בשדי יער עמוד 357-358

סֵדֶר עֲדִיפֻיּוֹת נָכוֹן

צְרִיכִים לָדַעַת שֶׁעִקָּרָהּ שֶׁל הַתְּפִלָּה בְּצִבּוּר הִיא תְּחִלַּת תְּפִלַּת הָעֲמִידָה, שֶׁיַּתְחִילוּ כֻּלָּם בְּיַחַד: “ה’ שְׂפָתַי תִּפְתַּח”. אַךְ מֵרֶגַע שֶׁהָאָדָם הִתְחִיל בִּתְפִלַּת הַשְּׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה, אֵין לוֹ שׁוּם חִיּוּב לַצִּבּוּר וְהוּא יָכוֹל לַעֲמֹד כַּאֲוַת נַפְשׁוֹ, וְלֹא צָרִיךְ שֶׁיָּחוּשׁ כְּלָל לְסַיֵּם אֶת הַתְּפִלָּה עַל מְנָת שֶׁיּוּכַל לַעֲנוֹת קְדֻשָּׁה אוֹ קַדִּישׁ וְכַד’. כִּי לְהִתְפַּלֵּל בְּכַוָּנָה, זֶה חָשׁוּב הַרְבֵּה יוֹתֵר מִכָּל דָּבָר אַחֵר. וּבֶאֱמֶת, הָיִינוּ רוֹצִים שֶׁיִּהְיֶה כָּזֶה צִבּוּר שֶׁכֻּלָּם מַאֲרִיכִים, וְאָז יוּכַל כָּל אֶחָד גַּם לְהַאֲרִיךְ וְגַם לְהַסְפִּיק וְלַעֲנוֹת קְדֻשָּׁה וְקַדִּישׁ, וּקְדֻשַּׁת “וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל וְכוּ’”. אֲבָל כָּל מִי שֶׁלֹּא נִמְצָא לוֹ צִבּוּר כָּזֶה, יוֹתֵר חָשׁוּב שֶׁיִּתְפַּלֵּל בַּאֲרִיכוּת, וְלֹא יַפְסִיד כָּל חַיָּיו אֶת הָאֶפְשָׁרוּת לְהִתְפַּלֵּל בֶּאֱמֶת, וְלֹא רַק “לִקְרֹא אֶת הַסִּדּוּר”, בְּטַעֲנָה שֶׁצָּרִיךְ לַעֲנוֹת קְדֻשָּׁה.

כָּל אֶחָד יַחְשֹׁב, מַה יּוֹתֵר חָשׁוּב אֵצֶל ה’ יִתְבָּרַךְ? שֶׁהָאָדָם יַעֲנֶה לְכָל הַקְּדֻשּׁוֹת וְכוּ’, אֲבָל לְעוֹלָם לֹא יִתְפַּלֵּל כְּלָל, אוֹ שֶׁיַּפְסִיד אֶת הַקְּדֻשּׁוֹת הַנַּ”ל, וּלְפָחוֹת יִתְפַּלֵּל? וְאִם אָדָם הוּא כָּל כָּל יְרֵא שָׁמַיִם וְרוֹצֶה לָצֵאת יְדֵי חוֹבַת כָּל אוֹתָן הַקְּדֻשּׁוֹת וְהַקַּדִּישִׁים, יֵלֵךְ אַחֲרֵי הַתְּפִלָּה לַ”שְּׁטִיבְּלַאךְ”, וְיוּכַל בִּזְמַן קָצָר לָצֵאת יְדֵי חוֹבַת כָּל הָאֲמֵנִים וְקַדִּישִׁים וְהַקְּדֻשּׁוֹת שֶׁרוֹצֶה…

וְתֵדַע, שֶׁאַדְּרַבָּה וְאַדְּרַבָּה, אוֹתָם אֲנָשִׁים שֶׁמִּתְפַּלְּלִים מִלָּה בְּמִלָּה, הֵם אֵלּוּ שֶׁמַּעֲלִים לְכָל הַצִּבּוּר אֶת הַתְּפִלָּה שֶׁלָּהֶם. כִּי אִם כֻּלָּם מִתְפַּלְּלִים מַהֵר, מִי יַעֲלֶה אֶת הַתְּפִלָּה? הֲלֹא מַה שֶׁאָמְרוּ שֶׁתְּפִלָּה בְּצִבּוּר מִתְקַבֶּלֶת, הוּא מִשּׁוּם שֶׁבַּצִּבּוּר יֶשְׁנָם צַדִּיקִים, בֵּינוֹנִיִּים וּרְשָׁעִים. וַאֲזַי אוֹתָם צַדִּיקִים שֶׁבַּצִּבּוּר מַעֲלִים גַּם אֶת תְּפִלָּתָם שֶׁל הַבֵּינוֹנִיִּים וְהָרְשָׁעִים. אֲבָל אִם אֵין שָׁם בַּצִּבּוּר הַזֶּה שׁוּם אָדָם שֶׁמַּאֲרִיךְ בִּתְפִלָּתוֹ וּמִתְפַּלֵּל בְּכַוָּנָה, אֲזַי אֵין שׁוּם מַעֲלָה בְּמַה שֶּׁמִּתְפַּלֵּל בְּצִבּוּר, מֵאַחַר וְאֵין שָׁם מִי שֶׁיַּעֲלֶה אֶת הַתְּפִלָּה. וּלְמַעֲשֶׂה אֵין זֶה צִבּוּר כְּלָל, וְאֵין לָזֶה שֵׁם שֶׁל “תְּפִלָּה בְּצִבּוּר” לְכָל הַיּוֹתֵר זֶה יָכוֹל לְהִקָּרְאוֹת: קְרִיאָה בְּצִבּוּר…

אָדָם יָבוֹא אַחֲרֵי מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה לְמַעְלָה, וְיַגִּידוּ לוֹ שֶׁהוּא לֹא הִתְפַּלֵּל שׁוּם תְּפִלָּה כָּל חַיָּיו, הוּא יִתְפַּלֵּא: מַה זֹּאת אוֹמֶרֶת?! כָּל יוֹם הִתְפַּלַּלְתִּי! וְעוֹד בְּצִבּוּר! יֹאמְרוּ לוֹ: אֲנַחְנוּ לֹא יוֹדְעִים, לְכָאן לֹא הִגִּיעָה שׁוּם תְּפִלָּה…

כִּי תְּפִלָּה בְּלֹא כַוָּנָה אֵינָהּ עוֹלָה כְּלָל, וְהִיא כְּמוֹ אֶבֶן. כִּי אָמְרוּ חֲזַ”ל: תְּפִלָּה בְּלֹא כַוָּנָה כְּגוּף בְּלֹא נְשָׁמָה. גּוּף בְּלֹא נְשָׁמָה יָכוֹל לָזוּז? לַעֲלוֹת? כָּךְ הִיא הַתְּפִלָּה בְּלֹא כַוָּנָה, שֶׁהִיא צוֹלֶלֶת כְּמוֹ אֶבֶן. כְּמוֹ שֶׁמְּסֻפָּר עַל הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב, שֶׁפַּעַם הִגִּיעַ עִם תַּלְמִידָיו לְאֵיזֶה בֵּית כְּנֶסֶת. אָמַר לְתַלְמִידָיו: בֵּית הַכְּנֶסֶת הַזֶּה מָלֵא עַד גְּדוֹתָיו בִּתְפִלָּה! הִתְפָּעֲלוּ תַּלְמִידָיו, כִּי חָשְׁבוּ זֹאת לְמַעֲלָה גְּדוֹלָה. אֲבָל הַבַּעַל-שֵׁם-טוֹב מִיַּד הֶעֱמִידָם עַל טָעוּתָם: כַּוָּנָתִי הִיא שֶׁכָּל הַתְּפִלּוֹת שֶׁל שָׁנִים רַבּוֹת שֶׁהָיוּ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת הַזֶּה, כֻּלָּם נִשְׁאֲרוּ לְמַטָּה וְלֹא הָיְתָה לָהֶם שׁוּם עֲלִיָּה כְּלָל, מֵאַחַר וְהָיוּ לְלֹא כַּוָּנָה…

הָיָה אֵיזֶה צַדִּיק שֶׁתָּמִיד הִתְפַּלֵּל בִּיחִידוּת, וּכְשֶׁשָׁאֲלוּ אוֹתוֹ מַדּוּעַ אֵינוֹ מִתְפַּלֵּל עִם הַצִּבּוּר, עָנָה לָהֶם: כִּי אֵין צִבּוּר! אָמְרוּ לוֹ בִּתְמִיהָה: מַה זֹּאת אוֹמֶרֶת “אֵין צִבּוּר”? יֵשׁ בְּכָל יוֹם צִבּוּר עֲנָק בְּבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁמִּתְפַּלְּלִים. אָמַר לָהֶם: אֲנִי אֵינִי רוֹאֶה כָּאן שׁוּם נֶפֶשׁ חַיָּה, רַק סְטֶנְדֵּרִים…כִּי בְּוַדַּאי, כְּשֶׁאֵין אֲפִלּוּ אֶחָד מֵהַמִּתְפַּלְּלִים שֶׁמִּתְפַּלֵּל בֶּאֱמֶת, וְכָל אֶחָד מוֹחוֹ שָׁט לְאָן שֶׁשָּׁט, וַהֲרֵי יָדוּעַ שֶׁבְּמָקוֹם שֶׁאָדָם חוֹשֵׁב, שָׁם הוּא נִמְצָא, וְאִם כֵּן, מֵאַחַר וְאַף אֶחָד מַחֲשַׁבְתּוֹ לֹא נִמְצֵאת בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וּבַתְּפִלָּה, אֶלָּא בַּשּׁוּק אוֹ בְּבֵיתוֹ אוֹ בְּסִפְרֵי חֶשְׁבּוֹנוֹתָיו וְכַד’, אִם כֵּן אֵין אַף אֶחָד בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, וְיָפֶה רָאָה אוֹתוֹ צַדִּיק שֶׁבֵּית הַכְּנֶסֶת רֵיק וְיֵשׁ בּוֹ רַק סַפְסָלִים וּסְטֶנְדֵּרִים…

כִּי הַתְּפִלָּה הִיא הַתַּכְלִית שֶׁל כָּל הָעֲבוֹדָה. כִּי תְּפִלָּה זוֹ אֱמוּנָה, וְתַכְלִית כָּל הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת לְהָבִיא אֶת הָאָדָם לֶאֱמוּנָה, כַּמּוּבָא בַּתּוֹרָה בְּכַמָּה וְכַמָּה מְקוֹמוֹת, כְּמוֹ: כָּל מִצְווֹתֶיךָ אֱמוּנָה. צַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה. וְעוֹד וָעוֹד. וְכָל הַתּוֹרָה שֶׁאָדָם לוֹמֵד הִיא בִּשְׁבִיל שֶׁכַּאֲשֶׁר סוֹף סוֹף יַגִּיעַ לַתְּפִלָּה, הוּא יַגִּיד כָּל מִלָּה בְּכַוָּנָה, וּכְשֶׁיַּגִּיד “מְחַיֶּה הַמֵּתִים”, הוּא בֶּאֱמֶת יַאֲמִין בְּמַה שֶּׁאוֹמֵר. יַגִּיד “רוֹפֵא חוֹלִים”, “מְכַלְכֵּל חַיִּים בְּחֶסֶד” – יַאֲמִין בְּמַה שֶּׁאוֹמֵר.