בשדי יער עמוד 365-366

הָעִנְיָן שֶׁלִּי הוּא תְּפִלָּה

וּבֶאֱמֶת, כְּשֶׁאָמַר רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ: הָעִנְיָן שֶׁלִּי הוּא תְּפִלָּה, הוּא תָּלָה בָּזֶה אֶת עִנְיַן הַמַּחֲלֹקֶת שֶׁעָלָיו, שֶׁאָמַר: אַתֶּם יוֹדְעִים מַדּוּעַ חוֹלְקִים עָלַי? כִּי הָעִנְיָן שֶׁלִּי הוּא תְּפִלָּה. וְאִם יִשְׁאַל הַקּוֹרֵא: מַדּוּעַ זֶה תָּלוּי בָּזֶה? לָמָּה בִּגְלַל שֶׁהָעִנְיָן שֶׁל רַבֵּנוּ הוּא תְּפִלָּה, בִּגְלַל זֶה חוֹלְקִים עָלָיו? אֶת הַתֵּרוּץ לִשְׁאֵלָה זֹאת, הֵבִיא רַבֵּנוּ מִיָּד בְּהֶמְשֵׁךְ דְּבָרָיו, שֶׁהֵבִיא אֶת הַגְּמָרָא שֶׁדּוֹרֶשֶׁת עַל הַפָּסוּק: “כְּרֻם זֻלּוּת לִבְנֵי אָדָם” – אֵיזֶהוּ דָּבָר שֶׁהוּא בְּרוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם וּבְנֵי אָדָם מְזַלְזְלִים בּוֹ? זוֹ הַתְּפִלָּה. מֵהַתְּשׁוּבָה הַזֹּאת מְבִינִים מַדּוּעַ חוֹלְקִים עַל רַבֵּנוּ. כִּי מֵאַחַר וְעִנְיָנוֹ הוּא תְּפִלָּה, וּתְפִלָּה הִיא דָּבָר שֶׁמְּזַלְזְלִים בּוֹ, וּכְשֶׁמְּזַלְזְלִים בְּדָבָר מְסֻיָּם, לְמַעֲשֶׂה חוֹלְקִים עַל דָּבָר זֶה, כִּי רַק דָּבָר שֶׁהוּא מְכֻבָּד עוֹשִׂים וּמִתְבַּטְּלִים אֵלָיו, מִמֵּילָא מְזַלְזְלִים וְחוֹלְקִים עַל הַצַּדִּיק שֶׁמְּדַבֵּר מִתְּפִלָּה.

וּמֵהַתֵּרוּץ הַזֶּה יָכוֹל כָּל אֶחָד לְהָבִין, לָמָּה הוּא בְּעַצְמוֹ כָּל כָּךְ רָחוֹק מֵהַתְּפִלָּה. כִּי בָּעֹמֶק, הַתֵּרוּץ עַל הַשְּׁאֵלָה הַזּוֹ הוּא, שֶׁהַיֵּצֶר הָרַע יוֹדֵעַ הֵיטֵב הֵיטֵב אֶת מַה שֶּׁהִגְדַּרְנוּ: הַגְּאֻלָּה הִיא הַתְּפִלָּה. לָכֵן, אֶת עִקַּר הַכֹּחוֹת שֶׁלּוֹ, הוּא מַשְׁקִיעַ נֶגֶד הַתְּפִלָּה, וְזֶה מַסְבִּיר אֶת גֹּדֶל הַמַּחֲלֹקֶת שֶׁיֵּשׁ עַל הַתְּפִלָּה, עַד כְּדֵי כָּךְ, שֶׁלַּמְרוֹת שֶׁהַגְּמָרָא אוֹמֶרֶת בְּפֵרוּשׁ שֶׁהִיא הָעוֹמֶדֶת בְּרוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם – בַּמָּקוֹם הַגָּבוֹהַּ בְּיוֹתֵר – בְּכָל זֹאת, בְּנֵי אָדָם מְזַלְזְלִים בָּהּ…

וְכָל זֶה מֵחֲמַת הִתְגַּבְּרוּתוֹ שֶׁל הַיֵּצֶר הָרַע לְהִתְנַגֵּד לַתְּפִלָּה, וּלְהַכְנִיס מַחֲלֹקֶת עַל הַתְּפִלָּה – הֵן בִּפְרָטֵי פְּרָטִיּוּת, בְּלִבּוֹ שֶׁל הַמִּתְפַּלֵּל: לְהַכְנִיס בּוֹ סְפֵקוֹת, לְהַחְלִישׁ אוֹתוֹ, שֶׁלֹּא יִהְיֶה לוֹ סַבְלָנוּת לְהִתְפַּלֵּל, שֶׁתָּמִיד יַרְגִּישׁ שֶׁהַיּוֹם אֵין לוֹ זְמַן, וְשֶׁכָּבֵד לוֹ לְהִתְפַּלֵּל, וְשֶׁיִּרְצֶה לְהִפָּטֵר מֵהַתְּפִלָּה כַּמָּה שֶׁיּוֹתֵר מַהֵר וְכוּ’ וְכוּ’, וְהֵן בִּכְלָלִיּוּת, לְהַכְנִיס מַחֲלֹקֶת נֶגֶד מִי שֶׁמְּדַבֵּר מִתְּפִלָּה. מִמֵּילָא, אֲפִלּוּ כְּשֶׁכְּבָר יוֹרֵד לָעוֹלָם כָּזֶה צַדִּיק עָצוּם, שֶׁמְּדַבֵּר מִתְּפִלָּה וְהִתְבּוֹדְדוּת, וְיָכוֹל לְהָבִיא אֶת הַגְּאֻלָּה, הַיֵּצֶר הָרַע מַכְנִיס בְּלֵב הַבְּרִיּוֹת מַחֲלֹקֶת עַל אוֹתוֹ צַדִּיק.

וְאִם תֹּאמַר: הֲרֵי כָּל הַצַּדִּיקִים דִּבְּרוּ מִתְּפִלָּה וְהִתְבּוֹדְדוּת? נָכוֹן מְאֹד. אֲבָל הַצַּדִּיק הַיָּחִיד שֶׁחִיֵּב אֶת כָּל אֶחָד וְאַחַת לַעֲשׂוֹת לְפָחוֹת שָׁעָה הִתְבּוֹדְדוּת, הוּא רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ.

הָאַהֲבָה שֶׁבַּתְּפִלָּה

לָּמַדְנוּ שֶׁכַּאֲשֶׁר הָאָדָם רוֹאֶה שֶׁהוּא פָּעַל בִּתְפִלָּתוֹ, הוּא מְקַבֵּל מִזֶּה אֶת עִקַּר הַבִּטָּחוֹן הָעַצְמִי, שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁהוּא מְסֻגָּל לְהִשְׁתַּנּוֹת, מְסֻגָּל לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה. אֲבָל בֶּאֱמֶת, גַּם לִפְנֵי שֶׁהָאָדָם פּוֹעֵל יְשׁוּעוֹת עַל יְדֵי תְּפִלָּתוֹ, הוּא כְּבָר יָכוֹל לְקַבֵּל בִּטָּחוֹן עַצְמִי נִפְלָא וְשִׂמְחָה עֲצוּמָה מֵהַתְּפִלָּה, אִם רַק יִתְבּוֹנֵן מָה הַמַּשְׁמָעוּת שֶׁל הֱיוֹתוֹ מִתְפַּלֵּל לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אִם רַק יְשַׁעֵר הָאָדָם בְּנַפְשׁוֹ, שֶׁהַמֶּלֶךְ נוֹתֵן לוֹ רְשׁוּת לִפְנוֹת אֵלָיו בְּכָל עֵת, וּלְדַבֵּר אִתּוֹ עַל כָּל עִנְיָנָיו, כַּמָּה זְמַן שֶׁרוֹצֶה – הוּא כְּבָר יַרְגִּישׁ אֶת הָאַהֲבָה הָעֲצוּמָה שֶׁל הַמֶּלֶךְ אֵלָיו, וּלְמַעֲשֶׂה, הוּא כְּבָר יְקַבֵּל בִּטָּחוֹן עַצְמִי נִפְלָא, שֶׁהַמֶּלֶךְ אוֹהֵב אוֹתוֹ וְשׁוֹמֵעַ אוֹתוֹ.

כִּי בֶּאֱמֶת זֶהוּ חֶסֶד עָצוּם וְאַהֲבָה נוֹרָאָה, מַה שֶּׁנִּתָּן בְּיַד הָאָדָם רְשׁוּת לִפְנוֹת אֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּלְדַבֵּר אִתּוֹ. כָּל אֶחָד יַמְחִישׁ לְעַצְמוֹ דָּבָר זֶה. אִלּוּ הָיָה מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם אוֹמֵר לוֹ: תִּשְׁמַע חֲבִיבִי. תֵּדַע שֶׁאַתָּה מֻזְמָן לָבוֹא אֵלַי בְּכָל שָׁעָה מִשְּׁעוֹת הַיְמָמָה, וְאֵין אַתָּה צָרִיךְ לִטֹּל רְשׁוּת מִשּׁוּם אֶחָד מֵהַשָּׂרִים, וְלֹא לְהִתְיַחֵס כְּלָל לַשּׁוֹמְרִים, וְגַם לֹא לְהִתְבַּיֵּשׁ לְהִכָּנֵס בְּלִי הוֹדָעָה מֻקְדֶּמֶת, וּבִכְלָל אֵינְךָ צָרִיךְ אֲפִלּוּ לִדְפֹּק עַל הַדֶּלֶת – אֶלָּא פָּשׁוּט לְהִכָּנֵס אֵלַי לְהֵיכָלִי וְלָגֶשֶׁת לְכִסֵּא כְבוֹדִי, וּלְדַבֵּר אִתִּי עַל מַה שֶּׁאַתָּה רוֹצֶה, וְאֵיךְ שֶׁאַתָּה רוֹצֶה, וּלְסַפֵּר לִי מַה שֶּׁאַתָּה רוֹצֶה, וּלְהִתְיָעֵץ אִתִּי בְּכָל עִנְיָן, וְלִשְׁפֹּךְ אֶת כָּל מַר לִבְּךָ לְפָנַי, וּלְהִשָּׁאֵר אֶצְלִי כַּמָּה שָׁעוֹת שֶׁתִּרְצֶה, וּלְדַבֵּר אִתִּי כַּאֲוַת נַפְשֶׁךָ, וַאֲנִי אַקְשִׁיב לְכָל מִלָּה שֶׁיּוֹצֵאת מִפִּיךָ, וְאֶתְיַחֵס לְכָל עִנְיָן שֶׁתְּדַבֵּר מִמֶּנּוּ, כִּי אֲנִי אוֹהֵב אוֹתְךָ וְרוֹצֶה שֶׁיִּהְיֶה לְךָ כָּל טוּב.

הַאֵין זוֹ הוֹכָחָה גְּמוּרָה לָאַהֲבָה הַאֵין סוֹפִית שֶׁל הַמֶּלֶךְ לְאוֹתוֹ אָדָם? הֲלֹא כָּל אֶחָד יוֹדֵעַ, שֶׁאִם הוּא לֹא אוֹהֵב אֵיזֶה אָדָם, וְאוֹתוֹ אָדָם דּוֹפֵק עַל דַּלְתּוֹ, מַה הוּא עוֹשֶׂה? מִסְתַּכֵּל דֶּרֶךְ חוֹר הַהֲצָצָה שֶׁבַּדֶּלֶת, וּכְשֶׁרוֹאֶה אֶת פָּנָיו שֶׁל שְׂנוּא נַפְשׁוֹ, הוּא אוֹמֵר לוֹ: אֲנִי לֹא בַּבַּיִת… וּלְעֻמַּת זֹאת, אִם יֵשׁ לוֹ אָהוּב נֶחְמָד, שֶׁהוּא מִתְגַּעְגֵּעַ לִרְאוֹת אֶת פָּנָיו כַּמָּה שֶׁיּוֹתֵר, מָה הוּא אוֹמֵר לוֹ? אָחִי חֲבִיבִי! תִּכָּנֵס אֵלַי בְּכָל שָׁעָה שֶׁתִּרְצֶה, וְגַם תָּעִיר אוֹתִי אִם אֲנִי יָשֵׁן. כִּי לִרְאוֹת אֶת פָּנֶיךָ, זֶה יְשַׂמַּח אוֹתִי יוֹתֵר מִכָּל דָּבָר אַחֵר. וּבְכָל פַּעַם שֶׁאוֹתוֹ אָהוּב דּוֹפֵק עַל דַּלְתּוֹ, הוּא פּוֹתֵחַ אוֹתָהּ לִרְוָחָה וּמַזְמִין אוֹתוֹ פְּנִימָה בְּאַהֲבָה, וּמְקַבֵּל אֶת פָּנָיו בְּשִׂמְחָה.