תעצרו את החיים האקטיביים!

אם מדובר בניתוק זמני מהמציאות, זה יכול להתרחש בכל מקום ובכל זמן, אז למה דווקא בשבת? ולגבי התבודדות, למה לא להירגע על ידי טיול, קריאת ספר טוב, תרגילי נשימה או האזנה למוסיקה?

3 דק' קריאה

הרב ישראל יצחק בזאנסון

פורסם בתאריך 05.04.21

אם מדובר בניתוק זמני מהמציאות,
זה יכול להתרחש בכל מקום ובכל זמן,
אז למה דווקא בשבת? ולגבי התבודדות,
למה לא להירגע על ידי טיול, קריאת ספר
טוב, תרגילי נשימה או האזנה למוסיקה?
 
 
בהרבה מובנים יום השבת הוא, במלוא מובן המילה, הוא יום של התבודדות. הרי השבת כולה מבוססת על התנתקות מהחיים האקטיביים, לטובת מנוחת הנפש וחיבורה בחזרה לשורשה. מי שמכבד בנאמנות את ברית השבת חווה את הקשר ההדוק הזה – שבת והתבודדות.
 
הנה מספר נקודות משותפות שיהפכו את השבת למענגת אף יותר.
 
מנוחה – שבת, כמו התבודדות, הם מושגים המתארים מנוחה. ומנוחה אמיתית משמעה, שחרור מהרגלים שגרתיים. המוני ההרגלים, מערבולת המטלות, חובותינו הארציים – גוררים את רוחנו לסחרחרת המטשטשת את התודעה שלנו, ומשכיחה מאיתנו את מטרת חיינו.
 
אין התנתקות טובה יותר מהסחרחרת הזו כמו יום מנוחה. אנו עוצרים את התנועה הבלתי פוסקת של האירועים ומקדישים זמן, על מנת לרכוש מחדש צלילות דעת.
 
למשל, זה נחמד אם שעון שברשותנו יהיה מעוצב ונאה. חשוב יותר – שיהיה מתוצרת עמידה, אבל חשוב מכל – שיתפקד, שיראה את השעה.
 
טוב שלאדם יש תכונות טובות, אך העיקר שישמשו אותו למטרה האמיתית שלשמה הוא קיים. לצערנו, בלהט האירועים יש נטייה לשקוד על הצורה החיצונית ולשכוח את המהות. מכאן הצורך בריחוק, בעצירת הבריאה, שתאפשר להתבונן ולבדוק אם עדיין אנו מכוונים את עצמנו אל המטרה האמיתית. זוהי אחת הסיבות בעטיה נתן לנו השם את השבת: כדי לאפשר לנו על ידי עצירה זמנית זו להתרחק מהמלאכה, כדי שלא נשקע בהיפוך הערכים – לשכוח את ה"למה", ולהיות עסוקים ב"איך".
 
התבודדות, במובן זה, זהה לשבת. הלא בזכותה נוכל לערוך חשבון נפש בונה ומבורך, חשבון נפש הנמצא תחת ההשגחה האלוקית.
 
ניתוק – למה דווקא בשבת? – הנקודה המשותפת השנייה בין השבת להתבודדות תענה לשאלה: אם מדובר בניתוק זמני מהמציאות, הרי שזה יכול להתרחש בכל מקום ובכל זמן, העיקר שהעניין יתבצע – אז למה דווקא בשבת? ולגבי התבודדות, למה לא להירגע על ידי טיול, קריאת ספר טוב, תרגילי נשימה או האזנה למוסיקה?
 
כיוון שהשבת ושיחת ההתבודדות הן עקרונות של אמונה, וזה המשותף ביניהן. נזכיר בקצרה מהי אמונה. אנחנו יכולים לתפוש את המציאות בשני אופנים קיצוניים: או שאנו סומכים על ניסיון החושים ועל השכל, בדומה לתפישה המדעית החילונית, או שאנו דבקים בעיקרון הנבואה, בהסבר עליון של המציאות, שכמובן לא נתפש בכלל בשכל. האור העליון הנ"ל מתנוצץ מרחוק וחודר עד לחדרי האינטואיציה הכמוסים ביותר שלנו ומשם מזמין את ליבנו להתחבר אף לבלתי מובן – וזוהי אמונה.
 
לרגלי הר סיני בחר עם ישראל באמונה. העם בחר שחייו יכוונו על ידי ההתגלות האלוקית, דרך קולם של הנביאים והחכמים. כיוון שאנחנו מבינים שההתגלות האלוקית עולה על ההשגות השכליות ומקדימה את המציאות, אנחנו מסכימים שדבר השם, התורה – תופסים יותר מכל אנוש את מהותה האמיתי של המציאות, ולמעשה מהווים שורש ותוכנית של המציאות הזו.
 
וכיוון שכך, אנחנו הולכים בבטחה אחרי ההתגלות האלוקית ולא חוששים מבעיות בנות-חלוף הנובעות מתפישה חלקית של המציאות, שזה בעצם כל שביכולתנו לעשות בהיותנו בני אנוש, ברי-חלוף.
 
אנחנו מייחסים את כל הבעיות הארציות לראיה החלקית שלנו, אותה כונן השם אצל בני האדם כדי לאפשר בחירה. למשל, אם קרה שנתעורר סכסוך בין שני אנשים, הלא שנסיבות הבעיה נובעות בעיקר מחוסר ההבנה ביניהם, כך תכנן זאת הבורא: שיהיו דעותיהם שונות זו מזו, מה שיגרום למצבים לא ברורים, והכל כדי שנתגבר על החושך ועוד נוציא ממנו אור גנוז ונפלא. זוהי גישתו של המאמין: הוא עומד מול הבלתי נתפס בשכלו, מודע למגבלות שלו וסומך על מנת ישרות בוראו ועל אהבתו. בתמורה, חוץ מהשלווה, שהיא מנת חלקנו כאשר אנו הולכים בדרך סלולה, חוץ ממנוחת הלב – אנו נגלה, אט אט, הוכחות לכך שבחירתנו היא אמיתית, שההתחייבות שלנו נכונה.
 
אבל אדם לא מאמין יתקשה לעשות זאת, והסיבה היא הבחירה.
 
כיוון שבחרנו לציית לקול התורה, נקבל באמונה שכל הטוב הנובע מיישום הנחיותיה מצוי בדרך שהיא סוללת עבורנו. אז הטוב הוא נצחי ושלם – גם לנשמה, גם לשכל, גם לרגש וגם לגוף כאחד. ואין אחד שבע-רצון והשני לא.
 
על אף שהאמונה היא רגש פנימי וטבעי, עלינו לפתח אותה אם נרצה שהיא תציל אותנו מזוועות עולם התוהו, אותן חווים לצערם כל הכופרים, כשרק מגיע זמן המבחן…
 
כדי לפתח את האמונה, הרי לנו תרגילים מעולים: שבת והתבודדות, כששניהם מופנים לאותה מטרה. התחברות לאור עליון דרך הפסקת התעסוקה, במנוחה ובשמחה.
 
שירה, שיחה ומדיטציה – נקודה משותפת נוספת היא ששבת, שירה, שיחה ומדיטציה – הן כולן אשנבים הנפתחים אל אופקים מוארים, אל גן העדן. כל רגע בשבת הנעשה לפי חוקי שמירתה, כל מילה של תפילה המבוטאת עם כל הלב – מדליקים בנו ניצוץ, טעם מוקדם של האושר העתידי.
 
בצהרי ים השישי הראשון, כשאדם חטא וגורש מגן עדן, הוא לא מצא מקלט ונחמה עד לכניסתה של השבת. כיוון שהרגיש אז מנוחה ושלווה, לאחר החרפה והעצב של החטא והגירוש, התרגש והתחיל לשיר "מזמור שיר ליום השבת". זאת הייתה ההתבודדות הראשונה.
 
כמו אדם הראשון, רחוק מגן העדן העליון, בארץ של קוצים וחוחים, גם אנו נרוץ למצוא מחסה בשבת ונשתמש בשעות היקרות הללו כדי לאחד את נשמתנו עם בוראנו, דרך שירה, תפילה וצלילים של שלווה, תקווה ונחמה.

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה