בשדי יער עמוד 333-334

פֶּרֶק שְׁמִינִי

קַוֵּה אֶל ה'

צְרִיכִים לָדַעַת, שֶׁיֶּשְׁנָן מְנִיעוֹת רַבּוֹת עַל הַתְּפִלָּה וְעִקַּר הַמְּנִיעוֹת הֵן מְנִיעוֹת הַמֹּחַ, שֶׁהָאָדָם נֶחְלָשׁ בְּדַעְתּוֹ בִּרְאוֹתוֹ שֶׁהוּא מִתְפַּלֵּל וּמִתְפַּלֵּל כַּמָּה יָמִים וּזְמַנִּים וְאֵינוֹ נַעֲנֶה. כֵּיצַד יְחַזֵּק הָאָדָם אֶת לִבּוֹ לְהַמְשִׁיךְ לְהִתְפַּלֵּל פַּעַם אַחַר פַּעַם אַחֲרֵי שֶׁרָאָה שֶׁלִּכְאוֹרָה לֹא נִתְקַבְּלָה תְּפִלָּתוֹ?

עַל כָּךְ נָבִיא מִסְפַּר חִזּוּקִים בְּפֶרֶק זֶה, וְהַכְּלָל הוּא שֶׁיֵּדַע הָאָדָם שֶׁשּׁוּם תְּפִלָּה אֵינָהּ נֶאֱבֶדֶת, כִּי ה’ שׁוֹמֵעַ תְּפִלַּת כָּל פֶּה. כַּמּוּבָא בַּמִּדְרָשׁ (מ”ר וָאֶתְחַנַּן): שַׁעֲרֵי תְפִלָּה אֵינָן נִנְעָלִים לְעוֹלָם! וְזֶהוּ יְסוֹד שֶׁחַיָּבִים לָדַעַת – כָּל תְּפִלָּה וּתְפִלָּה שֶׁאָדָם מִתְפַּלֵּל בְּוַדַּאי מִתְקַבֶּלֶת, וְהַסִּבּוֹת מַדּוּעַ אֵין אָנוּ רוֹאִים תּוֹצָאוֹת מִיָּדִיּוֹת לִתְפִלּוֹתֵינוּ הֵן מְגֻוָּנוֹת, וְנַזְכִּיר כַּמָּה מֵהֶן בִּשְׁבִיל שֶׁיִּהְיֶה לָאָדָם חִזּוּק בְּעֵת הַנִּסָּיוֹן בְּיָדְעוֹ שֶׁיֵּשׁ בְּעִנְיַן הַתְּפִלָּה הַרְבֵּה דְּבָרִים נִסְתָּרִים.

יֵשׁ שָׁעָה שֶׁיִּתְּנוּ לְךָ

רֵאשִׁית צְרִיכִים לָדַעַת שֶׁלְּכָל תְּפִלָּה יֵשׁ אֶת הַזְּמַן שֶׁלָּהּ, כְּמוֹ שֶׁמּוּבָא בְּאוֹתוֹ מִדְרָשׁ, שֶׁיֵּשׁ תְּפִלָּה שֶׁנַּעֲנֵית לְאַרְבָּעִים יוֹם, כְּמוֹ שֶׁרָאִינוּ אֵצֶל מֹשֶׁה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי ה’ אַרְבָּעִים יוֹם וְגוֹ’, וְיֵשׁ תְּפִלָּה שֶׁנַּעֲנֵית לְעֶשְׂרִים יוֹם, כְּמוֹ שֶׁרָאִינוּ אֵצֶל דָּנִיֵּאל, וְיֵשׁ תְּפִלָּה שֶׁנַּעֲנֵית לִשְׁלֹשָׁה יָמִים, כְּמוֹ שֶׁרָאִינוּ אֵצֶל יוֹנָה הַנָּבִיא, וְיֵשׁ לְיוֹם אֶחָד – אֵצֶל אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא, וְיֵשׁ לַחֲצִי יוֹם – אֵצֶל דָּוִד הַמֶּלֶךְ וְכוּ’.

וְיֵשׁ תְּפִלָּה שֶׁטֶּרֶם יִתְפַּלֵּל אוֹתָהּ הָאָדָם כְּבָר הוּא נַעֲנֶה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (יְשַׁעְיָה סה): “וְהָיָה טֶרֶם יִקְרָאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה…”. אָמְנָם פָּסוּק זֶה נֶאֱמַר בַּנָּבִיא לְשֶׁבַח, לְתָאֵר עַד כַּמָּה הַבּוֹרֵא קָרוֹב לְקוֹרְאָיו, אֲבָל לְמַעֲשֶׂה, לֹא תָּמִיד זֶהוּ שֶׁבַח, שֶׁהַתְּפִלָּה נַעֲנֵית מִיָּד. כַּמּוּבָא בְּמַסֶּכֶת תַּעֲנִית, שֶׁהָיְתָה עֲצִירַת גְּשָׁמִים וְגָזְרוּ תַּעֲנִית, וְעוֹד לִפְנֵי הָנֵץ הַחַמָּה, דְּהַיְנוּ לִפְנֵי שֶׁהִתְעַנּוּ וְהִתְפַּלְלוּ, כְּבָר בָּאוּ גְּשָׁמִים. חָשְׁבוּ כֻּלָּם, שֶׁשִּׁבְחוֹ שֶׁל צִבּוּר הוּא, שֶׁנִּתְקַבְּלָה בַּקָּשָׁתָם עוֹד לִפְנֵי שֶׁבִּקְּשׁוּ. אָמַר לָהֶם הָאָמוֹרָא שְׁמוּאֵל הַקָּטָן: לֹא שֶׁבַח הוּא אֶלָּא גְּנַאי. לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְעֶבֶד שֶׁבָּא לְבַקֵּשׁ פְּרָס מֵרַבּוֹ. אָמַר הָרַב לִמְשָׁרְתָיו: תְּנוּ לוֹ מַהֵר מַה שֶּׁמְּבַקֵּשׁ וְרַק אַל אֶשְׁמַע אֶת קוֹלוֹ…

מַמְשִׁיכָה הַגְּמָרָא וּמְסַפֶּרֶת, שֶׁשּׁוּב הָיְתָה עֲצִירַת גְּשָׁמִים, וְהַפַּעַם לֹא יָרְדוּ גְּשָׁמִים אֶלָּא אַחֲרֵי יוֹם שָׁלֵם שֶׁל תַּעֲנִית וּתְפִלּוֹת וְתַחֲנוּנִים. חָשְׁבוּ כֻּלָּם, שֶׁהַפַּעַם יֵשׁ כָּאן שֶׁבַח לַצִּבּוּר, שֶׁרוֹצֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹלָם, וְלָכֵן חִכָּה עַד סוֹף הַתַּעֲנִית, כִּי נֶהֱנָה מִתְּפִלָּתָם. אָמַר לָהֶם שְׁמוּאֵל הַקָּטָן: גַּם זֶה אֵינוֹ שִׁבְחוֹ שֶׁל צִבּוּר, שֶׁמִּתְפַּלְּלִים כָּל כָּךְ הַרְבֵּה עַד שֶׁנַּעֲנִים. לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְעֶבֶד שֶׁבִּקֵּשׁ פְּרָס מֵרַבּוֹ. אָמַר הָרַב לִמְשָׁרְתָיו: הַמְתִּינוּ עַד שֶׁיִּתְמַקְמֵק וְיִצְטַעֵר כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ, וְרַק אָז תִּתְּנוּ לוֹ…

וְשׁוֹאֶלֶת הַגְּמָרָא: אִם כֵּן, לִשְׁמוּאֵל הַקָּטָן, שֶׁאוֹמֵר שֶׁגַּם כְּשֶׁנַּעֲנוּ הַצִּבּוּר לִפְנֵי שֶׁהִתְפַּלְּלוּ, וְגַם כְּשֶׁנַּעֲנוּ אַחֲרֵי שֶׁהִרְבּוּ לְהִתְפַּלֵּל, אֵין זֶה שִׁבְחוֹ שֶׁל צִבּוּר, מַהוּ אִם כֵּן שִׁבְחוֹ שֶׁל צִבּוּר? וְעוֹנָה הַגְּמָרָא, שֶׁשִּׁבְחוֹ שֶׁל צִבּוּר הוּא שֶׁגַּם מִתְפַּלְּלִים וְגַם נַעֲנִים. כְּגוֹן: אוֹמְרִים מַשִּׁיב הָרוּחַ – וְנוֹשֶׁבֶת רוּחַ. אוֹמְרִים מוֹרִיד הַגֶּשֶׁם – וְיוֹרֵד גֶּשֶׁם. (תַּעֲנִית כה)

כָּאן הַמָּקוֹם לְהָעִיר, שֶׁכְּעֵין זֶה מוּבָא עַל הַנָּחָשׁ שֶׁנִּתְקַלֵּל: וְנָחָשׁ עָפָר לַחְמוֹ, דְּהַיְנוּ שֶׁנִּתְקַלֵּל שֶׁיִּהְיוּ מְזוֹנוֹתָיו מְצוּיִים לוֹ תָּמִיד בְּשֶׁפַע, שֶׁזֶּה הֶעָפָר הַמָּצוּי בְּכָל מָקוֹם. לִכְאוֹרָה מַהִי הַקְּלָלָה בָּזֶה? וְכִי לֹא כָּל אֶחָד רוֹצֶה שֶׁיִּהְיוּ מְזוֹנוֹתָיו מְצוּיִים לוֹ תָּמִיד בְּלִי יְגִיעָה וְטִרְחָה? אֶלָּא הַקְּלָלָה הִיא, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּל כָּךְ כָּעַס עַל הַנָּחָשׁ, עַד שֶׁלֹּא רָצָה לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹלוֹ כְּלָל, וְלָכֵן דָּאַג שֶׁיִּהְיוּ מְזֻמָּנִים לוֹ מְזוֹנוֹתָיו בְּשֶׁפַע כְּדֵי שֶׁלֹּא יְבַקֵּשׁ עַל כָּךְ. כִּי מִלְּבַד הַנָּחָשׁ, כָּל הַבְּרוּאִים מְרִימִים עֵינֵיהֶם אֶל ה’ וּמְבַקְּשִׁים אֶת אָכְלָם מֵה’, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בִּתְהִלִּים (קד): כֻּלָּם אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּן לָתֶת אָכְלָם בְּעִתּוֹ. וְהַנָּחָשׁ הוּא הַבְּרִיָּה הַיְחִידָה שֶׁאֵינָהּ מְבַקֶּשֶׁת מְזוֹנוֹתֶיהָ מֵהַבּוֹרֵא, וְזוֹ קִלְלָתוֹ.

וּמִזֶּה יִלְמַד כָּל אָדָם, שֶׁלֹּא טוֹב לְקַבֵּל שׁוּם דָּבָר בְּלִי תְּפִלָּה, וּמִי שֶׁרוֹאֶה שֶׁיֵּשׁ לוֹ שֶׁפַע בְּלִי תְּפִלָּה, צָרִיךְ שֶׁיִּדְאַג, שֶׁמָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּל כָּךְ כּוֹעֵס עָלָיו, עַד שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹלוֹ כְּלָל? לָכֵן גַּם הוּא יִתְעַקֵּשׁ לְהִתְפַּלֵּל דַּוְקָא, וְיוֹדֶה לַה’ עַל הַשֶּׁפַע שֶׁהִשְׁפִּיעַ לוֹ עַד כֹּה וְיִתְפַּלֵּל עַל לְהַבָּא, שֶׁיַּמְשִׁיךְ הַבּוֹרֵא לְפַרְנְסוֹ.