בשדי יער עמוד 339-340

וְכֵן הוּא בְּכָל עִנְיָן וְעִנְיָן, צָרִיךְ הָאָדָם לְהִתְחַזֵּק מְאֹד וּלְהַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה שֶׁבָּרֶגַע שֶׁפּוֹתֵחַ אֶת פִּיו וּמִתְפַּלֵּל, כָּל מִלָּה שֶׁאוֹמֵר מִתְקַבֶּלֶת וּפוֹעֶלֶת אֶת פְּעֻלָּתָהּ, כַּמּוּבָא בַּסֵּפֶר “פּוֹרָת יוֹסֵף” שֶׁשָּׁמַע מֵהַבָּעָל-שֵׁם-טוֹב: יַאֲמִין שֶׁכְּשֶׁיּוֹצֵאת מִפִּיו נֻסְחַת הַתְּפִלָּה מַה שֶּׁשּׁוֹאֵל – מִיָּד נַעֲנֶה… וְאִם מִתְעַכֶּבֶת יְשׁוּעָתוֹ יַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה שֶׁהַכֹּל לְטוֹבָה, וּבְוַדַּאי רוֹצִים לְזַכּוֹת אוֹתוֹ בְּמַשֶּׁהוּ הַרְבֵּה יוֹתֵר יָפֶה וְשָׁלֵם; מַשֶּׁהוּ שֶׁהוּא מֵעֵבֶר לַצִּפִּיּוֹת שֶׁלּוֹ וּמֵעֵבֶר לְהַשָּׂגָתוֹ; מַשֶּׁהוּ שֶׁהוּא לֹא שִׁעֵר כְּלָל שֶׁהוּא יָכוֹל לִזְכּוֹת בּוֹ. אוֹ שֶׁשּׁוֹמְרִים לוֹ אֶת הַתְּפִלּוֹת לְדָבָר אַחֵר שֶׁהוּא זָקוּק לוֹ הַרְבֵּה יוֹתֵר. אוֹ שֶׁמִּשְׁתַּמְּשִׁים עִם תְּפִלּוֹתָיו לִגְאֻלַּת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, וְכָאָמוּר לְעֵיל.

וְגַם אֶת הָעִנְיָן הַזֶּה לוֹמְדִים מִשָּׂרָה אִמֵּנוּ, כַּמּוּבָא בְּדִבְרֵי חֲזַ”ל, שֶׁכְּשֶׁשָּׂרָה סוֹף כָּל סוֹף נִפְקְדָה, נִפְקְדוּ אִתָּהּ כָּל הָעֲקָרוֹת שֶׁבְּדוֹרָהּ. כִּי עַל יְדֵי תְּפִלּוֹתֶיהָ פָּעֲלָה יְשׁוּעָה לְכָל הָעֲקָרוֹת כֻּלָּן, וּמוּבָא עוֹד בַּמִּדְרָשׁ, שֶׁבְּכָל פַּעַם שֶׁהָיְתָה מִתְפַּלֶּלֶת, הָיְתָה אוֹמֶרֶת לַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁיִּפְקֹד אֶת כָּל הָעֲקָרוֹת בְּיַחַד אִתָּה, וְאִם אֵינוֹ פּוֹקֵד אֶת כֻּלָּן שֶׁלֹּא יִפְקֹד גַּם אוֹתָהּ… אָמְנָם שָׂרָה אִמֵּנוּ הָיְתָה בְּמַעֲלָה זוֹ, שֶׁמֵּעַצְמָהּ חָשְׁבָה עַל טוֹבַת הַכְּלָל לִפְנֵי טוֹבָתָהּ הָאִישִׁית, אוּלָם גַּם אָנוּ זוֹכִים לְכָךְ לִפְעָמִים שֶׁלֹּא בְּיוֹדְעִין, כַּאֲשֶׁר אָנוּ מִתְפַּלְּלִים עַל דָּבָר מְסֻיָּם וּפוֹעֲלִים בָּזֶה יְשׁוּעוֹת כְּלָלִיּוֹת.

עֲנָוָה זוֹ תְּפִלָּה

כִּי צָרִיךְ שֶׁיַּאֲמִין הָאָדָם בִּתְפִלָּתוֹ תָּמִיד, וְלֹא יִתֵּן לְשׁוּם מַחֲשָׁבָה לִגְרֹם לוֹ לְהֵחָלֵשׁ מִן הַתְּפִלָּה, אֲפִלּוּ שֶׁהַמַּחֲשָׁבָה הַזּוֹ הִיא לִכְאוֹרָה אֲמִתִּית, כְּגוֹן שֶׁחוֹשֵׁב בְּלִבּוֹ: ‘מִי אֲנִי בְּרִיָּה שְׁפָלָה וַחֲשׁוּכָה שֶׁאֶתְפַּלֵּל לִפְנֵי מֶלֶךְ רָם וְנִשָּׂא’ וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה.

עַל זֶה כּוֹתֵב הַ”תּוֹלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף” בְּשֵׁם הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב: פְּעָמִים שֶׁבְּרֹב עַנְוְתָנוּתוֹ שֶׁל הָאָדָם, שֶׁאוֹמֵר מָה אֲנִי וּמֶה חַיַּי שֶׁתִּתְקַבֵּל תְּפִלָּתִי וְאֶפְעַל יְשׁוּעָה, הוּא מִתְרַחֵק מֵעֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כִּי מִצַּד שִׁפְלוּתוֹ אֵינוֹ מַאֲמִין שֶׁהָאָדָם הַקָּטָן בְּיוֹתֵר, גּוֹרֵם בִּתְפִלָּתוֹ לְשֶׁפַע לְכָל הָעוֹלָמוֹת וְגַם הַמַּלְאָכִים נִזּוֹנִים בִּזְכוּת תְּפִלָּתוֹ, וְאִלּוּ הָיָה מַאֲמִין בְּכָל זֶה כַּמָּה הָיָה עוֹבֵד אֶת הַשֵּׁם בְּשִׂמְחָה וּבְיִרְאָה מֵרֹב כֹּל, וְהָיָה נִזְהָר בְּכָל אוֹת וּתְנוּעָה לְאָמְרָהּ כָּרָאוּי. עכ”ל.

הַיֵּצֶר הָרַע – כָּל רְצוֹנוֹ, הוּא לִמְנֹעַ אֶת הָאָדָם מִלְּהִתְפַּלֵּל, וְעַל זֶה עִקַּר מִלְחַמְתּוֹ עִם הָאָדָם. לָכֵן הוּא מִתְלַבֵּשׁ בַּעֲנָוָה פְּסוּלָה הַגּוֹרֶמֶת לָאָדָם לְהֵחָלֵשׁ מֵהַתְּפִלָּה. וּבֶאֱמֶת אֵין זֶה מִדַּרְכֵי הָעֲנָוָה כְּלָל לִהְיוֹת עָצוּב וּמְיֹאָשׁ. אַדְּרַבָּה – עֲנָוָה אֲמִתִּית צְרִיכָה לְהָבִיא אֶת הָאָדָם יוֹתֵר וְיוֹתֵר לְשִׂמְחָה וֶאֱמוּנָה, שֶׁיּוֹדֵעַ: אֲנִי אָמְנָם כְּלוּם, וְלֹא מַגִּיעַ לִי כְּלוּם, וְדַוְקָא זֶה מַה שֶּׁמְּזָרֵז אוֹתִי וּמְעוֹרֵר אוֹתִי לְבַקֵּשׁ הַכֹּל מֵה’ בְּרַחֲמִים וּבְתַחֲנוּנִים, שֶׁיִּתֵּן לִי מְבֻקָּשִׁי בְּמַתְּנַת חִנָּם. כִּי מֵאַחַר וַאֲנִי כְּלוּם, אֵין לִי מִמִּי לְקַבֵּל לְבַד מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ. לְעֻמַּת זֹאת, מִי שֶׁחוֹשֵׁב שֶׁהוּא מַשֶּׁהוּ, מִמֵּילָא הוּא סוֹמֵךְ עַל הַדִּמְיוֹן שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ וּבְכֹחוֹ לְהִסְתַּדֵּר בְּלִי ה’, וְלָכֵן הוּא לֹא מִתְפַּלֵּל.

מַסְקָנָה: כָּל מַחֲשָׁבָה שֶׁמּוֹנַעַת אֶת הָאָדָם מִלְּהִתְפַּלֵּל – זוֹ גַּאֲוָה.

וְהָרְאָיָה הִיא מִמֹּשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, שֶׁעָלָיו נֶאֱמַר (בַּמִּדְבָּר יב, ג): “וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכָּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה”. מֹשֶׁה רַבֵּנוּ בְּוַדַּאי הֶחֱזִיק עַצְמוֹ לְאַיִן וּלְאֶפֶס, אֲבָל כְּשֶׁעָמַד לְהִתְפַּלֵּל הוּא הִתְפַּלֵּל בְּלִי סוֹף, וְכָל דָּבָר שֶׁרָצָה, הֶאֱרִיךְ בִּתְפִלָּה עַד שֶׁקִּבֵּל. כִּי בִּקֵּשׁ תָּמִיד רַק מַתְּנַת חִנָּם: תְּרַחֵם עָלַי וְתִּתֵּן לִי בְּמַתְּנַת חִנָּם…