העיניים מדברות

העיניים, לא רק שהן רואות אלא
הן גם מדברות. מדברות בשבילנו,
מחליטות מה נקנה, נאכל, נלבש…
יש דרך להתמודד עם מה שקורה
לנו היום?
 
 
אתה פוגש אדם ברחוב ותוך שיחה קצרה, אפילו מבלי להכיר אותו ממש, אחרי שהישרת מבט אל תוך עיניו, לא פעם אתה יכול לדעת מי עומד מולך. העיניים הן כמו בבואה פנימית למתרחש אצלו בפנים. כי העיניים, לפעמים אומרות הכל. אם תראו אדם עם מבט חולמני, מבט ביישני, מבט בוחן וסוקר, תוכלו לדעת, פחות או יותר, מי האדם העומד מולכם.
 
אבל לא רק מבט הוא עניינה של העין. כי "העין רואה והלב חומד".
 
הקב"ה ברא לנו זוג עיניים כדי לראות, להתבונן, ללמוד ולבחון היטב את מה שיש לנו כאן בעולם הזה. "ובחרת בטוב". בורא עולם נותן לנו את אפשרות הבחירה – בין הטוב לרע, בין העיקר לטפל, בין הרצון לחוסר רצון, בין עשייה לחוסר עשייה, בין הגשמי לרוחני. מאז ומתמיד הציווי האלוקי עומד וקיים על הבחירה בטוב. אבל רגע, איך הבחירה בטוב מתקשרת לעיניים?
 
העולם מלא בשפע גשמי. למשל, הארכיטקטורה מרהיבת העיניים – גורדי שחקים, מגדלים מפוארים בסגנונות שונים בכל רחבי העולם. ויש גם גנים, פארקים, עצים ופרחים, חופי ים והמון מרחבי טבע מדהימים. ובנוסף, ישנה גם גשמיות פרטנית יותר – רכבים חדשים ומפוארים, לבוש, הנעלה, מוצרי מזון וכו', והכל בצבעים ובסגנונות שונים.
 
לפני מספר שנים הייתי בתאילנד בבניין בן 7 קומות שרובו ככולו מציע מוצרי תקשורת – מחשבים, ניידים, אייפונים, מצלמות, מסרטות וכן הלאה. כך, שבע קומות, כשבכל קומה עשרות (אם לא מאה ויותר) חנויות. נניח שאדם רוצה לקנות מצלמה ביתית. הוא מגיע לבניין הזה, לאיזו חנות ייכנס? באיזו מצלמה יבחר? של איזו חברה? כמה ישלם? מה עם הביטוח? רגע… לשכן ממול יש להציע משהו מעניין יותר, לא? ואולי קומה אחת מעל או מתחת יש משהו יותר משודרג או דיל אטרקטיבי? גודל הזיכרון? גודל המצלמה?… שיגעון! כל מה שאתה רוצה הוא רק לקנות מצלמה, רק שלא לקחת בחשבון את הבונוס הענק – כאב ראש בלתי נסבל.
 
אבל לא רק בתאילנד זה קיים. גם כאן, בארצנו הקטנטונת, תמצאו את התופעה הזאת. אולי לא נמצא קניון עם 7 קומות רק למכשירי אלקטרוניקה, מצלמות וכו', אבל בהחלט יש כל בלבול גדול. את רוצה להתחתן? תתכונני לחיפוש של ימים על גבי ימים אחרי שמלת הכלה אותה את רוצה, ולא בגלל שאין חנויות וצריך להגיע עד לקצה השני של המדינה, אלא ההיפך – היצע ענק ומבלבל. מה עם נעליים? והחתן, גם הוא צריך חליפה, נכון? ונעליים ו… ו… כאב ראש בלתי נסבל.
 
אבל זה לא רק חתונה, זה בכל תחומי החיים. החברות המשווקות והמייצרות יוצאות מגדרן כדי לגרום לנו לקנות את המוצרים שלהן: שתייה, אוכל, בגדים, מכוניות, ומה לא? ואתם יודעים, לפעמים מכרו לנו סיפורים יותר מהמוצרים עצמם, ואנחנו קנינו גם כשלא היינו צריכים.
 
המדפים עמוסים לעייפה. יוצאים לקניות של כמה דברים ויוצאים עם עגלות מלאות. יש בבית, לא חסר. אה, היו מבצעים, לא חבל לפספס? ואז, זורקים כי זה כבר לא טרי/פג התוקף, או כי פסח הגיע.
 
"העין רואה והלב חומד". תוצאה ישירה של מה שהעין רואה, הלב חומד, והכיס מתרוקן.
 
העין היא כמו מצלמה. היא רואה, מצלמת את המידע, מעבירה למוח, שמזרים את המידע שעובד. התמונה לא נמחקת מהזיכרון ואנחנו פועלים בהתאם. למשל, דמיינו לעצמכם לימון צהוב חמוץ. עכשיו, אתם סוחטים ממנו טיפות שמדיפות ריח חמוץ באוויר. רגע! עצרו! שמתם לב מה קרה לכם? בלוטת הטעם בפה הפרישה מעט רוק. הרגשת את החמצמצות של הלימון? מעניין, הרי לא באמת סחטתם את הלימון וגם לא באמת הרחתם אותו, איך זה קרה? התשובה פשוטה. במערכת הזיכרון מאוחסנים פרטי מידע חשובים מאוד ובכללם גם תמונות מוצרים, וביניהם לימון שהרגע נסחט, עם התגובות שלנו אליהם. הרגשתם את זה עם הלימון? זה מה שקורה כשהשכן קונה רכב חדש ולכם אין.
 
"העין רואה והלב חומד".
 
אחת התופעות הקשות ממנה סובלת החברה בה אנו חיים. לא אטעה אם אומר שמדובר אפילו בתופעה אכזרית. למה? כי זה הופך את החיים לתחרותיים. לחיים של לבלוע עוד ועוד דברים, הרי לאן שלא נפנה תמיד יפתו אותנו להשיג עוד ועוד – שלטי חוצות, פרסומות, מדיה וכו'. זו תופעה שההשלכות שלה לא פשוטות, ברוחניות ובגשמיות. היא משפיעה על חיי היומיום ועל מידות הנפש שלנו.
 
העיניים, אם כן, לא רק רואות אלא מדברות. מדברות בשבילנו, מחליטות מה נקנה, נאכל, נלבש… אבל זכרו: "ובחרת בטוב"! – יש דרך להתמודד עם זה.