בשדי יער עמוד 377-378

הַנִּאוּף הוּא הַדָּבָר הַנּוֹגֵד בְּיוֹתֵר אֶת הַיַּהֲדוּת, לָכֵן יָעַץ בִּלְעָם לְבָלָק לְהַכְשִׁיל אֶת יִשְׂרָאֵל בְּנִאוּף וְאָמַר לוֹ: אֱלֹקֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ שׂוֹנֵא זִמָּה. כִּי עִקַּר הַיַּהֲדוּת הִיא הָרָצוֹן לְהִדַּבֵּק בַּה’, וְהָרָצוֹן הוּא כְּפִי תִּקּוּן הַבְּרִית. וּמֵאַחַר וְהַנִּאוּף הוּא אַהֲבָה וְכִסּוּפִים חֲזָקִים לְמַעֲשֵׂה בְּהֵמָה, הַיְנוּ רָצוֹן חָזָק לְהֶפֶךְ מֵהַקְּדֻשָּׁה, לָכֵן כַּאֲשֶׁר אָדָם נוֹפֵל לְנִאוּף הוּא מְאַבֵּד אֶת כָּל הָאַהֲבָה וְהַכִּסּוּפִים לַה’, וְהוּא מְאַבֵּד אֶת הָרָצוֹן שֶׁלּוֹ לִלְמֹד תּוֹרָה וּלְקַיֵּם מִצְווֹת, וּבְיוֹתֵר הוּא מִתְרַחֵק מִתְּפִלָּה וְהִתְבּוֹדְדוּת, שֶׁהֵן עִקַּר הַבִּטּוּי לָאֱמוּנָה.

כָּתוּב בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ שֶׁעִקַּר הַנִּסָּיוֹן שֶׁל הָאָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה הוּא בְּתַאֲוַת נִאוּף, מֵאִידָךְ אָנוּ יוֹדְעִים שֶׁהָעִקָּר זֶה הָאֱמוּנָה. נִמְצָא שֶׁזֶּה תָּלוּי בָּזֶה. הַהֶסְבֵּר לְכָךְ הוּא, שֶׁעִקַּר הַנִּאוּף הוּא בָּעֵינַיִם, וּשְׁמִירַת הָעֵינַיִם פֵּרוּשָׁהּ אֱמוּנָה שְׁלֵמָה, שֶׁהָאָדָם יוֹדֵעַ שֶׁאֵין הָעוֹלָם הֶפְקֵר, וְשֶׁהוּא נִבְרָא, וְיֵשׁ עוֹד בְּרוּאִים שֶׁהָעוֹלָם נִבְרָא גַּם בִּשְׁבִילָם, לָכֵן אֵינוֹ מִסְתַּכֵּל בְּמַה שֶּׁלֹּא שַׁיָּךְ לוֹ, כִּי הַנִּבְרָא צָרִיךְ לְהִסְתַּכֵּל רַק בְּמַה שֶׁנִּתַּן לוֹ. לָכֵן מִי שֶׁמֵּרִים עֵינָיו נִקְרָא גְּבַהּ עֵינַיִם, הַיְנוּ שֶׁחוֹשֵׁב שֶׁהוּא בַּעַל הַבַּיִת עַל הָעוֹלָם וְהַכֹּל שַׁיָּךְ לוֹ, וְהוּא מִסְתַּכֵּל וּמִתְאַוֶּה לְמִי שֶׁלֹּא שַׁיָּךְ לוֹ, וּלְמַעֲשֶׂה הוּא רוֹצֶה שֶׁכָּל הַנָּשִׁים יִהְיוּ שֶׁלּוֹ, וְכָתוּב בְּלִקּוּטֵי מוֹהֲרַ”ן נ”ד, שֶׁעַל יְדֵי זֶה בָּאָה לוֹ מִיתַת הַלֵּב.

כַּאֲשֶׁר אָדָם אֵינוֹ שׁוֹמֵר אֶת עֵינָיו, עַל כָּרְחֲךָ הוּא מִתְאַוֶּה וְחוֹמֵד אֶת מַה שֶּׁלֹּא שַׁיָּךְ לוֹ, כִּי אָמְרוּ חֲזַ”ל: עַיִן רוֹאָה – וְהַלֵּב חוֹמֵד. וְכָל דִּבְרֵי חֲזַ”ל הֵם חֻקֵּי טֶבַע מַמָּשׁ, לָכֵן זֶהוּ חֹק טֶבַע, שֶׁכַּאֲשֶׁר הָעַיִן רוֹאָה – מִיָּד הַלֵּב חוֹמֵד, וְאִי אֶפְשָׁר לָאָדָם שֶׁלֹּא שׁוֹמֵר אֶת עֵינָיו שֶׁלֹּא יַעֲבֹר עַל הַלָּאו שֶׁל “לֹא תִתְאַוֶּה”, וְהַרְבֵּה פְּעָמִים עוֹבֵר אַף עַל הַלָּאו הַכָּתוּב בַּעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת “לֹא תַחְמֹד”, שֶׁעָלָיו עוֹמֶדֶת כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ.

זֶהוּ גַּם הַהֶסְבֵּר לְעַיִן הָרַע וְהֶזֵּק רְאִיָּה הַמּוּבָאִים בַּגְּמָרָא. כִּי כַּאֲשֶׁר אָדָם חוֹמֵד אֶת מַה שֶּׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ הוּא פּוֹגֵעַ בָּרוּחָנִיּוּת וּבַחִיּוּת שֶׁל אוֹתוֹ דָּבָר, כִּי מְנַתֵּק אֶת אוֹתוֹ הַדָּבָר מֵהָאֱלֹקוּת הַמְחַיָּה אֶת הַכֹּל.

דָּוִד הַמֶּלֶךְ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, הֵבִיא כַּמָּה דְּבָרִים שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם “תָּמִיד”, וְהֵם תְּלוּיִים זֶה בָּזֶה. הָאֶחָד: “וַאֲנִי תָמִיד עִמָּךְ” (תְּהִלִּים עג, כג), הַיְנוּ דְּבֵקוּת בַּה’, הַשֵּׁנִי: “עֵינַי תָּמִיד אֶל-ה’” (תְּהִלִּים כה, טו), הַיְנוּ שְׁמִירַת הָעֵינַיִם, וְזֶה תָּלוּי בָּזֶה, כִּי לִזְכּוֹת לִהְיוֹת תָּמִיד עִם ה’, בִּבְחִינַת “וַאֲנִי תָמִיד עִמָּךְ”, צְרִיכִים לִפְנֵי הַכֹּל לַעֲצֹם אֶת הָעֵינַיִם, בְּחִינַת “עֵינַי תָּמִיד אֶל-ה’”, וְכֵן לְהֶפֶךְ, לִזְכּוֹת לִשְׁמִירַת הָעֵינַיִם בִּפְנִימִיּוּת הוּא רַק עַל יְדֵי דְּבֵקוּת בַּה’, מֵאַחַר וְיָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁאָדָם עוֹצֵם אֶת עֵינָיו הַגַּשְׁמִיּוֹת, וַעֲדַיִן מְשׁוֹטֵט בְּעֵינֵי שִׂכְלוֹ, הַיְנוּ בְּמַחְשְׁבוֹתָיו, וּמְהַרְהֵר וּמְדַמְיֵן עוֹלָם וּמְלוֹאוֹ שֶׁל תַּאֲווֹת וְאִסּוּרִים. לָכֵן רַק כַּאֲשֶׁר מַחְשַׁבְתּוֹ דְּבוּקָה בַּה’, הַיְנוּ שֶׁעֵינָיו אֶל ה’ בִּפְנִימִיּוּת, שֶׁזֶּה תָּלוּי בָּאֱמוּנָה, אֲזַי נִקְרָא שֶׁשּׁוֹמֵר אֶת הָעֵינַיִם, וְאָז הוּא מְקַיֵּם אֶת הַ”תָּמִיד” הַשְּׁלִישִׁי: “שִׁוִּיתִי ה’ לְנֶגְדִּי תָמִיד” (תְּהִלִּים טז, ח).

לְהִתְקַדֵּשׁ יוֹתֵר וְיוֹתֵר

אַחֲרֵי שֶׁלָּמַדְנוּ כַּמָּה יְסוֹדוֹת אֵלּוּ, יָכוֹל כָּל אֶחָד לְהָבִין, מַדּוּעַ לִפְעָמִים קוֹרֶה, שֶׁאָדָם שׁוֹמֵעַ שִׁעוּרִים עַל הַתְּפִלָּה, וּמֵבִין אֶת הַחֲשִׁיבוּת שֶׁל הַתְּפִלָּה, וְהוּא גַּם מַאֲמִין בְּכֹחָהּ, וְהוּא אֲפִלּוּ יָכוֹל לִמְסֹר דְּרָשׁוֹת עַל הַתְּפִלָּה – אֲבָל בַּשּׁוּרָה הַתַּחְתּוֹנָה, קָשֶׁה לוֹ לְהִתְפַּלֵּל בַּאֲרִיכוּת וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, צָרִיךְ שֶׁיֵּדַע שֶׁה’ רוֹצֶה מִמֶּנּוּ שֶׁיִּתְקַדֵּשׁ יוֹתֵר בִּשְׁמִירַת הַבְּרִית, וְעַל פִּי רֹב זֶה מַרְאֶה לוֹ, שֶׁהוּא צָרִיךְ לְהִתְפַּלֵּל יוֹתֵר עַל שְׁמִירַת הָעֵינַיִם. כִּי מֵאַחַר וּקְדֻשָּׁתוֹ אֵינָהּ שְׁלֵמָה, מֵחֲמַת שֶׁעֲדַיִן רוֹאֶה מַה שֶּׁרוֹאֶה, פָּשׁוּט אֵין לוֹ אֶת הַכֹּחַ לְהִתְפַּלֵּל. יֵשׁ לוֹ אָמְנָם אֶת הַ”מָּנוֹעַ” שֶׁל הַתְּפִלָּה, דְּהַיְנוּ הַיְדִיעָה בְּגֹדֶל חֲשִׁיבוּתָהּ וּמַעֲלָתָהּ שֶׁל הַתְּפִלָּה, אֲבָל הַ”דֶּלֶק” שֶׁלּוֹ חַלָּשׁ, דְּהַיְנוּ קְדֻשַּׁת הַבְּרִית שֶׁלּוֹ לוֹקָה בְּחֶסֶר. כִּי אֶת כָּל הַכֹּחַ לְהִתְפַּלֵּל מְקַבְּלִים מִשְּׁמִירַת הַבְּרִית.

כָּל אָדָם חַיָּב לְהָבִין זֹאת הֵיטֵב: יֵשׁ לוֹ כֹּחַ גָּדוֹל וְעָצוּם מְאֹד בַּיָּדַיִם! כֹּחַ שֶׁאִתּוֹ הוּא יָכוֹל לִכְבֹּשׁ אֶת כָּל הַמִּלְחָמוֹת; כֹּחַ שֶׁאִתּוֹ הוּא לְעוֹלָם לֹא חֲסַר אוֹנִים; כֹּחַ שֶׁאִתּוֹ הוּא יָכוֹל לִגְאֹל אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ; אֲבָל בִּשְׁבִיל שֶׁיּוּכַל לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בַּכֹּחַ הַזֶּה בִּיעִילוּת וּבְהַצְלָחָה גְּמוּרָה, הוּא צָרִיךְ לִשְׁמֹר אֶת בְּרִיתוֹ, וּבְעִקָּר תָּלוּי הַדָּבָר בִּשְׁמִירַת הָעֵינַיִם.