בשדי יער עמוד 61-62

בשדי יער – בגן התפילה וההתבודדות עמוד 61-62

אֲבָל מָה אֶעֱשֶׂה, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, שֶׁהִתְגַּבֵּר עָלַי הַיֵּצֶר הָרַע? וְעַכְשָׁו אֲנִי בָּא לְפָנֶיךָ, וּמִתְוַדֶּה לְפָנֶיךָ, וּמְבַקֵּשׁ מִמְּךָ סְלִיחָה. אָנָּא מִמְּךָ, תְּקָרֵב אוֹתִי, אֲנִי מִתְחָרֵט חֲרָטָה גְּמוּרָה, תַּעֲזֹר לִי שֶׁלְּהַבָּא לֹא אֶחֱטָא. תֵּן לִי אֶת הַכֹּחוֹת לְהִתְגַּבֵּר עַל הַיְצָרִים שֶׁלִּי. תֵּן לִי אֶת הָרְצוֹנוֹת לִהְיוֹת כִּרְצוֹנְךָ. תֵּן לִי אֶת הַכִּסּוּפִים לִדְבָרִים שֶׁבִּקְדֻשָּׁה. תֵּן לִי אֶת הַקְּדֻשָּׁה. תֵּן לִי אֶת הָעֵצוֹת אֵיךְ לְהִתְגַּבֵּר עַל הַיְצָרִים שֶׁלִּי. תֵּן לִי אֶת הָעֵצוֹת אֵיךְ לֹא אֶחֱטָא לְפָנֶיךָ יוֹתֵר, אֵיךְ לֹא אֶעֱשֶׂה עוֹד פַּעַם עֲווֹנוֹת כָּאֵלֶּה.
רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! כּוֹאֵב לִי בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, אֲנִי חוֹלֶה בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי. בְּוַדַּאי אַתָּה צַדִּיק עַל כָּל הַבָּא עָלַי, אֱמֶת עָשִׂיתָ וַאֲנִי הִרְשַׁעְתִּי. רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַתָּה צַדִּיק, וּבְוַדַּאי אִם לֹא הָיוּ לִי חֲטָאִים לֹא הָיִיתִי חוֹלֶה, אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, תַּרְאֶה לִי בַּמֶּה חָטָאתִי, מָה הֵם הָעֲווֹנוֹת שֶׁבִּגְלָלָם עָשִׂיתָ אוֹתִי חוֹלֶה. אֲנִי רוֹצֶה לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה, תַּרְאֶה לִי אֶת הַחֲטָאִים שֶׁבִּגְלָלָם חָלִיתִי, תַּעֲזֹר לִי לְתַקֵּן אוֹתָם וְלַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה, תַּחֲזִיר אוֹתִי בִּתְשׁוּבָה עַל כָּל מַה שֶּׁחָטָאתִי, עַל כָּל הָעֲווֹנוֹת שֶׁבִּגְלָלָם עָשִׂיתָ אוֹתִי חוֹלֶה. תַּאֲרִיךְ אִתִּי אַף, בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ, אַבָּא שֶׁבַּשָּׁמַיִם, תְּקָרֵב אוֹתִי. הָעֲווֹנוֹת שֶׁעָשִׂיתִי יוֹתֵר מַכְאִיבִים לִי מֵהַכְּאֵבִים וּמֵהַחֹלִי, זֶה שֶׁהִכְעַסְתִּי אוֹתְךָ יוֹתֵר מְצַעֵר אוֹתִי מֵהַצַּעַר שֶׁיֵּשׁ לִי מֵהַכְּאֵב, תִּמְחַל לִי, תַּאֲרִיךְ אִתִּי אַף, תְּקָרֵב אוֹתִי אֵלֶיךָ.
כָּךְ אָדָם צָרִיךְ לְדַבֵּר עִם ה’ יוֹם יוֹם! כְּשֶׁאָדָם מְדַבֵּר כָּךְ, דְּהַיְנוּ שֶׁמְּפַחֵד מֵ”אֶחָד”, וּמְבַקֵּשׁ בְּכָל יוֹם סְלִיחָה, בְּזֶה יָסוּרוּ מִמֶּנּוּ כָּל הַפְּחָדִים, וְיִנָּצֵל מִיִּרְאוֹת הַנְּפוֹלוֹת, שֶׁפֵּרוּשׁוֹ שֶׁלֹּא יִפְחַד מִשּׁוּם דָּבָר, מִשּׁוּם שַׂר וְאָדוֹן אוֹ חַיָּה רָעָה וְלִסְטִים וְשׁוֹטְרִים וְשׁוֹפְטִים, וְלֹא מִשּׁוּם דָּבָר רַע שֶׁיֵּשׁ בָּעוֹלָם, וְלֹא יִפְחַד מִשּׁוּם מַחֲלָה, וְלֹא מֵעַיִן הָרַע וְלֹא מִשּׁוּם אָדָם, וְלֹא יִפְחַד שֶׁמָּא לֹא תִּהְיֶה לוֹ פַּרְנָסָה וְלֹא יִדְאַג מִשּׁוּם דָּבָר – רַק מֵה’ יִתְבָּרַךְ יִירָא וְיִפְחַד. בָּזֶה יַעֲלֶה אֶת הַיִּרְאָה לְשָׁרְשָׁהּ, דְּהַיְנוּ לְדַעַת שָׁלֵם, וְיֵדַע מִמִּי לְהִתְיָרֵא, הַיְנוּ לְיִרְאָה אֶת ה’ הַנִּכְבָּד, וְעַל יְדֵי זֶה יִזְכֶּה לְהַשָּׂגַת הַתּוֹרָה שֶׁבְּנִגְלֶה, וְיִזְכֶּה לְשִׁפְלוּת בֶּאֱמֶת, הַיְנוּ לַעֲנָוָה, וְעַל יְדֵי זֶה יִזְכֶּה לִתְפִלָּה בִּמְסִירוּת נֶפֶשׁ, שֶׁיְּבַטֵּל כָּל יֵשׁוּתוֹ וְגַשְׁמִיּוּתוֹ בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה, וְעַל יְדֵי זֶה יִתְגַּלּוּ לוֹ סוֹדוֹת הַתּוֹרָה שֶׁיִּתְגַּלּוּ לֶעָתִיד לָבוֹא. (לי”מ ט”ו)
מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּכָל יוֹם שָׁעָה הִתְבּוֹדְדוּת, הוּא יִזְכֶּה לֶאֱמוּנָה שְׁלֵמָה וְלַעֲנָוָה שְׁלֵמָה בְּמֶשֶׁךְ הַזְּמַן; הוּא יִזְכֶּה לַעֲנָוָה שֶׁל מֹשֶׁה רַבֵּנוּ; יִזְכֶּה שֶׁיִּתְגַּלּוּ לוֹ הַסּוֹדוֹת שֶׁל הַתּוֹרָה; וְתִתְעוֹרֵר בְּלִבּוֹ שִׂמְחָה עֲצוּמָה. כִּי כְּשֶׁאָדָם זוֹכֶה לְדַבֵּר דִּבּוּרִים עִם ה’ יִתְבָּרַךְ, עַל יְדֵי זֶה הוּא מְעוֹרֵר בְּעַצְמוֹ אֶת הַשִּׂמְחָה, וְזוֹכֶה לִחְיוֹת בָּעוֹלָם הַזֶּה חַיִּים אֲמִתִּיִּים וְטוֹבִים.
וּמִי שֶׁרָגִיל לְדַבֵּר עִם ה’ יִתְבָּרַךְ כָּל הַזְּמַן, הוּא יוּכַל לָקוּם אַחֲרֵי כָּל נְפִילָה. כִּי בְּוַדַּאי יֵשׁ לוֹ אֱמוּנָה שֶׁה’ יָכוֹל לְהָקִים אוֹתוֹ מִכָּל נְפִילָה. וְהוּא יוּכַל לַעֲלוֹת אַחֲרֵי כָּל יְרִידָה. כִּי הוּא יוֹדֵעַ שֶׁה’ יַעֲלֶה אוֹתוֹ מִכָּל יְרִידָה, וְדַוְקָא עַל יְדֵי הַיְרִידָה הוּא יְדַבֵּר יוֹתֵר עִם ה’. וּמִי שֶׁמְּדַבֵּר עִם ה’ כָּל הַזְּמַן, הוּא לֹא יִתְיָאֵשׁ מִשּׁוּם דָּבָר, וַאֲפִלּוּ שֶׁעוֹבְרִים עָלָיו דְּבָרִים קָשִׁים, הוּא יוֹדֵעַ שֶׁה’ אִתּוֹ, כִּי הוּא יוֹדֵעַ שֶׁעַל יְדֵי הַשִּׂיחָה עִם ה’, ה’ יוֹצִיא אוֹתוֹ מֵהַכֹּל. כִּי בִּשְׁבִיל ה’ הַכֹּל קַל. אֵין שׁוּם דָּבָר קָשֶׁה אֵצֶל ה’.

הַפְסָקָה מִמֵּרוֹץ הַחַיִּים

כִּי זוֹ אַחַת מֵהַמַּעֲלוֹת הַגְּדוֹלוֹת שֶׁל הַ”שָּׁעָה הִתְבּוֹדְדוּת”: לַעֲשׂוֹת יִשּׁוּב הַדַּעַת וְחֶשְׁבּוֹן הַנֶּפֶשׁ. יִקְצְרוּ הַיְרִיעוֹת לְהָבִיא אֶת כָּל דִּבְרֵי חֲזַ”ל הַמְפֻזָּרִים בַּתּוֹרָה כֻּלָּהּ, הַמְדַבְּרִים בְּמַעֲלַת הַהִתְבּוֹדְדוּת וְחֶשְׁבּוֹן הַנֶּפֶשׁ. וּבֶאֱמֶת, כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שֵׂכֶל יָשָׁר, גַּם בְּלִי לִהְיוֹת בָּקִי בְּכָל דִּבְרֵי חֲזַ”ל, הוּא מֵבִין מִדַּעְתּוֹ שֶׁחֶשְׁבּוֹן הַנֶּפֶשׁ הִנּוֹ יְסוֹד, שֶׁכָּל אָדָם אַחְרַאי מֻכְרָח לֶאֱחֹז בּוֹ. כָּל אֶחָד מֵבִין, שֶׁבְּמֵרוֹץ הַחַיִּים חַיָּב כָּל אָדָם שֶׁיִּהְיֶה לוֹ פֶּסֶק זְמַן לִבְחֹן אֶת מַעֲשָׂיו, וְלִבְדֹּק אִם הוּא בַּמֵּרוֹץ הַנָּכוֹן…