בא לשכונה בחור חדש

"שבטי ישראל 56, בבקשה", אמרתי
לנהג המונית בעברית הססנית, והגעתי
לשם תוך שמונה דקות. לא, זאת לא
אמריקה, אבל מצאתי את מה שחיפשתי.
 
 
בא לשכונה בחור חדש, חלק א
 
שמונה חדשים עברו מאז עלינו לארץ ישראל.
 
באותו בוקר, התעוררתי והתפללתי כמו בכל הבקרים, רק שבאותו יום זה הכה בי: היום, אני הולך לבדוק את הישיבה והכולל של מוסדות "חוט של חסד", בראשות הרב שלום ארוש שליט"א. לא רציתי לחשוב על זה יותר מדי. מצאתי נייר ושרבטתי עליו את הכתובת.
 
"שבטי ישראל 56, בבקשה", אמרתי לנהג המונית בעברית הססנית, והגעתי לשם תוך שמונה דקות.
 
המקום היה מלא בגברים כמעט מכל גיל. קירות טיח שבורים חשפו את אבניה העתיקות של ירושלים. לא הייתי בטוח עם אני אמור לדבר. הרגשתי קצת אבוד בתוך ההמון. האווירה הייתה מהולה בהתרגשות – כולם דיברו עברית. הרגשתי שאני באמצע פגישה שהנאמר בה לא מובן… כחצי תריסר של בחורים צעירים ניגשו לקדמת האולם – ואחד אחרי השני הם החלו לדבר במיקרופון שהיה מוכן שם מבעוד מועד. הדיבורים שלהם, כך היה נשמע, היו מלאים באנרגיות ואינטראקציה מעניינת הייתה בין קהל השומעים וביניהם. אבל לי לא היה מושג בכלל על מה הם מדברים. כולם לבושים שחור, והפיאות היפות והמרשימות שלהם גלשו על כתפיהם. לא היה מקום לשבת, אז עמדתי בצד עם עוד כמה אנשים שגם להם לא היה מקום לשבת. ניסיתי לפתח שיחה במעט העברית שיש לי, אבל לשווא. כולם היו קשובים לדוברים בקדמת האולם. הייתי מאוד מבולבל אבל מאוד נחוש בדעתי לתקשר עם מישהו, אולם הדוברים בקדמת האולם תפסו את תשומת לב הקהל ממש חזק. מדי פעם נשאלו שאלות או שמישהו צעק משהו אל האיש שליד המיקרופון. מיקס של צחוק ורצינות מילא את חלל האולם.
 
ואז הרב נכנס. כולם קמו. לא יודע איך, אבל המנהג הזה היה מוכר לי, ובאותו רגע הרגשתי שכאילו זכיתי באיזון – 'שווה בין שווים'. שתיקה שררה באולם. הרב הסתכל על כולם ברוגע שאני לא מכיר… הרבה יופי וחן ליוו את התנועות המדודות שלו. הוא התיישב וחימם את החדר ב… חיוך שלא ראיתי בחיים שלי! כאילו השמש זורחת, כאן בתוך האולם. הפיאות היפות והארוכות שלו תחמו פנים מעניינות שלא פגשתי. הנשימה שלו הייתה איטית ועמוקה, והוא שידר רוגע ונינוחות. עיניו היו בורקות וערניות, הוא הקרין על כולם טוהר ושמחה. ברור שהאדם הזה לא חי בעולם הזה. כאילו הגיע לכאן ממקום שלא הכרנו. זאת לא אמריקה. אבל מצאתי את שחיפשתי.
 
ובדיוק אז, ניגש אלי מישהו והראה לי היכן אני יכול לשבת. "שב כאן", הוא לחש באנגלית, "תיכף אשוב".
 
פניו של הרב קיבלו ארשת רצינית. הוא החל לדבר מתוך רגש עמוק. ידעתי שהוא מדבר על בורא עולם, וכל כך רציתי לדעת מה הוא אומר. ובדיוק אז, החבר החדש שהרגע הכרתי חזר.
 
"אתה מבין עברית?" הוא לחש-שאל.
 
"בקושי", לחשתי בחזרה.
 
"הרב מדבר על רצון. הוא אומר שלאדם אין שום דבר בעל עוצמה כמו הרצון שלו, ושאנחנו חייבים להתחנן ולבקש מהשם את הרצון להיות עם בורא עולם תמיד בקשר. כל הזמן. כי בלי השם אנחנו כלום והעולם הזה הוא כלום!…"
 
גוונים של פחד החלו לעטוף אותי כשנזכרתי בחיים 'הקודמים' שלי בניו יורק. לא יודע למה, אבל הרגשתי מעין רצון לחזור לחיים הנוחים של סלון מרווח ושתי מכוניות בחנייה… 'האמנם?' הרהרתי ביני לבין עצמי.
 
"מה הוא אומר עכשיו?", שאלתי.
 
"הרב אומר לנו שהוא רוצה שכולנו נתפלל חזק מאוד על עם ישראל… שאנשים ישתוקקו בכל ליבם לחזור הביתה – אל השם יתברך ולקדושתו…" (השהייה ארוכה) "… ועכשיו הוא מבקש מאיתנו שנתחנן אל השם על עוד קדושה פרטית, כדי שנוכל לצאת החוצה לחלוק את זה עם ילדיו של הבורא, עם ישראל… עכשיו הוא מספר לנו שהוא אדם מאוד ביישן… פעם, כשביקר בבית אחותו הוא אפילו התבייש לבקש כוס מים, עד כדי כך… אבל כשזה מגיע לעם ישראל, הוא אומר שהוא לא מתבייש בכלל… הרב אומר שאנחנו חייבים לפנות יותר זמן להפצה, ולהפיץ אמונה…"
 
כעבור כמה שעות, ההיכרות עם חברי החדש הייתה קצת יותר עמוקה. מאחורי בניין הישיבה ישנה חצר נעימה מלאה בקרני שמש מחממות. שולחנות, סטנדרים וכיסאות היו מפוזרים בה. הצלילים הנעימים של לימוד התורה היוו רקע מושלם לשיחה שלנו.
 
"מה זה הפצה?" שאלתי.
 
"ממש כמו שזה נשמע, לצאת החוצה ולהפיץ אמונה, לזכות את האנשים".
 
"מתי אתה עושה את זה?" ביקשתי הסבר עמוק לעניין.
 
"אחרי הכולל. אז אנו יוצאים עם הספרים והדיסקים של הרב. אנו מגיעים למקומות לא דתיים, כמו תל אביב, חיפה, ובמקביל, גם לישיבת מיר. אנחנו מדברים איתם על חסידות … על ברסלב. שולחנות עם כיסוי נחמד הופכים לדוכני מכירה… אנו מגיעים גם לבתי החולים ונותנים לאנשים שם את הספר בגן האמונה ללא כל תשלום. אחרי כשלוש שעות הפצה אנחנו חוזרים הביתה, מבלים מספר שעות עם האישה והילדים, אחר כך נחים קצת. אני מתעורר מוקדם מאוד והולך למקווה. הסדר בו אני לומד מתחיל ב-2 לפנות בוקר… אני לומד עד לזריחה, ואז אני מתפלל שחרית. אחרי שעת מנוחה וארוחת בוקר עם האישה, אני חוזר לכאן בשעה 9, ושוב, סדר היום חוזר על עצמו…"
 
באותה שיחה, כך אני זוכר, לא הפסקתי לשאול אותו שאלות. שאלתי אותו הרבה שאלות. הוא נהנה לדבר אתי ואפילו סיפר לי כמה סיפורים מחזקים, ואני לא הפסקתי להקשיב לו לרגע. עד כדי כך, שבמצח, כך התברר לי, נהייתה לי כוויית שמש. שוחחנו במשך שלוש שעות. לא ידעתי איך אני משתלב ואיך אעשה את ההפצה בעצמי, אבל דבר אחד היה לי ברור כשמש – מחר אני חוזר לכאן שוב…
 
 
* * *
ד"ר זאב בלן הוא פסיכותרפיסט וחסיד ברסלב, שאת רוב שעות יומו מעביר בבית מדרשו של הרב שלום ארוש – "חוט של חסד" בירושלים. על פעילותו בתחום הפסיכותרפיה קיבל הסכמה מגדולי הדור וביניהם הרבי מניקלשבורג – הרב יצחק פגלסטוק שליט"א והרב שלום ארוש שליט"א.