אפקט הדומינו

וכמו בכל האגדות, זה מגיע.
פספוס קליל או תקלה לא מתוכננת,
ואפקט הדומינו חוגג על חשבון
יומך הגזול. זה משהו שמסוגל לערער
אפילו יציבות טוטאלית של פיל.
 
 
הפרדוקס, חלק 2
 
בית הספר של החיים לא מפסיק להפתיע. מה לא הספקנו לחוות בו. תקוות, תסכולים, תמיהות, אכזבות, ייאוש. הכל. ובכל זאת, תמיד בכל אימון חדש הוא מפגיש אותנו עם הדבר האחרון שהיינו מעלים על דעתנו. מותיר אותנו פעורי עיניים מופתעים עד לשד נשמתנו.
 
מה שמשגע במיוחד, ומסוגל לערער אפילו יציבות טוטאלית של פיל, אלו הן הסתירות. נדמה כאילו אמרו לנו משהו, ורגע לאחר מכן אמרו להיפך. קחו למשל את הקטע הזה: אתה מחליט ערב אחד להיות איש מסודר. יושב מבעוד יום ומארגן יום מסודר להפליא. הכל מתוכנן כמו שצריך, החל מקימה בזמן, דרך תפילת שחרית רגועה, לא שכחת לתחוב לשם גם סדר לימוד והתחזקות בקיום מצווה חדשה. מעיף מבט על התוכניה ולא יכול שלא להתפעל מעצמך. מדהים, אם לא יתערב כאן גורם חיצוני, היום הבא ייצא יופי. מנוצל עד תום, מניב ומוצלח.
 
ואז, כמו בכל האגדות, זה מגיע. פספוס קליל בשעת ההשכמה. תקלה לא מתוכננת בדרך לתפילה, ואפקט הדומינו חוגג על חשבון יומך הגזול. כשאתה יושב עם עצמך בסופו של יום, עולות הסיטואציות ומולידות פרשנויות שונות. יתכן ובשעה הזו אנחנו מגיעים למסקנה שזהו זה, כנראה אצלי זה אף פעם לא ילך. אינני מסוגל לקחת אחריות. ההרהורים הנוגים הללו מסוגלים לטפס לאוקטבות צורמות יותר. למשל, עלולה לצוץ שם מחשבה שבעצם אין מה לעשות, בעולם שלנו אין זכות בחירה. אי אפשר להשתנות. וחבל על הטרחה.  
 
להתפספס בכדי להתבונן
 
יופי, הרגע הזה פשוט מדהים. זוהי אחת ההזדמנויות הנדירות בהן מעניק לנו בורא עולם את הזכות לגעת בנקודת המפגש העדינה על גבולות האני והאין. בדרך כלל מבלה הנברא את יומו בתחומי החומר. הסביבה בה אנו משוטטים, מהלכים, מדברים, רואים, שומעים וחווים, תחומה היטב בגבולות החומר והישות. בעולמנו היוצרים הם בני אדם, הם שמכתיבים את המציאות, הם חיים אותה, והם גם שישפטו אותה. מהסיבה הזו, את רוב חישובינו אנו עורכים מול אותם גופים וירטואליים הממלאים לנו את כל חדרי התודעה.
 
לכל תרחיש יש הסבר אנושי. בניין גבוה ומרשים מעיד על אדריכל מוצלח ומקצועי, על יזם מבריק ועל בעל הון אגדי שיכול להרשות לעצמו את התענוג. מהלך פוליטי מתוחכם מלמד על פוליטיקאי חלקלק כצלופח, וכן הלאה על זו הדרך רצוף עולמנו בבעלי זרועות אנושיים שיוצרים בתוכו את מעגל החיים. בתוך הצפיפות האנושית הזו קשה מאוד להבחין בחוטים העדינים בהן מושך האדריכל האמיתי. קשה גם לזהות בתוך ססגוניות השפע את צינורות הרוח שמזרימות אותו בכל רגע נתון אל מחסני החומר. כמעט בלתי אפשרי בתוך בליל המלל האנושי לשמוע את דבר השם שמהדהד ומחייה את כל הנבראים.
 
ברגעי חסד נדירים מושלך לפתע הס בעולמו הפרטי של בר המזל. תקלה קטנטנה מסוגלת לעצור באחת את גלגל החיים הרעשני, ולגרום לאיש הקטן לראות לפתע אפס קצה מהתמונה המלאה. וכשזה קורה, לא תמיד אנחנו מודעים, והמחזה המרהיב הזה עלול לחלוף, להתפספס בדיוק ברגע שכעסנו, נעלבנו, או רבנו.
 
שילוב בלתי אפשרי
 
העולם מורכב על פרדוקס. המציאות המוחלטת בה ממלא הכל-יכול ברוך-הוא את הכל. מחייה, מהווה, מקיים ועושה. יחד עם המציאות הנמוכה יותר בה אנחנו, בני האדם, פועלים כאילו ועושים את כל מה שסביבנו. השילוב הבלתי אפשרי הזה, של כוח הבורא עם הנברא, זהו שבחו של יוצר בראשית. הבריאה הקדומה ביותר היא עצם העובדה שתיתכן מציאות בה ייטול הנברא חלק בעולם שיצר עבורו בוראו. השם יתברך קשר את עצמו למציאות בה אנו, בני האדם השפלים, נוכל לעשות כביכול משהו לכבודו. ואת הפרדוקס הזה אנחנו חווים ברגעי המזל, בהן מגיע כוחנו הדל אל קו הגבול בו אנו מגלים שוב שבעצם אין לנו שום כוח כלל.
 
אף אדם לא אוהב את תחושת החדלון. חונכנו על ברכי תפישת 'אני יכול'. מאז ומעולם שיננו באוזנינו את משפטי המחץ הללו. טיפחו בנו הערצה ליכולת ולהצלחה, יחד עם הבוז לחדלון ולאפסות כוח. תמיד חששנו מרגעי השפל בהם תתגלה אישיותנו האנושית, המוגבלת והחסרה. או אז, כשנעמוד מול מערומי החומר ממנו קורצנו, כשנחוש את אפסות הגוף ודלילות הרוח, ברגע זה נחדל מלהתקיים. כך בכל אופן סברנו.
 
ההבנה הפנימית מלמדת אותנו את ההיפך. דווקא היכולת המדומה שלנו היא אפסותנו המוחלטת. הדבר המרשים ביותר שנוכל לעשות ייראה עלוב מול פעולתו הזעירה ביותר של יוצר בראשית. הגשר הארוך בתבל נמתח על מימי ים שאף יצור לא יכול היה ליצור. גורד השחקים המבקיע את מסך העננים בשמי מנהטן בוש ונכלם מול אדירי הטבע להם הוא נחשף שם בגבהים. מחקרי החלל המרשימים של העשורים האחרונים רק יצרו חלל עמוק יותר בחוסר הידע המדעי שהיה עד היום. אם בעבר לא ידענו מה מתרחש מעבר לסף האטמוספרה, היום מבלבלות אותנו מיליארדי גלקסיות ואינספור שנות אור, חורים שחורים ואינסוף תזות מבעיתות על מושגי הזמן והמקום.
 
במקום הזה בו נפגש האדם עם כוחו האפסי, הוא מקום המפגש בין האני והאין. היכול והלא יכול. ובמקום בו אינני יכול, שם בדיוק אוכל לתפוס מעט מכוחו של הכל יכול.
 
להיות שותף
 
אילו התנהלו חיינו על פי התוכניה אותה סידרנו מראש, יכולנו להמשיך ולשייט במרחבי הנצח של עולם התוהו. לעולם היינו סבורים שאת עולמנו אנו יצרנו, ובתוך הסיוט המדומה הזה עלולים היו להעלם שארית חיינו. הנס שלנו הם רגעי ההתפקחות. הזמנים בהם מתערבת יד ההשגחה ומציירת את המציאות לא כפי שסברנו. התקלות הקטנות יוצרות חלונות בתוך מסך החיים, דרכם נוכל להשקיף על נופים מפעימים של השגחה וניסים.
 
הבוקר, כפי שהיינו מעוניינים שיתחיל, היה הבוקר שלנו. הבוקר, כפי שהיה באמת, הוא היום אותו בחר בורא עולם לברוא עבורנו. יתכן ובעינינו יומנו המתוכנן יכול היה להיות מוצלח יותר. ובכל זאת, עדיף לחיות בעולמו של יוצר בראשית. הוא תמיד נכון ואמיתי יותר.
 
לאדם יש את הזכות להיחשב שותף של ממש ביצירת בראשית. ובכדי להיות שותף יש להכניס את הבורא אל השותפות. פעמים שהוא נכנס דווקא דרך מה שנראה כפספוס וטעות אנוש. ואם נמתין ונקבל באהבה, נוכל להרוויח המון מגעים עם מה שמעבר ליכולת ולדפוסי חשיבה מצומצמים.