הפרדוקס

ביום בו יוותר האדם על חסרונותיו,
בו ביום יחדלו ייסוריו – באותו הרגע
ייפסק גם מעגל חייו. ומיתת הנשיקה
הזו אורבת לכל צועד, מפתה כמו
כוס קולה צוננת ביום חמסין…
 
 
הפרדוקס, חלק 1
 
ביום בו נהיה מרוצים, ייעצר לכאורה גלגל החיים. תארו לעצמכם בחור רווק, שהעובדה שלא מצא עדיין בת זוג איננה מטרידה אותו. הוא חש שלם עם עצמו, טוב לו וזורם. נפלא לו עם עצמו, וזהו. החיים מאירים לו פנים, ולדעתו, שום דבר בנוף עולמו לא חסר. לכאורה, בחור כארזים הוא. שלם עם עצמו ובריא. ובעצם, אין חסר ממנו. יתכן ומוכשר הבחור וחינני, אך את בן זוגו לא יוכל למצוא לעולם. רווק היה ורווק גם יישאר. כליל תפארת מעוטר בכל מידה נכונה, אבל רווק.
 
בלתי אפשרי למצוא בן/בת זוג מבלי להזדקק לו. אם זוגיות היא שלמות, העדר בן זוג הוא חוסר. וכל עוד לא מכיר החסר בחסרונו, אף אחד בעולם לא יוכל למלא אותו עבורו. את חיי הזוגיות הנכונים יוצרת, אם כן, ההכרה שמשהו חסר לי. החיסרון נותן מקום למילוי. ושניהם גם יחד יוצרים את השלם.
 
למי מאיתנו לא מדגדגים מבוקר ועד ליל חסרונות כאלה ואחרים. ניתן להסיק, שהמין האנושי כולו סובל מאותה מחלת נצח – חוסר סיפוק. אדם חי הוא אדם חסר. אם מילאת חיסרון אחד, יצרת את האחר, שבדרך כלל יהיה עמוק ורחב ממנו.
 
חסרונות, בדרך כלל, מעוררים תחושות בלתי נעימות. 'חסר לי' משמש כמעט מילה נרדפת ל'לא טוב לי'. ואם החסרונות הם מנוע החיים, נועדנו מן הסתם לסבל עולם. לנצח נתגרד בצרבת החסרונות. תמיד הם ידגדגו, יצבטו, וימררו לנו את החיים.
 
שלוות מוות
 
עלול לקרות גם, שביום מן הימים תיפול לעולמנו שלווה. אל חוף המבטחים הזה הגיעו אנשים לא מעטים. בסיומו של כל מסע מרשים, מגיעים החותרים הגיבורים אל חלקת האדמה שמבטיחה להם שלווה. במקום הזה, ככלות שנות עמל ויצירה, ממתינים לגיבורי המסע כיסאות נוח ונוף מקסים. ובמקום הזה הם גם קוברים את שארית החיים.
 
ביום בו יוותר האדם על חסרונותיו, בו ביום יחדלו ייסוריו – באותו הרגע ייפסק גם מעגל חייו. ומיתת הנשיקה הזו אורבת לכל צועד, מפתה כמו כוס קולה צוננת ביום חמסין. בגיל מסוים זה קורה כמעט לכל בן תמותה. חוץ מאותם משתוקקים נצחיים שקשרו את גורלם במסעו המופלא של מדריך החיים, הצדיק.
 
הסימפטום המאחד באופן מדויק את אנשי הצדיק מכל מין ועדה הוא הרצון הטורדני שלא מפסיק לשדר, בכל גיל ובכל מצב. וגם אחרי אלף דפי קורות חיים, תמיד הוא ימשיך לנשוף בעורף, לעורר, לנדנד, להזיז ולדחוף. אף פעם לא תסיים איתו, 'לא בעלמא הדין ולא בעלמא דאתי'. 'צדיקים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא'. הצדיק הוא החסר הנצחי, זה מה שעושה אותו לצועד אלמותי. הצדיקים חשים תמיד בצורך לשפר, לתקן ולפעול עוד ועוד. ובכל זאת, החיים שלהם אינם נראים כל כך גרועים.
 
לצפות ולהיות מרוצה
 
קורה לכל אחד מאיתנו, שמשאלה מסוימת מקשקשת בלב. הדחף האינסטינקטיבי מבקש אז להשיג אותה כאן ועכשיו. כך גם כשמתעוררת בעיה או קושי. המצב הבלתי פתור משגע אותנו. 'נו, שיזוזו כבר העניינים ונהיה אחרי זה', אנחנו נוטים להזדהות עם החסרונות באופן מוחלט. כשמשהו עקרוני לא מסתדר לנו, נוף חיינו כולו עוטה ארשת בלתי שלווה, אפילו מוטרדת. ואם כך נהגנו עד היום, סביר להניח שבמאה שנים הבאות נמשיך לנהוג כך. וללב זה לא עושה טוב.  
 
מהי האפשרות השנייה?
 
להיות שלו, אדיש, אפאטי, מרוצה מכלום? גם לא בדיוק.
 
רבי נחמן מברסלב מציע אפשרות שלישית. לשלב את הקטבים הללו יחד, ולהפוך את החיים לגעגוע שליו. להיות מרוצה עד הגג ובשום אופן לא להסכים עם המצב. להיות ערני ורגיש וגם שמח ומבסוט. האומנות הזו, של החיים בפרדוקס, היא אחד הסודות העלומים בחייהם של חסידים אמתיים.
 
העולם, מנקודת המבט אותה מציג רבי נחמן מברסלב, עולם הדמדומים הוא, ומצוי תמיד, עד ביאת גואל, בין תיקון לקלקול. אנו, הצועדים בו, יכולים בכל רגע נתון לחוות את שני עברי המתרס, את התיקון או הקלקול. בדרך כלל נוטה המין האנושי לחיות דווקא בצד המקולקל. שם, בצידו האפלולי של הגלובוס רוחשים חיי היצר עתירי הגירוי. שם רובצת גם עננת העצבות התמידית. זו הסיבה שכל כך הרבה אנשים מעדיפים לבלות שם את ימיהם.
 
בעבר השני של מתרס החיים הוא עולם התיקון. במקום הזה הכל תמיד טוב, לא חסר דבר, הכל מושלם. ניתן לכנות את שני עברי המתרס באינספור כינויים, בכל אופן תמיד יתחלקו חיינו בין שני הקטבים.
 
המתנה הטובה ביותר שקיבלנו היא היכולת לחוש חיסרון. זהו מנוע החיים. השאיפה והתשוקה למלאות חיסרון, לתקן ולשפר – היא תמצית יצר החיים. מאידך, את החיים בעצמם לעולם לא נוכל לחוות אם לא נלמד לחוות גם את השלמות.
 
השניים הללו, שבמבט שטחי נדמה כאילו לעולם לא ישלימו, מקום אחד מעניק להם דו קיום – תפילה. התפילה לכאורה היא טקסט חסרונות. מה גורם לאדם לגשת לתפילה? מן הסתם מבעבע בקרבו צורך מסוים, חולי או בעיה כלכלית, שידוך תקוע או צרה פתאומית. התפילה משמשת גם מעין 'עריכת קניות'. המוח משרבט על סליל הזיכרון את הצרכים השונים, ובשעת התפילה הם עולים. ובכל זאת, יש לתפילה חלקים נוספים.
 
התפילה מורכבת גם מ'שבחו של מקום'. הודאה, הלל ושבח. כשאנחנו משבחים את השם, מודים ומברכים, אנחנו עסוקים בעצם בצד השלם של התמונה. חווים את מה שיש, חיים את השלם. התפילה השלמה היא זו המורכבת מ'שאלת צרכיו' יחד עם 'שבחו של מקום'. לא רק כשני חלקים, אלא כאחד המורכב משניים. התפילה השלמה היא תנועה של כמיהה וסיפוק, תשוקה ושובע. ההכרה בחיסרון יחד עם תחושה של שלמות. זהו מחזור החיים היהודי.
 
השילוב הנפלא הזה בין מה שאין למה שיש הוא שיוצר את הדרך, את ההתקדמות הנצחית אל קרבת השם. געגוע לבד עלול לשרוף את הנפש. שלווה עלולה להרדים. כשהגעגוע טובל בשלווה והצימאון ברוויה, התוצאה היא התקדמות תמידית.