בשדי יער עמוד 89-90

בשדי יער – בגן התפילה וההתבודדות עמוד 89-90

וְזֶה בְּחִינַת: “בּוֹרֵא נִיב שְׂפָתָיִם שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב וְגוֹ’”. “בּוֹרֵא נִיב שְׂפָתָיִם” דַּיְקָא, כִּי עַל יְדֵי “נִיב שְׂפָתַיִם” שֶׁהוּא עַל יְדֵי הַדִּבּוּר, עַל יְדֵי זֶה דַּיְקָא זוֹכִים לִבְחִינַת “שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב” הַנַּ”ל וְכַנַּ”ל. כִּי עִקַּר הַתִּקּוּן עַל יְדֵי הַדִּבּוּר שֶׁל תְּפִלָּה בִּבְחִינַת “בּוֹרֵא נִיב שְׂפָתָיִם וְכוּ’”, וּמִי שֶׁנּוֹתֵן לֵב לְדַקְדֵּק וּלְהָבִין פֵּרוּשׁ הַמִּלּוֹת שֶׁל הַמִּקְרָא הַזֶּה: “בּוֹרֵא נִיב שְׂפָתָיִם וְכוּ’”, יוּכַל לְהָבִין מִזֶּה עֵצוֹת לְהִתְחַזֵּק בְּעִנְיַן הַשִּׂיחָה בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ, שֶׁזֶּה עִקַּר הַתִּקּוּן לְעִנְיַן “רָחוֹק וְקָרוֹב” הַנַּ”ל. כִּי בְּהַשִּׂיחָה הַנַּ”ל יָכוֹל לְפָרֵשׁ הַכֹּל לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, לְפָרֵשׁ בְּשִׂיחָתוֹ עֹצֶם הִתְרַחֲקוּתוֹ וְאַף עַל פִּי כֵן יִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל יְדֵי זֶה דַּיְקָא, עַל יְדֵי שֶׁיִּזְכֹּר עֹצֶם רִבּוּי רַחֲמָיו בְּלִי שִׁעוּר, כַּאֲשֶׁר גִּלּוּ לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ וְרַבּוֹתֵינוּ זַ”ל.
אֲבָל עַל פִּי רֹב הַשִּׂיחָה בְּעַצְמָהּ קָשָׁה מְאֹד, כִּי מֵעֹצֶם הִתְרַחֲקוּתוֹ אֵין לוֹ דִּבּוּרִים לְדַבֵּר כַּיָּדוּעַ לְמִי שֶׁרוֹצֶה לְהַרְגִּיל עַצְמוֹ בָּזֶה. אֲבָל כְּבָר הִזְהִיר לָנוּ אַדְמוֹ”ר זַ”ל, שֶׁאַף עַל פִּי כֵן יִתְחַזֵּק בְּכָל מִינֵי הִתְחַזְּקוּת לִנְהֹג הַנְהָגָה זֹאת בְּכָל יוֹם, כַּיָּדוּעַ לָנוּ כַּמָּה וְכַמָּה הִזְהִיר עַל זֶה הַרְבֵּה. כִּי הַהֲכָנָה וְהָרָצוֹן לְבַד שֶׁמֵּכִין אֶת עַצְמוֹ וְרוֹצֶה לְדַבֵּר, רַק שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְדַבֵּר, גַּם זֶה יָקָר מְאֹד אֶצְלוֹ יִתְבָּרַךְ, וְאִם יִהְיֶה חָזָק בָּזֶה הַרְבֵּה, בְּוַדַּאי יַעַזְרוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְיִבְרָא לוֹ דִּבּוּרִים בִּבְחִינַת “בּוֹרֵא נִיב שְׂפָתָיִם”, בּוֹרֵא מַמָּשׁ, כִּי הַדִּבּוּרִים הַבָּאִים לָאָדָם הֵם בְּחִינַת בְּרִיאָָה חֲדָשָׁה מַמָּשׁ.
כִּי בְּוַדַּאי הוּא רָחוֹק מִדִּבּוּרִים מְאֹד מֵחֲמַת הִתְרַחֲקוּתוֹ, אֲבָל כְּשֶׁהוּא חָזָק וּמֵכִין עַצְמוֹ לְדַבֵּר וְלָשִׂיחַ בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ, וְחָזָק בָּזֶה אֵיזֶה שָׁעָה בִּרְצוֹנוֹת וְכִסּוּפִין חֲזָקִים, אֲזַי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עוֹזְרוֹ וְשׁוֹלֵחַ לוֹ דִּבּוּרִים לְתוֹךְ פִּיו, שֶׁהֵם בְּחִינַת בְּרִיאָה חֲדָשָׁה מַמָּשׁ, שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּרַחֲמָיו בָּרָא לוֹ דִּבּוּרִים וְהִזְמִינָם לְתוֹךְ פִּיו, בִּבְחִינַת “בּוֹרֵא נִיב שְׂפָתָיִם”, בּוֹרֵא דַּיְקָא כַּנַּ”ל, וְעַל יְדֵי זֶה דַּיְקָא זוֹכֶה לִבְחִינַת “שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב” וְכוּ’ כַּנַּ”ל. וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: “לְאָדָם מַעַרְכֵי-לֵב וּמֵה’ מַעֲנֵה לָשׁוֹן”, שֶׁהָאָדָם צָרִיךְ לַעֲרֹךְ לִבּוֹ הַיְנוּ בְּחִינַת הַהֲכָנָה הַנַּ”ל, וַאֲזַי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בּוֹרֵא לוֹ דִּבּוּרִים לְתוֹךְ פִּיו, בִּבְחִינַת “וּמֵה’ מַעֲנֵה לָשׁוֹן”, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: “אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח וְכוּ’”, שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּעַצְמוֹ כִּבְיָכוֹל פּוֹתֵחַ שְׂפָתָיו לְדַבֵּר וְלָשִׂיחַ אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבוֹ, כִּי הַכֹּל מֵאִתּוֹ יִתְבָּרַךְ רַק הָאָדָם צָרִיךְ לְהָכִין אֶת עַצְמוֹ בִּרְצוֹנוֹ וְכִסּוּפִים וַה’ יַעַזְרוֹ לְדַבֵּר וּלְפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ וְכַנַּ”ל”. עַד כָּאן דִּבְרֵי רַבִּי נָתָן.

אֱלֹקִים קָרוֹב אֵלַי

נִמְצָא, שֶׁהָאֱמוּנָה שֶׁהָאָדָם צָרִיךְ לְהַאֲמִין בַּקִּרְבָה שֶׁלּוֹ לַה’, הִיא רַק מִצַּד רַחֲמָיו שֶׁל ה’, כִּי בֶּאֱמֶת מִצַּד עַצְמוֹ – לֹא מַגִּיעַ לוֹ כְּלוּם. אֲבָל כְּשֶׁבֶּאֱמֶת יְחַזֵּק עַצְמוֹ לְהַאֲמִין בְּרַחֲמָיו יִתְבָּרַךְ, וְיַאֲמִין שֶׁאַף שֶׁהוּא אֵינוֹ רָאוּי כְּלָל, עַל כָּל פָּנִים מִצַּד רַחֲמָיו שֶׁל ה’ יִתְבָּרַךְ, הוּא קָרוֹב מְאֹד מְאֹד, אָז יוּכַל לְהִתְפַּלֵּל וּלְהִתְחַנֵּן בְּלֹא לֵאוּת, וְלִזְכּוֹת לְכָל הַיְשׁוּעוֹת, וּלְהַשְׁלִים כָּל מַה שֶּׁחָסֵר לוֹ. וַאֲפִלּוּ שֶׁהוּא הָאָשֵׁם בַּחֶסְרוֹנוֹת שֶׁלּוֹ וּבְוַדַּאי אֵינוֹ רָאוּי לְהִתְקָרֵב לַה’, וּלְקַיֵּם מִצְווֹת וְכַדּ’, יַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה, שֶׁמִּצַּד רַחֲמָיו שֶׁל ה’ הוּא יָכוֹל וְיָכוֹל לִזְכּוֹת לְכָל טוּב. לָכֵן גַּם אָסוּר לִשְׁכֹּחַ לְהוֹדוֹת לַה’ תָּמִיד עַל הַמִּצְווֹת שֶׁזּוֹכִים לַעֲשׂוֹת, עַל מַה שֶּׁכֵּן ה’ נָתַן. כִּי זֶה לֹא מִפְּנֵי שֶׁמַּגִּיעַ לְךָ, אֶלָּא מֵרַחֲמָיו יִתְבָּרַךְ.
וְזוֹ נְקוּדַת אֱמֶת שֶׁצְּרִיכִים לִחְיוֹת אוֹתָהּ: מִצַּד עַצְמִי – אֲנִי רָחוֹק מֵה’. אֲבָל מִצַּד רַחֲמָיו – אֲנִי קָרוֹב מְאֹד. כִּי הוּא יִתְבָּרַךְ, בְּרַחֲמָיו הָעֲצוּמִים, קָרוֹב לְכָל קֹרְאָיו בֶּאֱמֶת. וּצְרִיכִים לָשִׂים לֵב לַמִּלִּים שֶׁל רַבִּי נָתָן: שֶׁהָעִקָּר הוּא עַל יְדֵי הַדִּבּוּר. כִּי כָּל הַקְרָבָה שֶׁל הָאָדָם לַה’, מִתּוֹךְ רִחוּקוֹ הַגָּדוֹל, הִיא רַק עַל יְדֵי הַדִּבּוּר, וְאִם הָאָדָם לֹא יְדַבֵּר, הוּא לֹא יוּכַל לִהְיוֹת קָרוֹב לַה’ יִתְבָּרַךְ. כִּי אַף עַל פִּי שֶׁרַחֲמָיו יִתְבָּרַךְ הֵם אֵינְסוֹפִיִּים, מֻכְרָחִים אֶת הַכְּלִי שֶׁל הַדִּבּוּר, כְּדֵי לְהַמְשִׁיךְ אֶת הָרַחֲמִים הַלָּלוּ, וּלְקַבֵּל אוֹתָם.
לָכֵן אָנוּ אוֹמְרִים: “ה’ הוֹשִׁיעָה הַמֶּלֶךְ יַעֲנֵנוּ בְיוֹם-קָרְאֵנוּ…” מָתַי ה’ יוֹשִׁיעַ? בְּיוֹם קָרְאֵנוּ! רַק כְּשֶׁנִּקְרָא לוֹ, כְּשֶׁנְּדַבֵּר עִמּוֹ.
לָכֵן, אֲפִלּוּ אִם אָדָם רוֹאֶה שֶׁהוּא לֹא מְסֻגָּל לְדַבֵּר, יִתְחַזֵּק בְּכָל מִינֵי הִתְחַזְּקוּת לִקְבֹּעַ לְעַצְמוֹ בְּכָל יוֹם שָׁעָה לְפָחוֹת, שֶׁבָּהּ יַעֲמֹד וְיִרְצֶה וְיִכְסֹף לְדַבֵּר עִם ה’. כִּי עַל יְדֵי זֶה שֶׁמֵּכִין אֶת עַצְמוֹ לָזֶה, סוֹף כָּל סוֹף יִתֵּן לוֹ ה’ דִּבּוּרִים לְדַבֵּר לְפָנָיו, כַּמּוּבָא לְעֵיל בְּדִבְרֵי רַבִּי נָתָן, שֶׁה’ מַמָּשׁ בּוֹרֵא לָאָדָם דִּבּוּרִים, כְּשֶׁרוֹאֶה שֶׁהוּא מֵכִין אֶת עַצְמוֹ לָזֶה.
וְזֶה דָּבָר שֶׁאֲנִי תָּמִיד אוֹמֵר לַאֲנָשִׁים שֶׁטּוֹעֲנִים שֶׁקָּשֶׁה לָהֶם לַעֲשׂוֹת שָׁעָה שְׁלֵמָה שֶׁל הִתְבּוֹדְדוּת בְּכָל יוֹם, שֶדַּי שֶׁיַּעֲמֹד הָאָדָם שָׁעָה שְׁלֵמָה לִפְנֵי ה’, וְרַק יִרְצֶה לְדַבֵּר, וְהוּא כְּבָר קִיֵּם אֶת הַשָּׁעָה שֶׁלּוֹ, וִיקַבֵּל אֶת הַהַבְטָחָה שֶׁל הָרַבִּי, שֶׁהִבְטִיחַ שֶׁמִּי שֶׁיַּעֲשֶׂה שָׁעָה הִתְבּוֹדְדוּת בְּכָל יוֹם, הוּא יְתַקֵּן אוֹתוֹ בִּשְׁלֵמוּת. וְכָל שֶׁכֵּן, שֶׁאִם הָאָדָם יִהְיֶה חָזָק לָבוֹא כָּל יוֹם לִפְנֵי ה’, לְמֶשֶׁךְ שָׁעָה לְפָחוֹת, וְלִרְצוֹת וְלִכְסֹף לְדַבֵּר, ה’ יִבְרָא לוֹ דִּבּוּרִים וְהוּא יְדַבֵּר בַּסּוֹף הַרְבֵּה מְאֹד, עַד שֶׁיְּדַבֵּר עִם ה’ בְּחָפְשִׁיּוּת גְּמוּרָה.