כנגד כל הסיכויים

אף אחד לא נתן לי סיכוי. כולם חשבו
שזה הסוף שלי, מקסימום כמה ימים וזהו.
ניסיתי להבין מה קרה אבל לא הצלחתי.
אחרי שלושה שבועות בלי הכרה קצת
קשה להרכיב את הפאזל.
 
 
אני זוכר שהתעוררתי והייתי מאוד חלש (הייתי תחת השפעת מורפיום). אשתי אמרה לי שהייתה לי תאונה, שהייתי מחוסר הכרה שלושה שבועות, שאני בבית החולים ושהכל יהיה בסדר.
 
'היא בטח טועה' חשבתי, 'אני בודאי חולם'…
 
בחודשים הבאים, אחרי שהתעוררתי, ניסיתי לאסוף כמה שיותר חלקים מהפאזל של התאונה ולנסות לאחד אותם לדבר שעברתי. מ'יד ראשונה' לא הצלחתי להרכיב את הסיפור, שהרי הייתי מחוסר הכרה.
 
אבל סיפרו לי, שבאותו יום, כשרכבתי על האופנוע בדרך ללימודים, הגיעה מכונית במהירות מופרזת שהעיפה אותי לאוויר, אמרו לי שזה היה נראה כמו לגובה של שלוש קומות! הנהג יצא מהרכב, הסתכל עלי, ומיד עזב את המקום. אף אחד לא הספיק לרשום את מספר הרכב והוא מעולם לא נתפס. ביום כיפור שאחרי התאונה סלחתי לו מכל ליבי.
 
אף אחד לא נתן לי סיכוי. כולם חשבו שזה הסוף שלי, מקסימום כמה ימים וזהו. ואיך לא, תקראו מה גרמה התאונה: כל הצלעות בצד הימני נשברו וחלק מהצלעות בצד השמאלי. הריאות היו מנוקבות, לכן גם קרסו, וצינור הוחדר לכל אחת מהן כדי לנקז את הדם והנוזלים שהצטברו בהן. אגן הירכיים נשבר, עצם הבריח והכתף נשברו אף הן, שלוש חוליות גם הן נשברו, צינור הוחדר לגולגולת שלי כדי לנקז את הדם שהצטבר שם, ובנוסף לזה גם קיבלתי חיידק לא פשוט שגרם לזיהום בגוף שלי במהלך השהות בבית החולים.
 
השם הציל אותי וריפא אותי מהכל!
 
אחרי חמישה חודשים של שהות בשני בתי חולים ובמוסד סיעודי, חזרתי הביתה כשכולי כואב. שנה וחצי עברה ונולד לי ילד, שנתיים לאחר מכן סיימתי את הלימודים שהתחלתי לפני התאונה וקיבלתי את התואר, וברוך השם התחלתי לעבוד פול-טיים-ג'וב בלהקשיב לאנשים (זה המקצוע שלי כתרפיסט).
 
אבל מה באמת עזר לי מאוד להשתקם ולחזור לחיים נורמאליים?
 
תפילה
 
חברת משפחה, ששברה את רגלה ויכלה לבקר אותי רק פעם אחת, רצתה לעשות יותר מזה. היא ארגנה משמרות תהילים ותפילות מחוף אל חוף. היא פנתה גם למספר מוסדות בארץ ישראל, העבירה את שמי וגם בישראל התפללו עלי. חבריי מבית הכנסת גם הם ארגנו משמרת תפילות ותהילים ודאגו שאחד מהם יהיה כל הזמן לצידי, כשהייתי מחוסר הכרה ומחובר לאינספור מכשירים ומכונות, משמרת שהייתה מסביב לשעון, עד שהתעוררתי.
 
צדקה
 
אף פעם לא היה לנו כסף מיותר בכיס. אני הייתי סטודנט ובדיוק חזרתי ללימודים. בכל אופן, מחשבותיה ומעשיה של אשתי היו לתת סכום מסוים לצדקה, וכמו שלימדונו חז"ל: "צדקה מצילה ממוות".
 
לקבל באהבה את רצון השם
 
באותה תקופה, עדיין לא הכרתי את הרב שלום ארוש שליט"א, וכך גם לא את הספרים שלו (היכרות שנעשתה ארבע שנים לאחר התאונה), ועדיין לא ידעתי את סוד התודה וההודאה (כפי שהוא מסביר בצורה מפורטת ומדהימה בספריו, ובעיקר בספרו החדש שעריו בתודה). בכל אופן, קיבלתי באמונה שלמה את מה שהשם נתן לי ועשה איתי. רק פעם אחת התלוננתי, כמעט חמישה חודשים אחרי שהגעתי הביתה, כי הכאב היה בלתי נסבל, אבל אחרי ישוב הדעת ותפילה כנה מהלב (שהיום אני יודע שקוראים לה התבודדות), ביקשתי סליחה מאבא שבשמים על שלא קיבלתי באהבה את הכאב. אחרי ההודאה והתודה מרגישים הקלה מדהימה ברוחניות ובגשמיות.
 
בהמשך, אחרי שזכיתי להשיג את מעלת הכרת הטוב, על ידי שהסתכלתי על כל הרווחים שנבעו מנסיבות אלו. התחלתי לראות באמת, ממש בכנות, את התאונה כדבר הכי טוב שקרה לי (אתם בטח מתפלאים אבל כך באמת ראיתי אותה). למשל, התאונה נתנה לי זווית ראייה חדשה על סבל, ועזרה לי מאוד להיות מקשיב טוב, הרי בזה אני עוסק, והיום אני מרגיש שאני תרפיסט טוב יותר.
 
השם העיר אותי וגרם לי להתבונן על מה שעשיתי בחיי – בטוב ובהיפך. הוא תזמן את התאונה בזמן מצוין בחיי. התאונה גרמה לי להתבונן לעומק ולהעריך מחדש את סדר העדיפויות שלי בחיים ואת המטרות אליהן שאפתי. השם הראה לי שהוא השולט והאחראי על הכל, ושאני תלוי בצורה מוחלטת ברחמים שלו.
 
אני מאוד אוהב את החיים שלי עכשיו, ולא משנה עד כמה קשה לי או עם מה אני צריך להתמודד. אני אוהב את החיים ואת כל המתנות שבאות איתם. אני אוהב את השם. אני אוהב לעורר השראות מעניינות ועמוקות אצל אנשים וללמד אותם אמונה.
 
אני מקווה שהצלחתי לעורר גם בכם השראה.
 
שלכם, קלמן קנט.