בשדי יער עמוד 335-336

וְהִנֵּה, הַגְּמָרָא דִּבְּרָה עַל תְּפִלָּה שֶׁל צִבּוּר גָּדוֹל, שֶׁכָּל בְּנֵי הָעִיר כֻּלָּהּ יָשְׁבוּ בְּתַעֲנִית וְהִתְפַּלְלוּ. אֲבָל יְחִידִים, אֲפִלּוּ צַדִּיקִים גְּמוּרִים, כְּמוֹ הָאָבוֹת וְהָאִמָּהוֹת וּמֹשֶׁה רַבֵּנוּ, מָצִינוּ שֶׁהִתְפַּלְּלוּ הַרְבֵּה עַד שֶׁקִּבְּלוּ. לָכֵן, הַכְּלָל הוּא, שֶׁלֹּא כָּל הַדְּבָרִים שָׁוִים בְּעִנְיָן זֶה, וְקָשֶׁה לָדַעַת מָתַי זֶהוּ שֶׁבַח שֶׁהַתְּפִלָּה נַעֲנֵית מַהֵר וּמָתַי זֶהוּ גְּנַאי, וְעַל פִּי רוֹב אֵין זֶה עִנְיָן שֶׁל שֶׁבַח וּגְנַאי כְּלָל, אֶלָּא יֵשׁ בָּזֶה דְּבָרִים נִסְתָּרִים וְחֶשְׁבּוֹנוֹת שֶׁל מַעְלָה, מַדּוּעַ לְכָל תְּפִלָּה יֵשׁ אֶת הַזְּמַן שֶׁלָּהּ, כַּמּוּבָא עוֹד בַּמִּדְרָשׁ הַנַּ”ל: אָמַר רַבִּי חִיָּא בְּרַב אַבָּא, כְּתִיב (תְּהִלִּים כז) קַוֵּה אֶל-ה’ חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל-ה’ – הֱוֵי מִתְפַּלֵּל וְחוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל וְיֵשׁ שָׁעָה שֶׁיִּתְּנוּ לְךָ! פֵּרוּשׁוֹ שֶׁאַתָּה תִּתְפַּלֵּל! וְיֵשׁ שָׁעָה שֶׁיִּתְּנוּ לְךָ!

וּמֵאַחַר וְאֵין אָדָם יָכוֹל לָדַעַת מָתַי קָבְעוּ בַּשָּׁמַיִם שֶׁתִּתְקַבֵּל תְּפִלָּתוֹ, אֵין לוֹ לִרְצוֹת דַּוְקָא שֶׁתִּתְקַבֵּל תְּפִלָּתוֹ מִיָּד. אֶלָּא אַדְּרַבָּה, צָרִיךְ הוּא לִרְצוֹת לְהִתְפַּלֵּל כַּמָּה תְּפִלּוֹת שֶׁנִּדְרָשׁ שֶׁיִּתְפַּלֵּל, וּלְקַוּוֹת עַד שֶׁיִּתְּנוּ לוֹ מְבֻקָּשׁוֹ, וְזֶה הַנִּסָּיוֹן שֶׁלּוֹ. וְלַאֲמִתּוֹ שֶׁל דָּבָר, זֶה רַק לְטוֹבָתוֹ, שֶׁמִּתְעַכֶּבֶת קַבָּלַת תְּפִלּוֹתָיו. כִּי ה’ יוֹדֵעַ מָתַי טוֹב שֶׁבַּקָּשָׁתוֹ תִּתְמַלֵּא. לָכֵן צָרִיךְ לְהִתְחַזֵּק בֶּאֱמוּנָה שֶׁה’ אוֹהֵב אוֹתוֹ וְעוֹשֶׂה אִתּוֹ אֶת הַדָּבָר הַטּוֹב בְּיוֹתֵר, וּלְהַמְתִּין וּלְהַמְשִׁיךְ לְהִתְפַּלֵּל, וְלֹא לִדְחֹק אֶת הַשָּׁעָה אוֹ לְהִתְיָאֵשׁ מִן הַתְּפִלָּה חָלִילָה.

מַה שֶּׁמַּחֲלִישׁ אֶת הָאָדָם הוּא, שֶׁחוֹשֵׁב שֶׁמֵּחֲמַת שֶׁהִתְפַּלֵּל קְצָת תֵּכֶף מַגִּיעַ לוֹ שֶׁתֵּעָשֶׂה בַּקָּשָׁתוֹ. אֲבָל כְּשֶׁיֵּדַע שֶׁלְּכָל תְּפִלָּה יֵשׁ אֶת הַזְּמַן שֶׁלָּהּ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר רַבִּי חִיָּא: תִּתְפַּלֵּל וְתַחֲזֹר וַתִּתְפַּלֵּל עַד שֶׁתַּגִּיעַ הַשָּׁעָה וְיִתְּנוּ לְךָ, אֲזַי הוּא יִקַּח בַּחֶשְׁבּוֹן שֶׁיִּתָּכֵן וְהַתְּפִלָּה הַזֹּאת צְרִיכָה אַרְבָּעִים יוֹם, וְזוֹ עֶשְׂרִים יוֹם וְכוּ’.

מִי לָנוּ גָּדוֹל מִמֹּשֶׁה רַבֵּנוּ רֹאשׁ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הַצַּדִּיק שֶׁל כָּל עַם יִשְׂרָאֵל, וְהוּא לֹא נַעֲנָה מִיָּד! אִם כֵּן מַדּוּעַ שֶׁאֲנַחְנוּ נְצַפֶּה שֶׁנֵּעָנֶה מִיָּד? וּמַה נֹּאמַר עַל הָאָבוֹת הַקְּדוֹשִׁים וְהָאִמָּהוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת שֶׁהִתְפַּלְּלוּ עַשְׂרוֹת שָׁנִים עַד שֶׁנַּעֲנוּ? וְכִי אֲנַחְנוּ טוֹבִים מֵהֶם שֶׁמַּגִּיעַ לָנוּ שֶׁתִּתְקַבֵּל תְּפִלָּתֵנוּ תֵּכֶף וּמִיָּד?

הַצֶּאֱצָאִים נֶהֱנִים

עוֹד אָמְרוּ חֲזַ”ל: תְּפִלָּתוֹ שֶׁל אָדָם אֵינָהּ חוֹזֶרֶת רֵיקָם, אִם אֵינָהּ מִתְקַיֶּמֶת בּוֹ, הִיא מִתְקַיֶּמֶת בְּזַרְעוֹ. פֵּרוּשׁ הַדְּבָרִים הוּא, שֶׁלִּפְעָמִים אָדָם מִתְפַּלֵּל הַרְבֵּה וְאֵינוֹ רוֹאֶה שׁוּם תּוֹצָאוֹת וְנִדְמֶה לוֹ שֶׁהַתְּפִלּוֹת שֶׁלּוֹ הָלְכוּ לְאִבּוּד. אֲבָל אֵין הַדְּבָרִים כָּךְ כְּלָל וּכְלָל. אֶלָּא תְּפִלָּתוֹ שְׁמוּרָה לְזַרְעוֹ אַחֲרָיו, וּבִזְכוּת תְּפִלּוֹתָיו יָבוֹאוּ טוֹבוֹת וִישׁוּעוֹת לְצֶאֱצָאָיו; יְשׁוּעוֹת שֶׁהֵם בְּעַצְמָם לֹא יָבִינוּ מַדּוּעַ זָכוּ לָהֶן, וּבֶטַח לֹא יַעֲלֶה עַל דַּעְתָּם, שֶׁעָמַד אֶחָד מֵאֲבוֹתֵיהֶם וְהִרְבָּה בִּתְפִלָּה וּבָכָה, וְאוּלַי גַּם הִצְטַעֵר וְחָשַׁב שֶׁאֵין תְּפִלּוֹתָיו עוֹשׂוֹת פֵּרוֹת, וְהֵם נֶהֱנִים מִיגִיעַ כַּפָּיו עַתָּה.

גַּם אָנוּ, אִם נִתְבּוֹנֵן, נִרְאֶה שֶׁהַרְבֵּה טוֹבוֹת בָּאוֹת לָנוּ שֶׁלֹּא הִתְפַּלַּלְנוּ לָהֶן וְלֹא עָמַלְנוּ בִּשְׁבִילָן. אִם בְּגַשְׁמִיּוּת – כְּגוֹן בְּרִיאוּת, פַּרְנָסָה וְכַד’, וְאִם בְּרוּחָנִיּוּת – כְּגוֹן שֶׁאָדָם נֵחַן בְּאֵיזוֹ מִדָּה טוֹבָה בְּלִי שֶׁיַּעֲמֹל עָלֶיהָ, אוֹ בַּהֲבָנָה יְתֵרָה בַּתּוֹרָה בְּלִי שׁוּם מַאֲמָץ וְכַד’. אֵין זֶה אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁיֵּשׁ מֵאֲבוֹתֵינוּ שֶׁהִרְבּוּ בִּתְפִלָּה וְאָנוּ נֶהֱנִים מֵהַתּוֹצָאוֹת שֶׁל תְּפִלָּתָם, וּמִי יוֹדֵעַ אִם לֹא עָמְדוּ הֵם בְּנִסָּיוֹן קָשֶׁה שֶׁחָשְׁבוּ שֶׁאֵין תְּפִלּוֹתֵיהֶם מִתְקַבְּלוֹת.

הַחֶשְׁבּוֹן הַנָּכוֹן

בַּסֵּפֶר “דֶּגֶל מַחֲנֵה אֶפְרַיִם” מוּבָא בְּשֵׁם הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב: לְעִתִּים אָדָם מִתְפַּלֵּל עַל דָּבָר זֶה וְנוֹתְנִים לוֹ דָּבָר אַחֵר. אוֹ לִפְעָמִים פּוֹעֶלֶת הַתְּפִלָּה רַק בָּעוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים. זְקַן בְּרֶסְלַב הָרַב לֵוִי יִצְחָק בֶּנְדֶּר ע”ה הָיָה מַסְבִּיר לָנוּ, שֶׁלְּעִתִּים אָדָם מִתְפַּלֵּל עַל דְּבָרִים מְסֻיָּמִים שֶׁהוּא מַרְגִּישׁ שֶׁהֵם נִצְרָכִים לוֹ יוֹתֵר מִכֹּל, אוּלָם בַּשָּׁמַיִם רוֹאִים שֶׁהוּא יָכוֹל לְהִסְתַּדֵּר בְּלִי הַדְּבָרִים שֶׁהוּא מְבַקֵּשׁ עֲלֵיהֶם, אֲבָל יֶשְׁנוֹ דָּבָר אַחֵר, גָּדוֹל מְאֹד, שֶׁהוּא צָרִיךְ אוֹתוֹ מְאֹד. אוֹ שֶׁרוֹאִים שֶׁיֵּשׁ עָלָיו אֵיזוֹ גְּזֵרָה קָשָׁה, שֶׁהוּא בִּכְלָל לֹא מוּדָע לָהּ, וְאֵין לוֹ מֻשָּׂג שֶׁהִיא תְּלוּיָה מֵעָלָיו, וּבָרוּר שֶׁהוּא זָקוּק לִישׁוּעָה בְּעִנְיָן זֶה הַרְבֵּה יוֹתֵר מֵאוֹתָם הַדְּבָרִים שֶׁהוּא מִתְפַּלֵּל עֲלֵיהֶם.