הטוב, הרע והמכוער

למי שזוכר, תחילת שנות ה-70′ יצא למקרנים סרט הוליוודי “הטוב, הרע והמכוער”, סרט מערבון קלאסי מטובל בהגיגים אמריקאיים/איטלקיים והרבה קיצ’יות אופיינית של הבל וריק, תוך הפגנת כוחניות שרירית ובעיקר רובית.

סרט טוב או רע, מענייו או מרדים? תשאלו את הצופים, זה כבר עניין של טעם ובחירה. אולם דבר אחד ללא עוררין,  ידוע שהיה שובר קופות ונחשב לסרט הטוב ביותר בקטגוריית מערבון ספגטי בכל הזמנים.   

כדרכה של קיצ’יות היא לעשות שרירים.. להפגין כוחניות.. ובעיקר דרמה מסביב עם הרבה אקשנים, מוטיבים של מתח ועצבים, על לא כלום, מטובלת היטב ברעש וצלצולים.

אבל מה קורה כשדרמה כזו פוגשת אותנו במציאות בחיי היום יום? אני רוצה לשתף אתכם באחת כזו שקרתה לי בשבוע שעבר, אז נכון שלא השתמשתי במשפט כמו :

When you have to shoot, shoot. Don’t talk”” מתוך הסרט, אבל בהחלט מצאתי את עצמי ברמת קרייסס מרב פחד (סצנה שלקוחה מתוך הסרט).

קרייסס מרב פחד

זה התחיל בבוקרו של יום שני שעבר, עוד בוקר אביבי חמים ונעים, שגרתי ומבורך. עד ש.. האצבע המתוקה שלי נחתכה מסכין הלחם.

לפתע פתאום בלי כל שום הקדמה מיותרת אני מוצאת את עצמי עם אגלי דם מתגברים וזורמים אצה רצה לברז המים שבמקלחת לשטוף ולנסות לעצור. כל זה לא עזר שהרי מים רק מגבירים את פרץ זרימת הדם.

התקשרתי ליודעי דבר שהמליצו על קפה שחור (והיו כאלו שגם הציעו כורכום) לעצירת הדם. טוב, שבעת לחץ אין הגיון ואם זה מה שהמליצו, זה מה שנעשה..

וכך מצאתי את עצמי שופכת כמויות , טונות של קפה שחור לתוך החתך העמוק הסורר, מתוך מגמה שהדם ייעצר.

ידעתי שמדובר בחתך עמוק שמצריך טפול רפואי ואולי גם התערבות כירורגית כזו או אחרת, אבל ‘ידידנו’ הפחד עצר ממני כל ניסיון לפעול בנדון.

“העיקר שפסק הדם!” אמרתי לעצמי. כולה חתך יומיים שלושה ונעבור את זה.. הרגעתי את עצמי בתירוץ העלוב.  

טייחתי דברים. תירצתי תירוצים והעיקר לא ללכת ולהיבדק. בעצם, אם נדייק יותר, העיקר לא תפרים!

המילה תפרים הלחיצה לי את הנשמה והכניסה אותי לסטרס רציני כי ידעתי שמאחוריה מסתתר כאב גדול שלא התחשק לי להתמודד אתו או יותר נכון להתעמת אתו. אז איך אומרים, העדפתי לסבול בשקט..

שעות הצהרים.

בעלי חוזר מהעבודה ורואה את המפגע (האצבע), אומר שזה ממש לא נראה טוב ומציע בפעם המי יודע כמה שנלך לבי”ח.

בית חולים??! רק למשמע צמד המילים רמת הלחץ עולה ואיתו הסטרס.. אני כמובן ממשיכה לסרב בעקשנות מוחלטת. ‘תסמונת החלוק הלבן’ קוראים לזה.

מפה לשם, בעלי מנסה לדובב וכך הצלחנו להגיע לפרשה.

הוחלט שנזמין את השכן הפרמדיק שיחווה דיעה רפואית. הנ”ל הגיע ודעתו הייתה ברורה ונחרצת “לפני שעות כבר ומיד לבית החולים. וכן.. זה מחייב תפרים”

‘כמה לא מפתיע’ אמרתי לעצמי!

ואני? אני בוכה. כולי רעד צמרמורת ו.. בעיקר פחדים.

מי כמוני מודעת לעבודת הפחדים והחרדות, מקורן, היווצרותן והשפעותיהן אבל כל זה כאילו נדם.

האמונה, איך לומר זאת בעדינות, פרחה נעלמה כלא הייתה. נגוזה לגמרי. אוי לי ואוי לבושות.

שמנו פעמנו לקופת החולים. האחות הייתה מזועזעת מכמות הקפה שעל החתך ואמרה דחוף לבית חולים.

טוב. השכל הבין שאין מנוס. הלב רצה להבין אחרת.

הלב השתלט על השכל וגרם להיזק רב.

הלב סבר וטען שכאשר יש פחד שמנטרל את קו המחשבה הבריא, צריך לחבק אותו בחיבוק דב ובעיקר להקשיב לו. וזה מה שקרה.

השכל נעלם והרגש השלילי צף במלוא טיפשותו

התנהגתי כמו ילדה קטנה. בכיתי ולא רציתי לקבל שום עזרה וטיפול בבית החולים בתואנה שזה כואב, יכאב ואני לא מסוגלת..

נו שווין, מה חשבתי לעצמי שזה יהיה דגדוג.. וודאי שלא! זה מצריך טיפול שמן הסתם יכאב

וכך מצאתי את עצמי מתישה את הרופאים ואת עצמי בניסיון כושל לא לעשות תפרים.

הזמן לא היה לטובתי ובפרט שהקפה היה עלול חלילה ליצור זיהום.

ניהלתי מו”מ עם אנשים מה יקרה, ובעיקר מה רמת הכאב והסבל אפילו דברתי עם אחיינית שלי בת ה7 שעברה תפרים ושאלתי אותה שאלות שהיא בעצמה לא הבינה את פשרן.. איך עמדת בכאב? ומה עשית?

באיזשהו שלב אפילו בתי שתחיה אמרה לי “אמא, את עושה קצת פדיחות..”

קצת?! דומני שהייתה עדינה..

המשא ומתן המשיך להתגלגל ובעיקר עם עצמי. אהה סליחה, אם נדייק ונאמר את האמת, המו”מ היה עם היצר הרע שהמשיך להפחיד וליצור מעגל קסמים של תמונה שחורה וסגרירית נטולת אמצעי הקלה ובעיקר בלי שום טיפת אמונה.

הייתי כאחוזת אמוק. ממש.

הפחד השלילי נטרל ממני כל הגיון ושכל. המודע הלך לישון והתת מודע התנהג כמו ילדה בת 3. מביך

אחרי דין ודברים של שעות, הבנתי בלית ברירה שממש אבל ממש אין מנוס.

בזריקת ההרדמה פתאום מצאתי את עצמי ממלמלת ‘מזמור לתודה’

המחייה. נכנסה טיפת אמונה.

שבריר של שנייה שבה חל המהפך!

‘הו..’ אמרתי לעצמי, “השפיות ברוך השם מתחילה לחזור”.

עברנו שלב. זריקת ההרדמה מאחורי.

האצבעות נרדמו, עוד מעט נתחיל את הטיפול. אין כבר כאב, משמע אין כבר פחד.. למרות שכל גופי רעד מכמות האדרנלין הזורם בדמי

והו אז.. בוווםם! כאילו נפלו כל החומות וחזרה התודעה האמיתית שבי “ה-רררבבבבב!!”

‘ריבנו של עולם! איך שכחתי את הרב!’ פתחתי את עיניי לרווחה כמוצאת שלל רב!

‘איך שכחתי את הרב?? איזה בושות! ואיך קרה כזה דבר להיות בתוך סיטואציה ולשכוח את המהות לגמרי!’ חשבתי לעצמי.  

מה הרב היה אומר לי כעת לעשות? איך היה מגיב על כל הסיטואציה ההזויה הזו? מה היה מציע לי לעשות??!

וודאי שאחרת לגמרי מהקרקס שהייתי בו.

מיד שמתי בדיחות של הרב והתחלתי לצחוק, גם הרופא צחק ודיבר על הרב, אמרתי בליבי אולי כל זה קרה בשביל שיושמעו פה מילותיו הקדושות של הרב

זהו.

מאותו הרגע חזרה השפיות וחזרה האמונה. התחלתי להרביץ דברי אמונה. באלפית השניות כל השטויות נעלמו כלא היו. אמרתי שהייתי צריכה למסור כעת שני שיעורים בתל אביב אחד אחרי השני, והנה אני כאן ומוסרת דברי אמונה.

המסר היה חד משמעי:

משמיים לקחו ממני את האמונה והבנתי היטב על בשרי תרתי משמע שהדעת היא למעשה הדבר הכי יקר עלי אדמות.

הייתי בניסיון לא פשוט עם הרבה בלבול ובלי אמונה וזה היה מעיק מאד תודה לה’ יתברך. כן הודיתי לה’ על הייסורים וצותתי את משפו של רבי נתן לתת שבח והוידה לה’ יתברך בין בטיבו בין בעקו. והודיתי על הרע כשם שמודים על הטוב וגם שטוב שכך וחס ושלום לא יותר גרוע כי שי פה באמת רחמים עצומים.

ככתוב “אם היו כולם נותנים שבח והודיה תמיד לה’ יתברך, בין על הטוב בין על הרע, בוודאי היו מתבטלים כל הצרות וכל הגלויות לגמרי וכבר הייתה גאולה שלמה”

ואם להיות כנה איתכם, באיזה שהוא שלב הכאב הפך להיות שולי לחלוטין והפחד הוא זה שהתעצם ותפס תאוצה בלתי פרופורציונאלית בעליל.

הבנתי יותר משכאב פיזית הפחד הוא זה שניהל והכתיב את העניינים. שליטה עצמית פירושה לחיות באמונה ולהתחבר אל ה’ יתברך ולא אל הפחדים.

עוד הבנתי שפחד הוא למעשה דמיון שלילי אחד גדול בעל עוצמה חזקה ביותר שיכולה לטשטש את המציאות באופן כמעט מוחלט ולשבש כל התנהגות נורמלית ותקנית לחלוטין.

זכרו, נעבור מה שנעבור, יהי מה שיהיה – יש לנו את ה’ יתברך בעולם, ולעולם, לעולם לא לעזוב את האמונה כי היא המרפא שלנו לכל מכאובנו, הן הפיזיים והן הנפשיים. כדכתיב: ‘דעת קנית, מה חסרת..”

האמונה היא רפואת הנפש והגוף. רפואה היא הכוח המרפא, המחלים והמחייה של הנשמה שלנו.

“דע, שבכל צרה שבעולם יש בתוכה הרחבה, כמו אור בתוך החושך, ככתוב: “בצר הרחבת לי”. וצריך האדם להתבונן היטב ולחפש אחר ההרחבה שבצרה, ומתוך כך יהיה לו קל יותר להמשיך ולחזק את עצמו ולהגיע לשמחה” (רבי נחמן מברסלב).