לא בדרך הקלה

קודם צריך לעבור בכור ההיתוך.
ואז, צריכה להיות גם סערה, שיעבוד,
צער, כאב, ומה לא?! כי בעצם,
אף אחד לא אמר שזה יהיה קל…
 
 
נסובב את גלגל הזמן ונחזור מעט אחורנית, לתקופת נשירת העלים, הקור החזק והשמים האפרוריים. חורף ירד על העולם בכנפיו הכבדות ויחד איתו הרגשת דכדוך אצל רבים מאיתנו. אך מעניין מאוד להיווכח שדווקא אז חוגגים את בשורת האביב. הרי ט"ו בשבט מסמל פריחה והתחדשות, ואם כן, האם לא מתאים יותר שיחגגו אותו באביב?
 
את השאלה הזו שואל ה"שפת אמת" זצ"ל בהקשר אחר: משה רבינו שאל את הקב"ה: "למה הרעות לעם הזה?" ושאלתו הייתה במקום לכאורה. היא באה מתוך רגישות למצב העם במצרים. אם כן, מדוע היא לא מצאה חן בעיני הקב"ה?
 
התשובה היא, ששאלתו של משה הייתה על כל מה שקורה בעולם. הוא תמה מדוע לא יכול השם לברוא ארץ חדשה שעם ישראל יוכלו לגור בה, למה היה צורך לסלק את הכנענים, לבער את הטומאה ורק אז להתיישב בה? וכי הקב"ה לא יכול היה לברוא את בניו היהודים נקיים כמלאכי השרת? מדוע לא לקח אותם ישר לעם, ולמה העביר אותם בכור ההיתוך הזה של מצרים?
 
והתשובה היא, כך הקב"ה קבע וברא את העולם, שקודם יהיה תוהו ובוהו ורק אחר כך יגיע האור. קודם יחול החורף הקר ורק אחר כך יפציע האביב. לכן עם ישראל היו צריכים להיות משועבדים לפרעה בראשונה, ורק לאחר מכן יכלו להיות לעם. ואפשר להמשיל זאת לשבת, שלפניה ישנם ששת ימי החול, בהם עובדים ומתייגעים ולאחריהם זוכים להגיע לשבת המרוממת. וכן, הגלות היא הכנה לגאולה והעולם הזה מהווה פרוזדור לעולם הבא, אך לא בדרך הקלה.
 
נכון שבמבט שטחי מתאים לחגוג את ט"ו בשבט באביב, אך דווקא בשעת סערה, כשהעץ נראה במצב מאוד ריקני ושפל, אז בדיוק מתחילה צמיחתו, כשבחוץ לא רואים כלום והעץ חשוף ועירום, אז הרוח מפזרת את קיני התולעים ומסירה את הענפים שאינם בריאים ואת העלים היבשים, ועל ידי זה מאפשרת לו להתחדש. אם כן, רק בזכות החורף הקר מגיעה הצמיחה המבורכת, בשורת האביב יוצאת דווקא לעלים הצהבהבים שנשרו וקמלו, וזוהי דרך הבריאה. ברור שקל יותר כשהכל חלק ופורח, משגשג ומצליח. אך יש לקבל את תקופת הקושי בהבנה, לדעת שהיא מבררת ומזככת אותנו ומוציאה ממנו את הכוחות הטובים הגלומים בקרבנו. ולכן בט"ו בשבט, שיוצא בדרך כלל שלושים יום לפני פורים, יש להתחזק שבעתיים באמונה. שכן, פורים זהו זמן גדול של מחיית עמלק, שרצה להכניס למצב של ספקות באמונה, כמו שנאמר: "היש השם בקרבנו אם אין?"… לכן מתעורר הצורך בחיזוק נוסף, מעבר לרגיל, על מנת להכין את עצמנו לפורים ולמחיית עמלק. וכדי לעשות זאת, עלינו להכיר קודם כל בכוחנו ולהבין את מהותו של האדם.
 
התורה לא מספרת לנו את סיפור בריאת העולם על מנת לספק את יצר סקרנותנו. היא מספרת אותו כדי שנלמד להעריך כמה אנו שווים ומה זה נקרא אדם. בתחילה נבראו הדוממים ולאחר מכן הדוממים שאף בהם יש חלק מן הדומם, כמו שהמים אינם מרתיחים את עצמם והאבן אינה מסתתת את עצמה, כך גם הבהמה היא נשלטת ונמשלת על ידי אינסטינקטים, היא לא יכולה לעמוד כנגד הדחפים שלה והם קובעים לה מתי לרוץ, לאכול ולקשקש בזנב. אך, כשברא הקב"ה את האדם הוא לא אמר כמו אצל כל החיות: "תוציא הארץ", משום שאדם אינו מתוצרת הארץ, הוא לא נשלט ואינו גוף דומם. לאדם יש צלם אלוקים, הוא קיבל כוחות מלכות וממשלה ויש לו יכולת לשלוט על דחפים.
 
הבעיה מתחילה כשהאדם נותן את המושכות בידי הגוף ובמקום לשלוט בתאוות גופו וברצונותיו, הוא מגייס את כל כוחות הנפש: רצון, אהבה, התפעלות והחכמה שהשם יתברך נתן לו, ומשתמש בהם לשרות הגוף. כך בדיוק נהג אחשוורוש. במשך מאה ושמונים יום חגגו בשושן הבירה, הוציאו את כל אוצרות המלכות לראווה, ולא פסחו על בגדי הפאר והקישוטים. כתוב במגילה: "בהראותו את יקר תפארת גדולתו". הוא חשב ליקר את הבגדים החדשים, אך אנו אומרים: "אדם ביקר בל יבין נמשל כבהמות". אתה האדם שיש לך צלם אלוקים ואינך יודע להעריך איכות ולפתח רגישות? אם אתה לא מבין מה זה יקר, סימן הוא שאתה נשלט, ממש כמו בהמה שנמשלת על ידי דחפיה. התוצאה של כל ההיסחפות אחר הפיתויים, מעידה על המהות של האדם. שהרי, מה יצא מכל תאוות אחשוורוש? רק טירוף, הרג המלכה, שיכרות וכדומה. זוהי תוצאה של רדיפה אחר התענוגות וההמוניות, של הפקרת המושכות בידי הגוף. הדמיון ששם לנו היצר, כאילו סיפוקים שונים אמורים למלא לנו את הנפש, זוהי הצעקה המרה ביותר שישנה. עשיו היה שורש התאווה, הוא היה מוכן למכור את כל חיי הנצח בעד נזיד עדשים, אבל כשהתפכח נאמר: "ויצעק צעקה גדולה ומרה". מגודל השיממון, מהעובדה שנשאר עם ידיים ריקות.
 
בעל "חובות הלבבות" מזהיר אותנו וכותב: "בן אדם, עליך לדעת כי השונא הכי גדול שיש לך בעולם הוא יצרך, הנסוך בכוחות נפשך ומעורב בטבע רוחך, המנהיג איתך במשותף את חושיך הגשמיים והרוחניים, השולט בסודות נפשך ובצפונות סתריך, המייעץ אותך בכל תנועותיך הגליויות והנסתרות שהינך עושה ברצונך, האורב לפתות אותך בכל פסיעה ופסיעה, אתה ישן ואינך נשמר ממנו והוא ער ומתנכל להרע לך, אתה מתעלם ממנו והוא אינו מתעלם ממך, הוא מתחפש ומתראה לך כידיד ומתקשט לפניך כדי להראות לך כאוהב. בעורמתו החדה הוא חודר לשורת ידידיך הנאמנים ויועציך ואוהביך המסורים ביותר. מרמיזותיו וקריצות עיניו, אפשר לחשוב שהוא רץ לעשות את רצונך. אך, לאמיתו של דבר, הוא יורה עליך את חיציו הממיתים כדי לעקור אותך מהשורש בעולם הבא. כמו שאמר הפסוק על מי שעושה זאת: "כמתלהלה היורה זיקים, חיצים ומוות, כן איש רימה את רעהו ואמר הלא משחק אני".
 
בכדי לנצח את היצר, על האדם ליטול את המושכות בידיו ולא לעוזבן ולו לרגע קטן בידי הגוף הבהמי. לא להיות נשלט ולהילחם בעוז ובגבורה. כדי לצאת למלחמה הזו ללא חת, מסביר ה"חובות הלבבות", כי למרות הכוחות העצומים העומדים לרשות היצר, הוא למעשה יותר חלש מן האדם ואינו יכול להחזיק מעמד נגדו, מפני שהוא לוחם למען השקר והאדם לוחם למען האמת, ומעט אמת חזק יותר מהרבה שקר. כך שאם האדם מתקומם כנגד יצרו ולוחם בו כראוי, מובטח לו שינצח אותו בקלות ובמהירות.
 
המן מהווה את שורש הדמיון והשקר בעולם, הוא מהטל בנו בלי סוף, יודע היטב מהי אחיזת עיניים, והתחלתו נעוצה בדמותו של הנחש הקדמוני, מקור הטומאה בעולם, שפיתה את חוה, והפיתוי מודגש במילה: "השיאני". במילה זו יש את המילים: יש ואין. פיתוי זהו מצב של ספק. יש בזה או אין, אולי, נראה לי… זה נקרא פיתוי. בדורות מאוחרים יותר, דמותו של הנחש התגלמה בדמותו של עמלק, אז עם ישראל אמרו: "אם יש השם בקרבנו אם אין". זהו המן, ואילו עמלק בגימטריא=ספק, ההיפך מסיפוק.
 
פורים הוא הזמן להילחם ביצר השקרי המטעה אותנו. זה הזמן לעשות לו "ונהפוך הוא". כל מה שהוא אומר, לעשות הפוך. אנחנו צריכים להראות ליצר שכל מה שהוא מגיש לנו הוא בסך הכל שטר מזויף מתחילתו, הוא מבטיח לנו את אושר העולם אך משביענו רק יגון ואנחה.
 
יהי רצון שבזכות ימי הפורים הקדושים נזכה להינצל מקליפת המן עמלק ולזכות לקדושת מרדכי ואסתר. אמן.
 
      
* * *
הנכם מוזמנים לבקר באתרו של הרב לייזר ברוידא, "לייזר בימס"