בשדי יער עמוד 293-294

וְעוֹד שְׁאֵלָה שֶׁשּׁוֹאֵל שָׁם: מַדּוּעַ תְּלוּיָה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁל יַעֲקֹב אָבִינוּ בַּיְדִיעָה, הַאִם יוֹסֵף חַי אוֹ לֹא? שֶׁנִּרְאֶה מֵהַכָּתוּב, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁיַּעֲקֹב חָשַׁב שֶׁיּוֹסֵף מֵת, הִסְתַּלְּקָה מִמֶּנּוּ רוּחַ קָדְשׁוֹ, וּמִיָּד כְּשֶׁיָּדַע שֶׁהוּא חַי, חָזְרָה אֵלָיו רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, כֵּיצַד זֶה תָּלוּי בָּזֶה?

אָמְנָם, יֶשְׁנוֹ הַתֵּרוּץ הַמְפֻרְסָם, שֶׁיַּעֲקֹב אָבִינוּ נָפַל מֵהַשִּׂמְחָה, וְלָכֵן הִסְתַּלְּקָה מִמֶּנּוּ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, מֵאַחַר וְאֵין רוּחַ הַקֹּדֶשׁ שׁוֹרָה אֶלָּא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה, וּמִיָּד כְּשֶׁיָּדַע שֶׁיּוֹסֵף חַי, חָזְרָה אֵלָיו הַשִּׂמְחָה וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ. אֲבָל עֲדַיִן הַתֵּרוּץ הַזֶּה בְּעַצְמוֹ, צָרִיךְ הֶסְבֵּר, כְּמוֹ שֶׁשָׁאַלְנוּ קֹדֶם לָכֵן: אֵיךְ יִתָּכֵן שֶׁצַּדִּיק נוֹרָא וּמֻשְׁלָם כְּמוֹ יַעֲקֹב אָבִינוּ נָפַל מֵהַשִּׂמְחָה שֶׁלּוֹ, בִּגְלַל שֶׁאִבֵּד אֶת בְּנוֹ? הֲרֵי מְסֻפָּר עַל רַבִּי יוֹחָנָן שֶׁאִבֵּד עֲשָׂרָה בָּנִים, שֶׁזֶּה אָסוֹן מְזַעְזֵעַ ר”ל, וְהוּא הָיָה הוֹלֵךְ עִם עֶצֶם בְּנוֹ הָעֲשִׂירִי לְנַחֵם אֲבֵלִים וּלְעוֹדְדָם.

וְהַתֵּרוּץ שֶׁמֵּבִיא הָרַב קָמִינֶסְקִי הי”ד בְּאוֹתוֹ מִכְתָּב, הוּא מֵאִיר עֵינַיִם מַמָּשׁ, וְהוּא עַל פִּי מַה שֶּׁכָּתַב רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ בְּתוֹרָה ד’: “כְּשֶׁאָדָם יוֹדֵעַ שֶׁכָּל מְאֹרְעוֹתָיו הֵן לְטוֹבָתוֹ, זֹאת הַבְּחִינָה הִיא מֵעֵין עוֹלָם הַבָּא”, וּמַסְבִּיר שָׁם בְּמִכְתָּבוֹ, שֶׁיַּעֲקֹב אָבִינוּ חַי כָּל חַיָּיו בְּהַשָּׂגָה, שֶׁה’ יִתְבָּרַךְ מַנְהִיג אֶת עוֹלָמוֹ אַךְ וְרַק מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה, וְעִם הַהַשָּׂגָה הַזֹּאת, הוּא חַי חַיִּים שֶׁל מֵעֵין עוֹלָם הַבָּא, שֶׁהִתְבּוֹנֵן עַל כָּל מְאֹרְעוֹת הָעוֹלָם, וּבִפְרָט עַל כָּל הַמְּאֹרָעוֹת שֶׁלּוֹ, וְהֵבִין מִתּוֹכָם כֵּיצַד מַנְהִיג הַבּוֹרֵא אֶת עוֹלָמוֹ הַנָּאֶה הַזֶּה, וְאֵיךְ שֶׁהַכֹּל צוֹדֵק וְיָשָׁר, וְאֵיךְ שֶׁהַכֹּל לְטוֹבָה, וּמִתּוֹךְ הִתְבּוֹנְנוּת זוֹ הִתְקָרֵב אֶל ה’ יִתְבָּרַךְ, כַּמּוּבָא בְּלִקּוּטֵי מוֹהֲרַ”ן: “כִּי אִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי צָרִיךְ תָּמִיד לְהִסְתַּכֵּל בְּהַשֵּׂכֶל שֶׁל כָּל דָּבָר, וּלְקַשֵּׁר אֶת עַצְמוֹ אֶל הַחָכְמָה וְהַשֵּׂכֶל שֶׁיֵּשׁ בְּכָל דָּבָר, כְּדֵי שֶׁיָּאִיר לוֹ הַשֵּׂכֶל שֶׁיֵּשׁ בְּכָל דָּבָר, לְהִתְקָרֵב לַה’ יִתְבָּרַךְ עַל יְדֵי אוֹתוֹ הַדָּבָר. כִּי הַשֵּׂכֶל הוּא אוֹר גָּדוֹל וּמֵאִיר לוֹ בְּכָל דְּרָכָיו”. (תּוֹרָה א)

וְהִנֵּה, אָדָם שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁאֵין שׁוּם טֶבַע אוֹ מִקְרֶה, אֶלָּא הַכֹּל מֻנְהָג בְּהַשְׁגָּחָה פְּרָטִית, מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה, וְאֵין יִסּוּרִים לְלֹא עָווֹן, הוּא בְּוַדַּאי חַי בְּבִטָּחוֹן וּבְשִׂמְחָה, וּבְלִי שׁוּם דְּאָגָה אוֹ מָרָה שְׁחֹרָה. כִּי הוּא יוֹדֵעַ שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהוּא מִשְׁתַּדֵּל לָלֶכֶת בְּדֶרֶךְ הַיָּשָׁר, אֵין שׁוּם סִבָּה שֶׁתֶּאֱרַע לוֹ תַּקָּלָה, וְגַם אִם יִטְעֶה, ה’ יִרְמֹז לוֹ עַל כָּךְ עַל יְדֵי יִסּוּרִים. וּמֵאַחַר וְכָל הָרְמָזִים הֵם מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה, וּמִתּוֹכָם אֶפְשָׁר לְהָבִין עַל מַה בָּאָה לוֹ הַצָּרָה, מִמֵּילָא יֵשׁ בְּיָדוֹ לְתַקֵּן מַה שֶּׁצָּרִיךְ לְתַקֵּן, וְיֵשׁ לוֹ יְכֹלֶת לְהִנָּצֵל מִן הַיִּסּוּרִים. וְנִמְצָא שֶׁמִּי שֶׁחַי כָּךְ, אֵין שׁוּם מְצִיאוּת שֶׁל פַּחַד אוֹ דְּאָגָה אוֹ עַצְבוּת אוֹ יֵאוּשׁ בְּחַיָּיו, וְאֵין שׁוּם רַע בְּחַיָּיו.

וְהָעִקָּר, שֶׁחַיִּים אֵלּוּ, שֶׁהָאָדָם חַי בִּידִיעָה שֶׁהַכֹּל לְטוֹבָה, וְהַכֹּל צוֹדֵק, וּבְכָל דָּבָר יֵשׁ שֵׂכֶל יָשָׁר וְכַוָּנָה וּמֶסֶר, הֵם תַּעֲנוּג שֶׁאֵין כְּדֻגְמָתוֹ, וְאָדָם שֶׁחַי כָּךְ, דַּעְתּוֹ בְּוַדַּאי צְלוּלָה תָּמִיד, וְיֵשׁ לוֹ יִשּׁוּב הַדַּעַת, וּמִכָּל מַה שֶׁעוֹבֵר עָלָיו הוּא מַשִּׂיג עוֹד דְּרָכִים לְהִתְקָרֵב עַל יָדָן לַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, וּלְמַעֲשֶׂה מַדְרֵגָה זוֹ שֶׁל מוֹחִין צְלוּלִים כָּל כָּךְ, שֶׁמֵּבִין אֶת כָּל מַה שֶּׁעוֹבֵר עָלָיו, נִקְרֵאת “רוּחַ הַקֹּדֶשׁ”.

וְהִנֵּה, כְּשֶׁקִּבֵּל יַעֲקֹב אָבִינוּ, אֶת הַיְדִיעָה עַל הֵעָדְרוּתוֹ שֶׁל יוֹסֵף, הוּא הִסְתַּכֵּל בַּשֵּׂכֶל שֶׁל הַדָּבָר, וְחִפֵּשׂ כְּדַרְכּוֹ מַה הִיא הַמִּדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה שֶׁיֵּשׁ כָּאן, שֶׁהֲרֵי אֵין יִסּוּרִים לְלֹא עָווֹן, וְאִם כֵּן, מֻכְרָח שֶׁהַצַּעַר הַזֶּה הַנּוֹרָא, שֶׁיִּטָּרֵף בְּנוֹ, בָּא לוֹ עַל אֵיזֶה עָווֹן. וּמִכֵּיוָן שֶׁיָּדַע, שֶׁצַּעַר כָּזֶה שֶׁל אָבְדַּן בָּנִים ר”ל, בָּא רַק עַל פְּגַם הַבְּרִית, הוּא בָּדַק אֶת עַצְמוֹ בַּדָּבָר הַזֶּה, וְהוּא רָאָה שֶׁאֶצְלוֹ לֹא שַׁיָּךְ כְּלָל פְּגַם הַבְּרִית, שֶׁהֲרֵי הוּא בְּעַצְמוֹ אָמַר עַל רְאוּבֵן: כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי, וּפֵרֵשׁ רַשִׁ”י, שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא רָאָה קֶרִי, וְכֵן הַתּוֹרָה בְּעַצְמָהּ מְעִידָה עָלָיו שֶׁמִּטָּתוֹ הָיְתָה שְׁלֵמָה בְּלִי שׁוּם פְּגָם.

אִם כֵּן, עַכְשָׁו יַעֲקֹב אָבִינוּ הָיָה בִּבְעָיָה, כִּי הוּא לֹא הֵבִין אֶת הַנְהָגַת ה’, וְאִם עַד עַכְשָׁו הוּא חַי חַיִּים טוֹבִים, עִם הַיְדִיעָה שֶׁה’ מַנְהִיג אֶת עוֹלָמוֹ אַךְ וְרַק מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה, הִנֵּה כָּאן נִתְקַל בְּמִקְרֶה, שֶׁבָּרוּר שֶׁהוּא לֹא מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה. כִּי הוּא הֲרֵי אַף פַּעַם לֹא פָּגַם בַּבְּרִית, וְלָכֵן לֹא מַגִּיעַ לוֹ שֶׁיִּטָּרֵף בְּנוֹ. אִם כֵּן, לֹא הָיְתָה לְיַעֲקֹב בְּרֵרָה, אֶלָּא לְהַגִּיעַ לַמַּסְקָנָה, שֶׁכְּפִי הַנִּרְאֶה, הוּא חַי כָּל חַיָּיו בְּטָעוּת, וְאֵין הַנְהָגָה שֶׁל מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה בְּדַוְקָא, אֶלָּא יֵשׁ לַבּוֹרֵא גַּם הַנְהָגָה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהָבִין אוֹתָהּ, וְלָכֵן אִי אֶפְשָׁר לְהָבִין מִמֶּנָּה רְמָזִים לְהִתְקָרֵב עַל יָדָם לַבּוֹרֵא וּלְתַקֵּן מַה שֶׁצָּרִיךְ לְתַקֵּן, וְיִתָּכֵן שֶׁיָּבוֹאוּ עַל הָאָדָם צָרוֹת וְיִסּוּרִים, עַל אַף שֶׁהוּא לֹא חָטָא כְּהוּא-זֶה, וּמִי יוֹדֵעַ אֵיזוֹ צָרָה יְכוֹלָה לָבוֹא עָלָיו? וְכוּ’ וְכוּ’.