוֹ, וְהוּא גַּם יֵרֵד בִּגְלַל כֶּשֶׁל עַצְמִי.

“אֲבָל כְּשֶׁתִּהְיֶה בְּשִׂמְחָה, אֲזַי אֶהְיֶה בְּשִׂמְחָה יְתֵרָה מְאֹד” – יֶשְׁנוֹ הֶבְדֵּל עָצוּם בֵּין הַשִּׂמְחָה שֶׁה’ שָׂמֵחַ, כְּשֶׁיֵּשׁ לָאָדָם עַצְבוּת מֵהַיְרִידָה, שֶׁזֶּה מַרְאֶה שֶׁטּוֹב מְאֹד שֶׁיָּרַד מִן הַמְּלוּכָה, לְבֵין הַשִּׂמְחָה שֶׁשָּׂמֵחַ עַל כָּךְ שֶׁאֵין לוֹ עַצְבוּת, שֶׁאָז זֶה מַרְאֶה שֶׁהוּא רָאוּי לִמְלוּכָה. כִּי הַשִּׂמְחָה שֶּׁשָּׂמַח עַל שֶׁאֵינוֹ מֶלֶךְ, הִיא מִשּׁוּם שֶׁאָכֵן נִתְגַּלָּה שֶׁטּוֹב מְאֹד שֶׁהָיְתָה לוֹ יְרִידָה, שֶׁעַל יְדֵי זֶה יִזְכֹּר אֶת הַשִּׁפְלוּת שֶׁלּוֹ וְיַגִּיעַ לָאֱמוּנָה שֶׁאֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ, וְיַתְחִיל לַעֲבֹד נָכוֹן עִם תְּפִלָּה וּתְשׁוּבָה. אֲבָל הַשִּׂמְחָה שֶּׁשָּׂמַח, כְּשֶׁאֵין לוֹ עַצְבוּת מֵהַיְרִידָה, הִיא שִׂמְחָה יְתֵרָה, כִּי אָז שִׂמְחָתוֹ שֶׁל ה’ שְׁלֵמָה, שֶׁרוֹאֶה שֶׁיֵּשׁ מִי שֶׁרָאוּי לִמְלֹךְ, דְּהַיְנוּ לִמְשֹׁל בִּתְפִלָּתוֹ, שֶׁכָּאָמוּר לְעֵיל, זֶה הוּא תַּעֲנוּגוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ שֶׁבִּשְׁבִיל זֶה בָּרָא אֶת הָעוֹלָם, וְכָךְ הוּא יָכוֹל לְהַתְחִיל לָתֵת לוֹ שֶׁפַע רַב וִישׁוּעוֹת וּמַדְרֵגוֹת, שֶׁזֶּהוּ כְּבוֹדוֹ כָּאָמוּר לְעֵיל.

עִבְדוּ אֶת ה’ בְּשִׂמְחָה

וּבֶאֱמֶת, רֹב הָעוֹלָם לֹא חַיִּים אֶת הַשֵּׂכֶל הַזֶּה. רַק מְתֵי מְעַט מַמָּשׁ יֵשׁ, שֶׁהֵם תָּמִיד בְּשִׂמְחָה, יִהְיֶה מַה שֶּׁיִּהְיֶה, וְשֶׁעוֹשִׂים תְּשׁוּבָה בְּלִי שׁוּם עַצְבוּת. כִּי מֻכְרָחִים לָדַעַת, שֶׁהָעַצְבוּת – אֵין לָהּ מָקוֹם כְּלָל בַּעֲבוֹדַת ה’. וּכְמוֹ שֶׁאוֹמְרִים הָיוּ חֲסִידֵי בְּרֶסְלַב שֶׁל הַדּוֹר הַקּוֹדֵם: הַלְוַאי וּבְפוּרִים נַגִּיעַ לַשִּׂמְחָה שֶׁצְּרִיכִים אָנוּ שֶׁתִּהְיֶה לָנוּ בְּתִשְׁעָה בְּאָב. כִּי גַּם בְּט’ בְּאָב צְרִיכִים לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה, רַק אוֹמְרִים אֶת הַקִּינוֹת וּבוֹכִים וּמִצְטַעֲרִים עַל הַחֻרְבָּן, אֲבָל זוֹ לֹא עַצְבוּת, אֶלָּא גַּעְגּוּעִים לַה’ וְשִׁבְרוֹן לֵב עַל שֶׁגָּרַמְנוּ בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ לַחֻרְבָּן, אַךְ לֹא עֲצוּבִים, כְּלָל וּכְלָל לֹא! כִּי עַצְבוּת וְשִׁבְרוֹן לֵב הֵם שְׁנֵי דְּבָרִים הֲפוּכִים אֶחָד מֵהַשֵּׁנִי בְּתַכְלִית. כִּי אִי אֶפְשָׁר לְהַגִּיעַ לְשִׁבְרוֹן לֵב, בְּלִי שֶׁיִּהְיֶה לָאָדָם שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מִקֹּדֶם.
לָכֵן, הַתְּפִלָּה בְּתִשְׁעָה בְּאָב, אָנוּ מִתְפַּלְּלִים אוֹתָהּ בְּשִׂמְחָה. שָׁרִים אֶת הַהַלְלוּיוֹת, כְּמוֹ בְּכָל יוֹם. וְאַף אוֹמְרִים מִזְמוֹר לְתוֹדָה, שֶׁבּוֹ נֹאמַר: עִבְדוּ אֶת ה’ בְּשִׂמְחָה – עֲבוֹדָה זוֹ תְּפִלָּה. רַק אַחַר כָּךְ יוֹשְׁבִים עַל הָאָרֶץ וּבוֹכִים. כִּי מִי שֶׁהוּא עוֹבֵד ה’, כְּשֶׁצָּרִיךְ לִשְׂמֹחַ הוּא שָׂמֵחַ, כְּשֶׁצָּרִיךְ לִבְכּוֹת הוּא בּוֹכֶה. כִּי עֲבוֹדַת ה’ הִיא לֹא עַל פִּי רְגָשׁוֹת עַצְמִיִּים, אֶלָּא כְּפִי רְצוֹן ה’. כַּאֲשֶׁר ה’ מְצַוֶּה לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה – שְׂמֵחִים. וּמָתַי שֶׁמְּצַוֶּה לִבְכּוֹת – בּוֹכִים. לָכֵן תִּקְּנוּ חֲזַ”ל לְהַגִּיד מִזְמוֹר לְתוֹדָה כָּל יוֹם. כְּדֵי שֶׁכָּל אֶחָד יִזְכֹּר, לַעֲבֹד אֶת ה’ בְּשִׂמְחָה. וְכָאָמוּר, עִקַּר הָעֲבוֹדָה הִיא הַתְּפִלָּה, שֶׁצְּרִיכָה לִהְיוֹת תָּמִיד בְּשִׂמְחָה.