בשדי יער עמוד 299-300

עוֹלָם יָשָׁר

הַיְסוֹד שֶׁ”אֵין יִסּוּרִים לְלֹא עָווֹן”, הוּא יְסוֹד כָּל כָּךְ נִפְלָא וּמֵאִיר עֵינַיִם, שֶׁבְּוַדַּאי כָּל מִי שֶׁמֵּבִין אוֹתוֹ בָּאוֹר הַנָּכוֹן מֻכְרָח לְהַתְחִיל לִחְיוֹת עַל יָדוֹ חַיִּים טוֹבִים וּמְתוּקִים. בְּכָל זֹאת, מִתְבָּרֵר שֶׁעֲדַיִן רְחוֹקָה הַדֶּרֶךְ, וְרַבִּים, וּבֵינֵיהֶם תַּלְמִידִים וָתִיקִים, אֵינָם מְבִינִים כֵּיצַד עַל יְדֵי הַיְסוֹד הַזֶּה הֵם יְכוֹלִים לְהַתְחִיל לִחְיוֹת חַיִּים בֶּאֱמֶת טוֹבִים וְיָפִים, וְאַדְרַבָּה, טוֹעֲנִים שֶׁהַיְסוֹד הַזֶּה מַלְחִיץ אוֹתָם וּמְדַכֵּא אוֹתָם. לָכֵן צְרִיכִים אָנוּ לַחֲזֹר וּלְהַדְגִּישׁ נְקֻדּוֹת מְסֻיָּמוֹת, שֶׁכְּפִי הַנִּרְאֶה חֲסֵרוֹת, בַּהֲבָנַת הַיְסוֹד הֶחָשׁוּב הַזֶּה, שֶׁעָלָיו עוֹמֶדֶת כָּל הַיַּהֲדוּת וְכָל הַקֶּשֶׁר שֶׁל הָאָדָם עִם הַבּוֹרֵא.

רֵאשִׁית צְרִיכִים לָדַעַת, שֶׁתּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה נִקְרֵאת “תּוֹרַת חַיִּים”, כַּמּוּבָא בַּחֻמָּשׁ: “וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-חֻקֹּתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם וְגוֹ’” (וַיִּקְרָא יח), וּמֻזְכָּר עוֹד בַּנָּבִיא: “וָאֶתֵּן לָהֶם אֶת-חֻקּוֹתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי הוֹדַעְתִּי אוֹתָם אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם” (יְחֶזְקֵאל כ). חֲזַ”ל דָּרְשׁוּ פָּסוּק זֶה לְעִנְיַן פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ שֶׁדּוֹחֶה אֶת רוֹב הַמִּצְווֹת: וָחַי בָּהֶם – וְלֹא שֶׁיָּמוּת בָּהֶם. אֲבָל רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ מֵבִיא פָּסוּק זֶה לְעִנְיַן הַחַיִּים שֶׁל הָאָדָם שֶׁבְּכָל רֶגַע וָרֶגַע, וּמַסְבִּיר שֶׁהַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת צְרִיכוֹת לָתֵת לָאָדָם שִׂמְחָה וְחִיּוּת, שֶׁאִם לֹא כֵּן, לֹא מִתְקַיֵּם הַפָּסוּק “וָחַי בָּהֶם”, כַּמּוּבָא:

“…וְאֵלּוּ הַחָכְמוֹת מַפִּילִין מְאֹד אֶת הָאָדָם מֵעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, דְּהַיְנוּ מַה שֶּׁחוֹשֵׁב וְחוֹקֵר וּמְדַקְדֵּק בְּיוֹתֵר, אִם הוּא יוֹצֵא כָּרָאוּי בְּמַה שֶּׁעוֹשֶׂה. כִּי בָּשָׂר-וָדָם אִי אֶפְשָׁר לוֹ שֶׁיֵּצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בִּשְׁלֵמוּת, ‘וְאֵין הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא בָּא בִּטְרוּנְיָא’ וְכוּ’ (עֲבוֹדָה-זָרָה ג), וְלֹא נִתְּנָה תּוֹרָה לְמַלְאֲכֵי-הַשָּׁרֵת’ (קִדּוּשִׁין נד), וְעַל אֵלּוּ הַמְדַקְדְּקִים וּמַחְמִירִים בְּחֻמְרוֹת יְתֵרוֹת, עֲלֵיהֶם נֶאֱמַר (וַיִּקְרָא י”ח): “וָחַי בָּהֶם”, ‘וְלֹא שֶׁיָּמוּת בָּהֶם’, (יוֹמָא פה:) כִּי אֵין לָהֶם שׁוּם חִיּוּת כְּלָל, וְתָמִיד הֵם בְּמָרָה שְׁחֹרָה, מֵחֲמַת שֶׁנִּדְמֶה לָהֶם שֶׁאֵינָם יוֹצְאִים יְדֵי חוֹבָתָם בְּהַמִּצְווֹת שֶׁעוֹשִׂין, וְאֵין לָהֶם שׁוּם חִיּוּת מִשּׁוּם מִצְוָה מֵחֲמַת הַדִּקְדּוּקִים וְהַמָּרָה שְׁחֹרוֹת שֶׁלָּהֶם (וְהוּא בְּעַצְמוֹ אֵינוֹ מַחְמִיר שׁוּם חֻמְרָא כְּלָל)”. (לִקּוּטֵי מוֹהֲרַ”ן תִּנְיָנָא מד)

מִי שֶׁטָּרַח בְּעֶרֶב שַׁבָּת

נִמְצָא, שֶׁבְּוַדַּאי דֶּרֶךְ הַתּוֹרָה הִיא דֶּרֶךְ שֶׁל חַיִּים וְשִׂמְחָה, שֶׁכָּל אֶחָד, בְּכָל מַדְרֵגָה, יָכוֹל לָלֶכֶת בָּהּ וְלִחְיוֹת חַיִּים טוֹבִים וּמְאֻשָּׁרִים. וּמִי שֶׁבּוֹחֵר לְהִתְקָרֵב לְתוֹרָה וּלְמִצְווֹת, וְהוּא רוֹאֶה שֶׁהוּא לֹא חַי חַיִּים טוֹבִים, צָרִיךְ שֶׁיֵּדַע שֶׁבְּוַדַּאי יֵשׁ לוֹ אֵיזֶה עָווֹן, אוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ טָעוּת גְּמוּרָה בַּגִּישָׁה שֶׁלּוֹ לְחַיֵּי הַתּוֹרָה, וְהוּא מֻכְרָח לִמְצֹא מַהוּ הֶעָווֹן וּמַהִי הַטָּעוּת הַזּוֹ וּלְתַקְּנָהּ, וְלֹא יִתָּכֵן שֶׁיַּחְשֹׁב, שֶׁכָּךְ סְתָם “לֹא הוֹלֵךְ לוֹ”, כִּי בָּזֶה הוּא לְמַעֲשֶׂה מוֹחֵק אֶת כָּל אֲמִתִּיּוּת הַתּוֹרָה, שֶׁהִיא כָּאָמוּר “תּוֹרַת חַיִּים”, דְּהַיְנוּ שֶׁמַּבְטִיחָה לָאָדָם שֶׁיֵּלֵךְ בְּיֹשֶׁר עִם ה’, שֶׁהוּא יִחְיֶה חַיִּים שֶׁל אֹשֶׁר, שִׂמְחָה וְהַצְלָחָה.

אִם כֵּן מוּבָן עוֹד, מַדּוּעַ הַיְסוֹד שֶׁ”אֵין יִסּוּרִים לְלֹא עָווֹן”, שֶׁהוּא הַיְסוֹד הָעִקָּרִי בְּכָל הַיַּהֲדוּת, גַּם הוּא, כָּל מַטְּרָתוֹ הִיא לָתֵת לָאָדָם חַיִּים, וְאַדְרַבָּה, דַּוְקָא עַל יָדוֹ יָכוֹל הָאָדָם לִזְכּוֹת לִחְיוֹת חַיֵּי תּוֹרָה מְאֻשָּׁרִים. אֲבָל כָּאָמוּר לְעֵיל, כְּפִי הַנִּרְאֶה לֹא מְבִינִים אֶת הַיֹּפִי שֶׁל הַיְסוֹד הַנִּפְלָא הַזֶּה, וְעוֹד נוֹפְלִים מִמֶּנּוּ לְיֵאוּשׁ וְעַצְבוּת וְכַד’, וְלָכֵן בְּעֶזְרַת ה’ נַגְדִּיר אוֹתוֹ שׁוּב:

מַה שֶּׁאָמְרוּ חֲזַ”ל: “אֵין יִסּוּרִים לְלֹא עָווֹן”, פֵּרוּשׁוֹ, שֶׁאִם אֵין לָאָדָם עֲווֹנוֹת, אֵין שׁוּם סִבָּה בָּעוֹלָם שֶׁיִּהְיוּ לוֹ יִסּוּרִים, וְחַיָּב לָלֶכֶת לוֹ טוֹב מְאֹד בְּכָל תְּחוּמֵי הַחַיִּים, כַּמּוּבָא בַּגְּמָרָא, וְהוּבָא לְעֵיל, שֶׁאֲפִלּוּ דָּבָר קָטָן שֶׁלֹּא הוֹלֵךְ לָאָדָם, כְּגוֹן שֶׁמִּתְהַפֵּךְ לוֹ חֲלוּקוֹ, זֶה כְּבָר נִקְרָא יִסּוּרִים. וּמוּבָן מִזֶּה, שֶׁלְּאָדָם שֶׁהוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ הַיָּשָׁר, לֹא צְרִיכִים לִהְיוֹת לוֹ אֲפִלּוּ יִסּוּרִים כָּאֵלּוּ קְטַנִּים, כִּי הוּא חַי עִם ה’ וְהוּא תָּמִיד בֶּאֱמוּנָה וּדְבֵקוּת בַּה’ לָכֵן הַכֹּל הוֹלֵךְ לוֹ כְּסֵדֶר, כִּי ה’ אִתּוֹ. וְאִם אָדָם טוֹעֶה וְחוֹשֵׁב שֶׁזֶּה לֹא מְדֻיָּק ח”ו, דְּהַיְנוּ שֶׁחוֹשֵׁב שֶׁגַּם לְלֹא עָווֹן יֶשְׁנָם יִסּוּרִים לָאָדָם ח”ו, שֶׁפּוֹקְדִים אוֹתוֹ בְּעַל כָּרְחוֹ, וְאֵין לוֹ שׁוּם עֵצָה מַעֲשִׂית שֶׁעַל יָדָהּ יָסוּרוּ מִמֶּנּוּ הַיִּסּוּרִים, וְהָעֵצָה הַיְחִידָה שֶׁנּוֹתְרָה לוֹ הִיא לְהִתְרַגֵּל לִחְיוֹת עִם יִסּוּרִים תָּמִיד, אֲזַי – לְפִי דַּעְתּוֹ – בִּשְׁבִיל מָה שׁוֹלֵחַ הַבּוֹרֵא יִסּוּרִים עַל הָאָדָם? רַק בִּשְׁבִיל לְכַפֵּר לוֹ עַל חֲטָאָיו? וְכָל הַבְּחִירָה שֶׁלּוֹ הִיא רַק לְקַבֵּל אוֹתָם בְּאַהֲבָה אוֹ לֹא?!