שוברת את הקרח

האור בהחלט קיים בתוכי, אני
כבר לא מחפשת אותו בחלונות,
בצע הקירות, או על משטחים
נטולי אבק…
 
 
חיפשתי חום והרבה אור במשך שנים. אבל שכבות הקרח היו דביקות, הן לכדו את הנשמה שלי בחשיכה הקפואה.
 
גדלתי בבית שהיה חשוך, וזה שיגע אותי. לא היה לי מספיק אור. חיפשתי אותו בכל מקום. החלפתי את החלונות הכהים של דלת הפטיו בחלונות שקופים. את קירות הבית יותר מפעמיים בשנה צבעתי. הניקיון וסידור הבית היו משהו כפייתי, ואבק היה האויב מספר אחד שלי. אז עברתי לבית אחר. בית עם חלונות גדולים מאוד, קירות בגוון דובדבן ורצפת עץ. זה עזר להסוות את גרגירי האבק.
 
אבל האור היה חיצוני. האומללות לא הניחה לי, גם בבית החדש היא תפסה אותי בכל כוחה.
 
מה שהיה חסר לי באמת היה האור הפנימי. התפללתי שאזכה בו כשהדלקתי את נרות השבת, שאזכה לדעת לחיות באמת עם האמונה. לא רק לדבר עם אחרים על אמונה בלהט, בזמן שאצלי היא קיימת בשלט רחוק. הרבה פעמים הרגשתי שאני מתקרבת אליה, כמעט נוגעת בה… אבל לא מרגישה אותה. וגם זה שיגע אותי, כי לא הבנתי למה.
 
צללתי עמוק יותר לתוך החשיכה הזו, לבור ללא תחתית של ייאוש וסבל.
 
החשיכה התבטאה בצורה של דיכאון עם חרדות (שאובחנו כהפרעות), חשיכה תורשתית, שהתפתחה אצלנו במשפחה לפחות אצל שלושה דורות – משני הצדדים. איך יכול להיות שאני היחידה שסובלת מ'מחלת נפש'? ייסרתי את עצמי עם השאלה הזו, והייתי ממורמרת מחוסר הצדק שעשיתי עם היהדות כשנכנעתי לאותה חשיכה איומה.
 
בני המשפחה הלא דתיים לא ראו את זה כך. הם אמרו לי שאני חולה, שיש לי מחלה כמו כל שאר המחלות. אבל הם הבינו שהם טועים ברגע שהמתח והחרדות עלו בכמה דרגות קושי במשך תקופה ארוכה. כן, הם תמכו בי, אמרו לי שאני לא צריכה להתבייש. אדם שחולה במחלת הסרטן, לא על אף אחד מעם ישראל, לא מכה את עצמו בגלל שהוא חולה. זאת עובדה כואבת והוא מתמודד איתה.
 
אחרי חודשים של התמודדות ומאבקים כדי לצאת מהמיטה בבוקר, להכין אוכל לילדיי, לעשות את כל מה שהייתי צריכה לעשות הכי מהר שאפשר… כדי לחזור שוב למיטה – הסכמתי ללכת לטיפול. קיבלתי מרשם לתרופות נוגדות דיכאון, אבל שבוע ימים לקח לי להסכים עם זה, לשכנע את עצמי שאני צריכה אותן, ובסוף לשתות אותן. הרגשתי שאני כישלון. עם הקרקעית כבר התנגשתי… בעלי היה זקוק לאישה, אחיי ואחיותיי היו זקוקים לאחות, והילדים שלי היו זקוקים לאמא.
 
בפעם הראשונה שלקחתי את התרופה המצאתי תפילה קצרה: "יהי רצון שיהיה זה רצונך השם אלוקי, שהשימוש בתרופה זו ירפא אותי, כי הרפואה היא רק ממך. ברוך רופא חולי עמו ישראל".
 
למפגשים עם המטפל הלכתי באופן קבוע, ואחרי מספר חודשים, הרגשתי שאני חיה. כאילו נולדתי מחדש. ידעתי שאני מרגישה טוב יותר כשהבן שלי אמר לי: "אמא, את מתנהגת מוזר…"
 
עברו עוד כמה חודשים, והתרופה נראתה לי כבר מיותרת. החלטתי שאני נגמלת ממנה, לכן הפסקתי לשתות אותה. גם את המפגשים עם הפסיכולוג הפסקתי. והצניחה לא איחרה להגיע. הרגשתי מובסת.
 
חברה טובה עודדה אותי לפנות אל המרפא האמיתי – בורא עולם.
 
כן, אחרי שיחות עידוד ומוטיבציה, גררתי את עצמי אל מחוץ למיטה מוקדם מאוד בבוקר כדי לדבר עם השם. היה לי מאוד קשה למצוא את הטוב שבחיי, אבל במקביל, הודיתי להשם על הדיכאון שלי. ביקשתי ממנו שירפא אותי, כדי שאצליח להוכיח לבני המשפחה הלא דתיים שהחזרה בתשובה היא לא הגורם לאיך שאני מרגישה (מכיוון שהם חשבו שזה הגורם, כי הדיכאון לא פרץ החוצה לפני כן).
 
היו ימים שבהם רק ישבתי, והיו ימים שישנתי כל היום. לפעמים אפילו לא יצאתי מהמיטה בכלל. אבל תמיד הודיתי לבורא העולם.
 
ידעתי שהסבל שלי הוא חסד של השם. הוא ענה לתפילותיי – סוף סוף אני מרגישה את האמונה. אני רוצה לחיות, לנשום, לדבר איתו. למה? מכיוון שזיהיתי את החשיכה בה הייתי. כשהבנתי מהיכן היא נובעת, כשרציתי לטפל בה והתפללתי על זה – זה היה הרווח הגדול. יש אנשים שאפילו לא יודעים או לא מוכנים להודות במצב שלהם. בדרך זו הרגשתי את האמונה.
 
ככל שהחשיכה הזו בלעה אותי, אמרתי להשם שאני יודעת שהכל לטובה. אמרתי לו שאני בוטחת בו, ושאני רוצה לחיות בשמחה – להתעורר בכל בוקר ולא להתחרט שהוא לא לקח את נשמתי באותו לילה, אלא לומר לו "מודה אני לפניך" מכל ליבי, עם כל הכוונות והכנות שיכולתי לגייס מתוכי.
 
תוך כדי הטיפול אצל השם, פניתי לפסיכולוג נוסף, שנתן לי תרופה אחרת. הבנתי שעצירת הטיפול הקודם היה רעיון גרוע מאוד. החלטתי לקחת את התרופות ביחד עם התקווה שיום אחד אפסיק אותן, לאט ובטוח, בעזרתו של השם, כשיגיע הזמן.
 
חודש עבר מאז לקחתי את התרופות החדשות, והחיים שלי נראו אחרת.
 
זמני החושך באים לפני שהאור מפציע. הנפש בגרה יותר, לכן יכולתי להשלים עם המצב ולחיות בשלום עם עצמי. הבנתי שהאור בעצם היה תמיד שם, רק שלא היה לי כלי להכיל אותו, למשוך אותו פנימה.
 
היום אני מרגישה שבורא עולם הוא החבר האמיתי שלי, הוא מלווה אותי לכל מקום ובכל מצב. אני רואה אותו בכל דבר, ומקבלת את כל מה שמופיע בדרכי בשמחה. אני רחוקה מלבצע את המרשם של רופא הנשמות – רבי נחמן מברסלב – שעת התבודדות מלאה, אבל אני מנסה. האור בהחלט קיים בתוכי, אני כבר לא מחפשת אותו בחלונות, בצע הקירות, או על משטחים נטולי אבק.
 
סוף סוף, דורות של קרח הופשרו.