בשדי יער עמוד 391-392

אַתָּה לֹא יָכוֹל – אֲבָל ה’ כֹּל יָכוֹל!

הַחֻלְשָׁה שֶׁל הַצְּעָקָה הִיא מִשּׁוּם שֶׁלֹּא מַאֲמִינִים בַּכֹּחַ שֶׁל ה’, שֶׁהָאָדָם חוֹשֵׁב: אֲנִי לֹא יָכוֹל… וְשׁוֹכֵחַ שֶׁה’ הוּא כֹּל יָכוֹל, וְנִמְצָא שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֻלְשָׁה בֶּאֱמוּנָה, שֶׁשּׁוֹכֵחַ שֶׁה’ כֹּל יָכוֹל. כִּי בְּוַדַּאי כָּל אֶחָד רָחוֹק מְאֹד מִמַּה שֶּׁהוּא צָרִיךְ לְהַשִּׂיג בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּבֶאֱמֶת מִצַּד עַצְמוֹ אֵין שׁוּם סִכּוּי שֶׁיֵּצֵא מִגַּשְׁמִיּוּתוֹ כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה, אֲבָל מִצַּד ה’ יִתְבָּרַךְ הַכֹּל אֶפְשָׁרִי, וְעַל יְדֵי הַתְּפִלּוֹת הַפְּשׁוּטוֹת שֶׁלּוֹ, יוּכַל לִזְכּוֹת לְכָל הַטּוֹב שֶׁבָּעוֹלָם וּלְהַשְׁלִים אֶת כָּל מַה שֶּׁבָּא לְתַקֵּן.

רַבִּי נָתָן מִבְּרֶסְלַב הִתְפַּלֵּל בְּלִקּוּטֵי תְפִלּוֹת עַל דְּבָרִים, שֶׁהוּא יָדַע הֵיטֵב כַּמָּה הוּא בֶּאֱמֶת רָחוֹק מֵהֶם, כְּגוֹן הַשָּׂגוֹת נוֹרָאִיּוֹת שֶׁרַבֵּנוּ דִּבֵּר עֲלֵיהֶן, אוֹ לִלְמֹד אֶת כָּל הַשַּׁ”ס בְּלַיְלָה אֶחָד וְכַד’, וְשֶׁבֶּאֱמֶת אֲפִלּוּ רַבִּי נָתָן הָיָה רָחוֹק מֵהֶן, וְהוּא לָבֶטַח לֹא רִמָּה אֶת עַצְמוֹ לְרֶגַע שֶׁהוּא קָרוֹב לַהַשָּׂגוֹת הַלָּלוּ – אֲבָל הוּא לֹא וִתֵּר, הוּא צָעַק וְצָעַק וְהוּא הִגִּיעַ לָזֶה.

הָיִיתִי פַּעַם בְּאֵיזוֹ חֲנֻכַּת בַּיִת, שֶׁשָּׂמַחְתִּי בָּהּ מְאֹד. אָמְנָם אֲנִי מֻזְמָן לְהַרְבֵּה חֲנֻכּוֹת בַּיִת, אֲבָל כָּאן זֶה הָיָה מַשֶּׁהוּ מְיֻחָד, מִשּׁוּם שֶׁאוֹתוֹ אַבְרֵךְ שֶׁקָּנָה אֶת הַבַּיִת הַזֶּה, כְּשֶׁבָּא אֵלַי בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה, הָיָה זֶה עַל מְנָת לְהִתְיָעֵץ עִמִּי מַה לַּעֲשׂוֹת, הֱיוֹת וְאֵין לוֹ כֶּסֶף לִשְׂכִירוּת…

אָמַרְתִּי לוֹ, שֶׁיַּעֲשֶׂה שֵׁשׁ שָׁעוֹת הִתְבּוֹדְדוּת, וִיבַקֵּשׁ מֵה’ לִקְנוֹת בַּיִת בִּירוּשָׁלַיִם. וּצְרִיכִים לָדַעַת, שֶׁלִּמְצֹא בַּיִת בִּירוּשָׁלַיִם, אֲפִלּוּ לְמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֶת כָּל הַכֶּסֶף הַנִּדְרָשׁ לְכָךְ כֻּלּוֹ, צְרִיכִים לָזֶה הַרְבֵּה נִסִּים. רַק בִּשְׁבִיל לִמְצֹא בַּיִת – פָּשׁוּט אֵין בָּתִּים. כָּל שֶׁכֵּן מִי שֶׁאֵין לוֹ אֲפִלּוּ כֶּסֶף לִשְׂכִירוּת, אֵילוּ נִסִּים הוּא צָרִיךְ בִּשְׁבִיל לִקְנוֹת בַּיִת בִּירוּשָׁלַיִם…

אוֹתוֹ אַבְרֵךְ הָלַךְ וְעָשָׂה שֵׁשׁ שָׁעוֹת, וְאַחֲרֵי כַּמָּה יָמִים בָּא אֵלַי וְאָמַר לִי: כְּבוֹד הָרַב, הוֹצִיאוּ אוֹתָנוּ מֵהַבַּיִת וַאֲנַחְנוּ גָּרִים בְּאֵיזֶה מָלוֹן… אָמַרְתִּי לוֹ: לֵךְ תַּעֲשֶׂה עוֹד שֵׁשׁ שָׁעוֹת. הָלַךְ וְעָשָׂה, וְשׁוּב בָּא וְאָמַר: כְּבוֹד הָרַב אֲנַחְנוּ עַכְשָׁו גָּרִים אֵצֶל הַהוֹרִים שֶׁל אִשְׁתִּי… אָמַרְתִּי לוֹ: תַּעֲשֶׂה עוֹד שֵׁשׁ שָׁעוֹת… בְּקִצּוּר, הוּא עָשָׂה אַרְבַּע פְּעָמִים שֵׁשׁ שָׁעוֹת, וְקָנָה בַּיִת בִּירוּשָׁלַיִם! וְשִׁלֵּם אֶת כֻּלּוֹ! אֵיךְ וּמָה, זֶה לֹא מְשַׁנֶּה, הַמְּצִיאוּת הִיא שֶׁהוּא קָנָה אֶת הַבַּיִת, וְקֹדֶם לֹא הָיְתָה לוֹ פְּרוּטָה לְפָרְטָהּ.

וְעוֹד פַּעַם אַחֶרֶת נָסַעְתִּי לְשִׁעוּר וְעָבַרְתִּי בִּבְנֵי בְּרַק לְהִתְפַּלֵּל שָׁם עַרְבִית. כְּשֶׁיָּצָאתִי מִבֵּית הַכְּנֶסֶת, רָץ אַחֲרַי אַבְרֵךְ – לִיטָאִי, וְלֹא חֲסִיד בְּרֶסְלַב. לֹא שֶׁאִכְפַּת לִי אִם הוּא לִיטָאִי אוֹ חֲסִידִי, אֲבָל אֲנִי מַדְגִּישׁ נְקֻדָּה זוֹ, בִּשְׁבִיל לְהַמְחִישׁ אֶת הַכֹּחַ שֶׁל הַסֵּפֶר “בְּגַן הָאֱמוּנָה”, וְאָמַר לִי: כְּבוֹד הָרַב, אֶצְלֵנוּ בַּכּוֹלֵל כֻּלָּם לוֹמְדִים אֶת הַסֵּפֶר שֶׁלְּךָ, כְּבָר כַּמָּה אַבְרֵכִים עָשׂוּ שֵׁשׁ שָׁעוֹת וְקָנוּ בַּיִת.

כִּי הַסֵּפֶר “בְּגַן הָאֱמוּנָה”, מְלַמֵּד אֶת בְּנֵי הָעוֹלָם לְדַבֵּר עִם בּוֹרֵא עוֹלָם, לָדַעַת שֶׁהַכֹּל אֶפְשָׁר לְהַשִּׂיג בִּתְפִלָּה – הַכֹּל! אֵין דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַשִּׂיג בִּתְפִלָּה! בְּעֵינַי רָאִיתִי נִסִּים גְּלוּיִים לְגַמְרֵי בְּכָל הַתְּחוּמִים, עַל יְדֵי תְּפִלָּה פְּשׁוּטָה. אֲנִי בְּעַצְמִי קִבַּלְתִּי דִּירָה בְּחִנָּם עַל יְדֵי תְּפִלָּה. הָיוּ לִי כַּמָּה נִסִּים עִם דִּירוֹת. כְּשֶׁהָיִיתִי עוֹד בָּחוּר, הָיִיתִי עֲדַיִן רַק בְּשִׁדּוּךְ עִם אִשְׁתִּי שֶׁתִּחְיֶ’, וְדִבַּרְתִּי עִם בּוֹרֵא עוֹלָם וְאָמַרְתִּי לוֹ: תִּרְאֶה רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם. אֲנִי רוֹצֶה לְהִשָּׁאֵר בַּתּוֹרָה, וְאַתָּה בַּעַל הַבַּיִת עַל הָעוֹלָם וְיֵשׁ לְךָ עוֹלָם גָּדוֹל. תֵּן לִי בַּיִת; תֵּן לִי רִהוּט; אֵין לִי שׁוּם כְּתֹבֶת בָּעוֹלָם – רַק אוֹתְךָ אֲנִי מַכִּיר. אֵין לִי אַף אֶחָד. אֲנִי לֹא מֵרִים עֵינַיִם לְשׁוּם בֶּן אָדָם. פַּעַם אַחַת הֵרַמְתִּי עֵינַיִם לְאֵיזֶה אָדָם וְעָשִׂיתִי עַל זֶה הַרְבֵּה תְּשׁוּבָה. בְּקִצּוּר, הָיִיתִי עֲדַיִן בָּחוּר, וְאָמַרְתִּי לַה’ מַה שֶּׁאָמַרְתִּי, וְחוּץ מִזֶּה לֹא דִּבַּרְתִּי עִם אַף אֶחָד! נִגַּשׁ אֵלַי אֵיזֶה דּוֹקְטוֹר לְמָתֵמָטִיקָה, שֶׁלָּמַד בַּיְשִׁיבָה, וְאָמַר לִי: שָׁמַעְתִּי שֶׁהִשְׁתַּדַּכְתָּ וְאַתָּה עוֹמֵד לְהִתְחַתֵּן, יֵשׁ לִי דִּירָה שֶׁשָּׂכַרְתִּי לְשָׁנָה, וְאִשְׁתִּי לֹא רוֹצָה אוֹתָהּ, בּוֹא אֶתֵּן לְךָ אֶת הַמַּפְתֵּחַ וְתָגוּר שָׁם שָׁנָה. בֵּינְתַיִם הִצִּיעוּ לִי עוֹד דִּירָה, שֶׁאוּכַל לָגוּר שָׁם כָּל הַחַיִּים בְּחִנָּם. אָמַרְתִּי לוֹ שֶׁאֶשְׁאַל אֶת זוּגָתִי לֶעָתִיד, וּמַה שֶּׁהִיא תִּרְצֶה אֶעֱשֶׂה. כָּכָה הִתְחַלְתִּי אֶת הַנִּשּׂוּאִין שֶׁלִּי, כְּשֶׁיֵּשׁ לִי בְּרֵרָה בֵּין שְׁתֵּי הַדִּירוֹת הַלָּלוּ. גַּם רִהוּט קִבַּלְתִּי כֻּלּוֹ חִנָּם…