הדרך הקלה החוצה

מה לא בסדר בלחפש את הדרך "הקלה"
החוצה? האם מישהו שמע אסיר שמדבר
על אפשרות בריחה בדרך הארוכה ביותר?
למה אדם צריך להתנדב לחיות את חייו
בדרך הקשה והמסובכת ביותר?
 
 
פעם הכרתי אתיאיסט עמוס בטונות של גאווה. יום אחד שוחחנו על טרגדיה שקרתה, ואני הצעתי ל'ערב' את השם בתמונה. הוא ביטל באחת את ההצעה הרוחנית שלי בלעג ובוז: "נו, באמת. את מדברת על הדרך הקלה החוצה. כן, וזה מה שאני צריך עכשיו, לקשר הכל לאלוקים, נכון?". השבתי בציטוט מוכר: "המאמין באלוקים נותן דין וחשבון על הסבל, האתיאיסט – על כל השאר". אם אתיאיסט רוצה להעביר את שארית חייו בלחקור איך הלב פועם, איך השמש זורחת, איך המוח חושב, או איך מתפתח אגו נפוח – הוא בעצם מקצר לעצמו את העבודה. ואני עוד משתמשת בדרך "הקלה"… כי למה שהוא קורא 'דרך קלה' אני קוראת דבר ברור ומובן, אז למה ללכת נגד ההיגיון?
 
"הדרך הקלה החוצה" – אמרה שנשמעת כמו המנטרה החדשה נגד התורה, הרוחניות והמאמינים בבורא. כשאנו אומרים עם אמונה שלמה ובכוונה ש"הכל מאת השם", מיד אנחנו מסווגים כטיפוסים נאיביים, מואשמים בשימוש בדרך הקלה. הכתבים הפוליטיים יעלו באוב תסריטים ישנים כדי להסביר את מה שקורה בעולם, מדענים יציעו תיאוריות כאלה ואחרות כדי להסיר את מעטה המסתוריות שאופף את היקום, פסיכולוגים יספרו לכם רבות על העבודה הפנימית בנפש האדם, והפילוסופים יתפתו לקשור את כל החבילות הללו יחד כדי לתת לנו "משמעות לחיים". אבל, כולם דוחים בעיוורון כל גישה שמקורה בדת והבאה לסייע ולעזור לפרש את הדברים בצורה ברורה ומובנת יותר מכל מיני מחקרים, ספקולציות, תיאוריות וכו', ורוקדים סביב השאלה המרכזית והבוערת: מה קדם למה ומי משגיח על הכל? לפעמים אני נדהמת מעומק הסכלות שבדבריהם, למרות העובדה שהם מחשיבים את עצמם כ"משכילים" (או "נאורים"), כדי לנסות להדוף את העובדה הפשוטה והברורה ש: כן! יש בורא לעולם! והוא מנהל את העולם!
 
אלה שמעדיפים לכנות את עצמם הומאניים (אנושיים) ודוחים או חוקרים אחר קיומו של אלוקים, מחשיבים את עצמם כאנשים עם 'ראש פתוח'. אלה שבחרו להאמין בבורא העולם, וחיים את חייהם על פי האמונה והתורה, בדרך כלל מסווגים כאנשים עם 'ראש צר' (חשיבה צרה, מוח צר וכו'). אבל ההיפך הוא הנכון: אדם אנטי-רוחניות הוא בעצם אדם בעל 'ראש צר' מכיוון שהוא מגביל את עצמו מול העולם האינסופי. אדם מאמין הוא אדם עם 'ראש פתוח', כך מסתבר, מכיוון שהוא מקשר את עצמו לאינסוף והנצחי.
 
בכל מקרה, מה לא בסדר בלחפש את הדרך "הקלה" החוצה? האם מישהו שמע אסיר שמדבר על אפשרות בריחה בדרך הארוכה ביותר? למה אדם צריך להתנדב לחיות את חייו בדרך הקשה והמסובכת ביותר? איזה אבסורד.
 
בשבילי, זה מסמל את ההבדל העמוק והמהותי שבין החכם והתם מסיפורי המעשיות של רבי נחמן מברסלב – מעשה מחכם ותם, אחת המעשיות המפורסמות ביותר שלו.
 
במעשייה זו, שני חברי ילדות נפרדים לדרכם, כל אחד למסלול שלו. אחד נשאר בעיירת הולדתם ונעשה סנדלר פשוט, לעומת השני – החכם, שניחן בשכל חריף, הוא מפליג למרחקים כדי לרכוש ידע, חכמה גדולה יותר והמון מיומנויות, עד שהפך לרופא מפורסם. בנקודת זמן מסוימת, החכם חוזר לעיירה בה גדל ולו רק כדי להתרברב ולהתגאות בהישגים, המקצועות והמעמד שרכש. כאשר הוא מגיע, הוא מוצא את חברו משכבר הימים כפי שהיה, עני מרוד, נראה ונשמע מגוחך כמו תפישת עולמו ודרך חשיבתו, אבל עם כל זה – שמח מאין כמוהו.
 
יום אחד, שניהם קיבלו איגרת מהמלך ובה הם התבקשו להגיע לארמון. התם, שמח מההזמנה ומיד מכין את עצמו לקראת הקריאה המלכותית. החכם, לעומת זאת, עינה וייסר את עצמו עם אלפי שאלות: למה שהמלך ירצה לראות אותי? מה עשיתי? האם זה דבר טוב, או רע?… עד שהחליט – מרוב התפלספות, התחכמויות ושאלות – שאולי בעצם אין מלך, מכיוון שהוא אף פעם לא ראה אותו. וכך, במקום להישמע לקריאת המלך ולהגיע לארמון, הוא משכנע את עצמו שיש בידו הוכחה שהמלך בכלל לא קיים.
 
וכמו הגלגל שמסתובב ומשנה דברים רבים בעולם, כך היה עם שני החברים הללו.  התם – הפך לאחד השרים הבכירים של המלך, מושל בפני עצמו ואדם אהוב על אזרחי הממלכה. ולא רק, אלא שאז התגלתה חכמתו האדירה וגם הכבוד הרב שהוענק לו (אלא שהוא, גם במעמדו זה, ידע היטב כיצד להשתמש בכל זה כדי לשרת את המלך ולא לזקוף שום דבר לעצמו). והחכם – נלכד במלכודות הפילוסופיות והמעוותות בהן דגל, וסופו היה מביש ומחפיר לכל הדעות. הוא נפל קרבן לראשו הצר…
 
בלימוד מעשייה זו, בעזרת המסר שרבי נחמן מעביר לנו, נגלה שה'חכמים' של היום מבקרים את עמיתיהם הרוחניים על זוויות ראייה 'פשוטות' כטענתם, ועל השלכת כל ביטחונם על בורא עולם, המלך. בספרו בגן האמונה כותב הרב שלום ארוש, שהאנשים שסובלים ומתייסרים לרוב הם אלה שאוהבים לשאול שאלות, לחקור ולדרוש כמו שהחכם הנ"ל עשה ורק התייסר.
 
בכל אופן, אם 'הדרך הקלה החוצה' משמעה קבלה על פני מבוכה ובלבול, אם 'הדרך הקלה החוצה' משמעה לבטוח בכוח עליון עצום ואדיר ולא בעצמי, אם 'הדרך הקלה החוצה' משמעה למצוא חכמה נצחית – אז אני בוחרת בדרך הקלה החוצה.
 
אם 'הדרך הקלה החוצה' היא פשטות ולא התחכמות, אם 'הדרך הקלה החוצה' היא לרדת בבטחה מרכבת ההרים הסוערת של החיים, ואם 'הדרך הקלה החוצה' היא להכניע את עצמי ואת האגו שלי, אז בבקשה, תנו לי את הדרך הקלה החוצה!
 
וכדי שזה יישמע "סותר" ומעורר "תמיהה" עוד יותר, 'הדרך הקלה' באה עם התחייבות לתורה, ומכל ההיבטים – היא בכלל לא כזאת קלה! כדי לטפל בפרדוקס הזה, הרב שלום ארוש מספר בספרו הנ"ל סיפור על שני אחים, אחד שומר תורה ומצוות והשני רחוק מתורה ומצוות. האח השני ('הרחוק') שמע דיסק בנושא אמונה בפעם הראשונה בחייו, ומאז חייו השתנו. הוא קיבל זווית ראיה חדשה על האמונה, בורא עולם והחיים בכלל. לעומתו, אחיו – שומר התורה והמצוות, חיי חיים אומללים כשהוא מלא במרירות. הרב ארוש הסביר לו שבעזרת האמונה, אחיו 'הרחוק' יזכה לשמור תורה ומצוות בצורה טבעית ורגועה, בזמן שההיפך לא מחייב שיקרה. בין אם אדם שומר תורה לכתחילה, ובין אם אדם שומר תורה אחרי שהתקרב אל האמונה, דבר אחד ברור: החיים הרבה יותר קלים עם אמונה. אז אולי זאת הדרך הקלה אחרי הכל?
 
רבי נחמן מברסלב פעם אמר, שאם אדם היה מספיק פשוט כדי לעצור ולחשוב על הטבע האמיתי של העולם, אז הוא בודאי היו שב אל השם יתברך. השם ברא את העולם כדי "לעמעם" את נוכחותו, אבל לאלה המבקשים ומחפשים אותו החתימה האישית שלו – המסרים האישיים – מופיעה בכל מקום. אם כן, החיפוש אחרי הבורא והאמונה בו היא לא בדיוק "הדרך קלה החוצה" כמו ש'חכמים' חושבים. במקום זאת, אנו יכולים לבחור לראות זאת כ"דרך הקלה פנימה"! לתוך עולמו העצום של השם, מלא הניסים והנפלאות, ההשגחה הפרטית והעולם הבא.