והאדם? הוא עץ השדה!

המשנה (מסכת ראש השנה) מפרטת את ארבעת סוגי ראשי השנה בלוח השנה היהודי: באחד בניסן – ראש השנה למלכים ולרגלים, באחד באלול – ראש השנה למעשר בהמה, באחד בתשרי – ראש השנה לשנים, לשמיטין, לירקות וליובלות, ובט"ו בשבט (לפי בית הלל) – ראש השנה לאילנות. משנה זו היא המקור העתיק ביותר העומד לרשותנו לגבי מהותו של ט"ו בשבט, שנקבע כחג במהלך ימי בית שני. בהמשך, בעקבות הגלות הארוכה והתרחקות עם ישראל מארצו, איבד החג ממשמעותו הפרקטית ונותר כיום ציון משני. במאה ה-16 האר"י ז"ל הגיע לצפת, הפיח רוח חיים חדשה במנהגים הקדומים ותיקן את נוסח "סדר ט"ו בשבט" שאנו מכירים עד היום. כיום החג קיבל נופח נוסף והוא הפך ל"חג הנטיעות" ואף ל"חג לאיכות הסביבה".
 
תנועת החסידות לאורך הדורות האחרונים, מאז ימי האר"י, אימצה חג זה בהתלהבות גדולה, ומצאה בו רמזים והנחיות חשובות לעבודה הפנימית והרוחנית שכל אחד מאיתנו יכול וצריך לעשות במהלך חייו."כי האדם עץ השדה", אומרת לנו התורה בספר דברים, והיום ננסה להבין מדוע נמשל האדם דווקא לעץ, ואילו מסרים נפלאים יכול כל אחד לקחת ממשל זה אל תוך חייו.  
 
התכונה שאולי בולטת יותר מכל בעצים בכלל, ובעצי פרי בפרט, היא הנתינה האינסופית ללא החישובים האינטרסנטיים של "מה יוצא לי מזה?" ו"מה אני מרוויח?". חכמי הקבלה לימדו אותנו כי טבע העולם הוא "לקבל לעצמו", כלומר כל בריה ובריה (ובני האדם בראשן) מונעים מתוך המרדף אחר הנאות אישיות וסיפוק צרכים, כאשר תיקון העולם והתיקון האישי של כל אחד מאיתנו עובד דווקא דרך התגברות על אותו יצר אגואיסטי מולד, השפעה ונתינה לזולת. להבדיל מבני האדם העסוקים בשיקולים אישים ומחשבות של עלות מול תועלת, העצים פשוט משפיעים מטובם לעולם בלי הציפייה לקבל בחזרה. האחד נותן צל ביום שמש קופחת, השני יספק חומרי גלם לסלט פירות עסיסי, והשלישי ישמש ליצור נייר טואלט תלת-שכבתי או כוננית ספרים בסלון. בבואנו אל ט"ו בשבט הקרוב עלינו בראש ובראשונה, לעניות דעתי, להסתכל על העצים ולנסות ללמוד מהם את סוד הנתינה והדרך לרצות לשמח ולהעשיר את הסובבים אותם. מבט קצר בעולמנו יגלה כי מעולם בני האדם לא חיו בשפע חומרי כמו שיש היום, עד שלפשוטי העם שבנינו יש פי כמה ממה שהיה לעשירים המופלגים לפני מספר דורות. יחד עם כל זאת, נראה כי בני האדם גם מעולם לא היו כה עצובים, מבולבלים וחסרי חיבור לעצמם ולנשמתם. התורה מסבירה לנו שהאושר האמיתי מחכה דווקא לאלה שנותנים מעצמם לאחרים וחולקים עם הסובבים איתם את הטוב שיש להם. בעבר הזדמן לי לשמוע מספר רבנים שכתרופה לתופעות הכה מוכרות של עצבות וחוסר חיות, הציעו למי ששאל אותם לשים לרגע בצד את המחשבות של "אין לי", "קשה לי", "אני מסכן", ולהתמסר לנתינה מסוימת בכל לבבם, נפשם ומאודם. לאחד הם הציעו להתנדב בעמותה המסייעת למשפחות במצוקה, לשני לעזור לנוער בסיכון, ולשלישי לסעוד הורה חולה. התוצאות היו מדהימות, ולאחר זמן מה כל אותם עצובים דיווחו על שיפור דרמטי בהרגשתם, מתוקף העובדה שהם השכילו ליישם את מה שברור לכל עץ ושתיל – אין דבר משמח ומצמיח יותר מאשר לתת לאחרים. העיסוק האובססיבי שלנו בעצמנו בהכרח מביא לרגשות קשים של ייאוש ובדידות, בעוד דווקא בנתינה מסתתר אושר גדול.
 
מעבר לכך, המהות של כל עץ הוא הפרי היוצא ממנו. כל שאר איבריו מכוונים למען משימה זו. העצה (מלשון עץ) שנוכל לקחת מהעצים בחגם, היא לשאול את עצמנו מהם הפירות שאנחנו משאירים לעולם אחרינו? אם נסתכל לרגע מה מרשים את רובינו אצל בני אדם אחרים, נגלה שלרוב אנחנו מתפעמים מהצלחות חומריות, כגון משרה טובה, בית גדול או רכב חדש, ונמשכים אל אותם "מצליחנים" בחומר. למרבה האבסורד, אחרי מאה ועשרים שנה, כשאדם נפטר מהעולם, אף אחד כבר לא מתרשם ממה שהוא קנה וצבר, וכל שמדברים עליו הוא על מידותיו. האם הוא היה אדם נעים הליכות? האם הוא היה בעל ואבא טוב? האם ניהל את עסקיו ביושר? בספר הזוהר כתוב, שבט"ו בשבט העצים נידונים על מעשיהם בשנה החולפת (כמו יום כיפור שלנו). מאחר ו"האדם הוא עץ השדה", גם עבורנו זו יכולה להיות הזדמנות טובה לעצירה ולבדק-בית בהם נשאל את עצמנו, מהם הפרות שאנחנו רוצים שיצאו מאיתנו, ובמה אנחנו יכולים להידמות לעצים ולתת לסביבה יותר?
 
על מנת להתקיים העץ זקוק לארבעת היסודות: אדמה, מים, אוויר ואש (שמש). בני אדם, בדומה, זקוקים גם כן לאותם ארבעה יסודות:
 
אדמה: אין חיים בלי שורשים. כדי ליהנות מפירותיו של העץ, יש לנטוע את השתיל באדמה פורייה ויציבה, אשר תספק מזון לצמח ומקום להתפתחות השורשים. הדבר נכון גם לגבי בני האדם אשר זקוקים לבסיס יציב, שיכול לספק להם ערכים ומוסר ולתמוך בהם בצמיחתם. אין אדם שלא זקוק לשייכות חברתית, תרבותית, קהילתית, לאומית, וכמובן לבית חם ולמשפחה תומכת, בה הוא יוכל להיות הוא עצמו, לדעת שמותר לו לטעות ושעדיין יקבלו ויאהבו אותו. תחושת שייכות ובסיס ראשוני איתן הם המפתח לאושר של האדם לכל חייו. לרוב, השורשים נטועים עמוק באדמה ואיש אינו רואה אותם ויודע על קיומם, אולם הם אלה שמאפשרים את ההתפתחות הבטוחה לגובה.
 
אדם יכול להיראות כמצליחן כלפי חוץ, "צמרתו מלאה" ויש לו מכל טוב, אולם אם שורשיו דלים ואין לו קרקע יציבה מתחת לרגליו, החיים עלולים לזמן לו אתגרים שהוא לא יוכל להתמודד איתם. אותו אדם לבדו עלול לנטות עם כל משב רוח אופנתי ונטייה זו עלולה להביא לאובדנו. אולם אם הוא, בלי קשר לעושרו ולמעמדו, קשור לקהילה ומחובר לשורשיו, גם הרוחות החזקות ביותר שינשבו לא יצליחו להזיזו ממקומו. בהקשר הזה אפשר לראות כיצד בעולם הפוסט-מודרני והמנוכר בו אנו חיים, ישנם אנשים לא מעטים שמתכחשים לזהות העצמית, החברתית, הדתית, הלאומית והתרבותית שלהם, ובשם הרצון ל"שחוט כל פרה קדושה" ולהבין כל תופעה בעזרת שכל בשר ודם מוגבל, בועטים במסגרות נפלאות, באמיתות מוחלטות ובערכים בריאים שסיפקו לדורות על גבי דורות של אבותינו משענת איתנה אל מול כל תהפוכות ואתגרי החיים. לעומתם, אנשים המחוברים לשורשים של מסורת עמם ומורשת אבותיהם, מצליחים לבנות בסיס איתן ולהתמודד עם שלל האתגרים בקלות רבה יותר. הכוח העיקרי שמניע את האנושות אינו כסף ותאוות בשרים, כפי שסיפרו לנו, אלא הצורך והרצון באהבה. מי שיתבונן בפעולותיו ורגשותיו, יגלה שהוא מחפש שיקבלו אותו, שיתנו לו מחמאה ומילה טובה, שיהיה מי שיקשיב לסיפוריו ושתהיה לו שייכות חברתית מוגדרת. גם מי שעל פניו מורד בחברה, מחפש בסופו של דבר להתחבר עם אנשים שמרדו באותו כיוון כמוהו, גם הוא מחפש שייכות. שלמה המלך ע"ה כתב בספר שיר השירים: "חולת אהבה אני" – 'חולת' מלשון חלול. כולנו חלולים (חסרים) באהבה ומחפשים בכל קשר להשלים את שחסר לנו. כל המצוות והטקסים של היהדות (החל מחגיגת הלידה, דרך בר מצווה, נישואין, החגים ואפילו טקסי הפרידה מהמת) קשורים קשר הדוק לאותה קרקע שכה נחוצה לנו על מנת להתפתח – חום המשפחה והקהילה.
 
מים: מי גשמים נספגים באדמה ובאמצעות מערכת מסועפת של שורשים מגיעים אל גזע העץ, ענפיו ועליו. בדומה לעץ, גם גוף האדם מורכב מכ-70% מים, וללא המים, המסמלים את יסוד הרגש, האדם מתייבש ומאבד כיוון. התורה עצמה משולה למים, שכן הן הגשם והן התורה יורדים מהשמים ומרווים את הצמאים. בעוד המים מחיים את הרובד הפיזי, התורה והמסרים הנפלאים שבה זורמים מהשם אל עם ישראל בכל דור ודור, מעניקים כוח וחיות לרוח האנושית ומניבים חכמה, חסד ומעשים טובים. בנימה אישית, אני יכול להעיד כי שבוע שעובר עלי ללא חברותא או שיעור תורה אני מרגיש מיובש לחלוטין מבחינה פנימית – ממש כמו אחרי מסע מפרך במדבר ללא מימייה.
 
אוויר: הקב"ה מחייה את הצמחים על ידי האוויר המספק להם את החמצן ואת דו תחמוצת הפחמן, הנחוצים להם לתהליכי הנשימה וההתחדשות. בפרשת בראשית, התורה מתארת כי השם יצר את האדם באופן דומה – "וייפח באפו נשמת חיים". לא בכדי בשפה העברית המילה "נשימה" דומה מאוד ל"נשמה", שכן כוחנו הרוחני מגיע בצורה מטפורית דרך האוויר והנשימה. בשעת קושי רגשי ונפשי בכוח נשימה אחת עמוקה ומלאה להקל על כל תחושה שלילית, ולהתחבר למשהו גבוה מאיתנו שיכול לרומם אותנו.
 
אש: כל עץ זקוק לאש (אור השמש) כדי להתפתח, כאשר אנרגיית האור הנקלטת מפעילה תגובה כימית החיונית לצמיחתו (פוטוסינתזה). כמו העצים, כך גם בני אדם זקוקים לאותו אור ולאותו חום, אשר במקרה שלנו בא לידי ביטוי במערכת רגשות בריאה וחיובית. אדם שגדל בסביבה קרה בה הרגשות מופנמים והשכל האנליטי לבדו הוא זה ששולט, מתפתח להיות אדם המנותק משורש נשמתו. בתור בני אדם אנחנו משוועים לחיוך פשוט, למילה טובה ולטפיחה על השכם, ולכן לא בכדי אנחנו נמשכים ל"אנשים חמים".
 
ט"ו בשבט, הבא עלינו לטובה לא עוד הרבה זמן, קורא לכולנו לשאול את עצמנו שאלות חשובות: האם אני מקבל/ת את המזון והמרחב הרוחני לו אני זקוק/ה כדי לצמוח, או שאולי העץ שלי עמוס לעייפה באינפורמציה מיותרת ובחומרנות? האם אני חלק מקהילה יהודית חזקה המספקת חום וסביבה מזינה, או שאולי אני דמות אנונימית ביקום אינטרסנטי ומנוכר? האם אני משקיע/ה מספיק במשפחתי ומעניק/ה להם את החום והאהבה להם הם זקוקים? האם אני אדם צנוע? האם בכוחי לקבל בשמחה גם את הקשיים ולהתמודד עם אתגרי החיים בחכמה? האם אכפת לי מהסביבה? האם אני מפיק פירות מתוקים ומשביעים, או חלילה פירות באושים? האם אני צופה קדימה ויודע/ת שהענקתי בסיס הולם לצמיחה עבור הדורות הבאים?
 
שנזכה לגדול, לצמוח ולפרוח וליישם את המלצתו של דוד המלך ע"ה, מתוך ספר התהילים, לחיים טובים ומאושרים: "והיה כעץ שתול על פלגי מים, אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול, וכל אשר יעשה יצליח"!