בשדי יער עמוד 397-398

כְּשֶׁחָזַר לְבֵיתוֹ נוֹכַח לָדַעַת שֶׁמַּעֲשֵׂהוּ הִכְנִיס בְּאִשְׁתּוֹ הִתְנַגְּדוּת עֲצוּמָה כְּלַפָּיו וּכְלַפֵּי רַבּוֹ. הִיא כְּבָר לֹא הָיְתָה הָאִשָּׁה הַחֲבִיבָה שֶׁהִכִּיר, הַכָּבוֹד שֶׁלָּה נִפְגַּע כָּל כָּךְ עַד שֶׁכָּל הַשָּׁנָה הִיא “עָשְׂתָה לוֹ אֶת הַמָּוֶת”, הִזְעִיפָה לוֹ פָּנִים, דִּבְּרָה רָעוֹת עָלָיו וְעַל רַבּוֹ, לֹא הָלְכָה לַמִּקְוֶה וְכַד’, וּבִכְלָל – צִעֲרָה אוֹתוֹ צַעַר גָּדוֹל.

כַּמּוּבָן שֶׁאוֹתוֹ תַּלְמִיד יָדַע בְּתוֹךְ לִבּוֹ שֶׁגַּם בַּשָּׁנָה הַבָּאָה הוּא יִסַּע, וְדָאַג: מַה יִּהְיֶה? מִי יוֹדֵעַ לְאָן יַגִּיעוּ הַדְּבָרִים? אֲבָל ה’ רִחֵם עָלָיו וְזִמֵּן לוֹ אֶת רַבִּי שְׁלֹמֹה הִירְשׁ, מִי שֶׁהָיָה רַבּוֹ בְּיַלְדוּתוֹ, כְּשֶׁעוֹד הָיָה נַעַר קָטָן הַלּוֹמֵד “אָלֶף בֵּית” בַּחֵיידֶר. רַבִּי שְׁלֹמֹה זֶה הָיָה אָדָם חָדוּר אֱמוּנָה פְּשׁוּטָה וּבַעַל מִדּוֹת נִפְלָאוֹת, וְהָיָה לוֹ גַּם נִסָּיוֹן רַב עִם סוּג זֶה שֶׁל אַבְרֵכִים צְעִירִים, שֶׁהֵם אָמְנָם נִלְהָבִים לַעֲבוֹדַת ה’, אֲבָל אֵין לָהֶם שְׁלוֹם בַּיִת… כְּשֶׁשָּׁמַע מִמֶּנּוּ מַה מִּתְרַחֵשׁ בְּבֵיתוֹ, אָמַר לוֹ:
לֹא זוֹ הַדֶּרֶךְ בְּנִי. כַּאֲשֶׁר רַבְּךָ צִוָּה עָלֶיךָ לִנְסֹעַ, הוּא לֹא הִתְכַּוֵּן שֶׁתַּהֲרֹס אֶת הַבַּיִת בִּשְׁבִיל זֶה, כַּוָּנָתוֹ הָיְתָה שֶׁתִּנְהַג בְּחָכְמָה וְתַצְלִיחַ – הֵן לְקַיֵּם אֶת צִוּוּיוֹ וְהֵן לִשְׁמֹר עַל שְׁלוֹם בַּיִת.

שָׁאַל הַתַּלְמִיד: כֵּיצַד אֶעֱשֶׂה זֹאת? בַּשָּׁנָה שֶׁעָבְרָה שֶׁהָיִינוּ שְׁרוּיִים בְּשָׁלוֹם, אִשְׁתִּי לֹא הָיְתָה מוּכָנָה לִשְׁמֹעַ מִזֶּה, וְכָל שֶׁכֵּן עַכְשָׁו שֶׁכְּבָר נָסַעְתִּי פַּעַם אַחַת בְּלֹא רְשׁוּתָהּ וְהִיא כּוֹעֶסֶת עָלַי מְאֹד, הִיא בְּוַדַּאי לֹא תִּתֵּן לִי לִנְסֹעַ מֵרְצוֹנָהּ וְשׁוּב אֶצְטָרֵךְ לְהִתְגַּבֵּר עַל הַמְּנִיעָה וְלִנְסֹעַ בִּמְסִירוּת נֶפֶשׁ…

אָמַר לוֹ הָרַב: אֵין זוֹ מְסִירוּת נֶפֶשׁ אֶלָּא כְּסִילוּת! תִּשְׁמַע בְּקוֹל רַבְּךָ שֶׁמַּכִּיר אוֹתְךָ מִקַּטְנוּתְךָ! תָּבוֹא לְאִשְׁתְּךָ, תַּגִּיד לָהּ שֶׁעָשִׂיתָ טָעוּת, וְשֶׁהַשָּׁנָה אַתָּה לֹא נוֹסֵעַ בְּלִי הַסְכָּמָתָהּ, וְגַם תִּתֵּן לָהּ אֶת הַדַּרְכּוֹן וְתַגִּיד לָהּ: הִנֵּה הַדַּרְכּוֹן שֶׁלִּי, אֲנִי לֹא נוֹסֵעַ אִם אַתְּ לֹא רוֹצָה! עָשִׂיתִי טָעוּת וַאֲנִי מִצְטַעֵר עַל זֶה, הִדְרִיכוּ אוֹתִי לֹא נָכוֹן, חֲבֵרִים אָמְרוּ לִי לִנְסֹעַ עַל אַפֵּךְ וְעַל חֲמָתֵךְ. אֲבָל עַכְשָׁו עָשִׂיתִי יִשּׁוּב הַדַּעַת וְהֵבַנְתִּי שֶׁאַתְּ לִפְנֵי הַכֹּל, אַתְּ הָרִאשׁוֹנָה וַחֲשׁוּבָה יוֹתֵר מִכָּל הַנְּסִיעָה הַזּוֹ. וּבִכְלָל, תְּשַׁפֵּר אֶת כָּל הַהִתְנַהֲגוּת שֶׁלְּךָ וְאֶת יַחַסְךָ אֵלֶיהָ, וְתִתֵּן לָהּ אֶת הַהַרְגָּשָׁה שֶׁהִיא הַחֲשׁוּבָה בְּעֵינֶיךָ יוֹתֵר מִכֹּל.

וְגַם תִּמְצָא יוֹם פָּנוּי וְתֵלֵךְ לְמָקוֹם שָׁקֵט שֶׁאֵין בּוֹ אֲנָשִׁים, וְתַעֲשֶׂה יוֹם שֶׁל תְּפִלָּה וְתַחֲנוּנִים, שֵׁשׁ שָׁעוֹת לְפָחוֹת, שֶׁזּוֹ סְגֻלָּה בְּדוּקָה לִישׁוּעוֹת, וְרֶמֶז לָזֶה: חָנֵּנִי אֲדֹנָי כִּי אֵלֶיךָ אֶקְרָא כָּל-הַיּוֹם. (תְּהִלִּים פו), וּתְבַקֵּשׁ מֵהַבּוֹרֵא שֶׁיִּמְחֹל לְךָ עַל שֶׁפָּגַעְתָּ בְּאִשְׁתְּךָ, וְשֶׁיִּתֵּן בְּלֵב אִשְׁתְּךָ שֶׁתִּמְחֹל לְךָ מְחִילָה בְּלֵב שָׁלֵם, וְכֵן תְּבַקֵּשׁ מֵהַבּוֹרֵא מְחִילָה שֶׁלֹּא הָלַכְתָּ בְּדֶרֶךְ הָאֱמוּנָה, וְהָלַכְתָּ לַעֲשׂוֹת אֶת צִוּוּי רַבְּךָ בְּ”כֹחִי וְעֹצֶם יָדִי”, וְלֹא הֶאֱמַנְתָּ שֶׁמַּה שֶּׁאִשְׁתְּךָ מִתְנַגֶּדֶת לְךָ, זֶה ה’ שֶׁמִּתְנַגֵּד לְךָ, כִּי הוּא רוֹצֶה שֶׁתְּקַיֵּם אֶת צִוּוּי רַבְּךָ עַל יְדֵי רִבּוּי תְּפִלּוֹת, כִּסּוּפִים, גַּעְגּוּעִים וּרְצוֹנוֹת. וְכֵן תְּבַקֵּשׁ שֶׁיְּזַכֶּה אוֹתְךָ הַיּוֹם לְהַרְבּוֹת בִּתְפִלּוֹת, בְּבַקָּשׁוֹת וְתַחֲנוּנִים, בִּרְצוֹנוֹת וְכִסּוּפִים, שֶׁתִּזְכֶּה לִנְסֹעַ בַּשָּׁנָה הַבָּאָה לְאוֹתָהּ עֲיָרָה לְקַיֵּם אֶת צִוּוּי רַבְּךָ וְכוּ’.

אַחֲרֵי שֶׁתַּעֲשֶׂה אֶת הַתְּפִלָּה הָאֲרֻכָּה הַזּוֹ, אֲזַי בְּשָׁעָה שֶׁל אַהֲבָה וְשִׂמְחָה וּפִיּוּס, תְּדַבֵּר עִם אִשְׁתְּךָ עַל אוֹתָהּ הַנְּסִיעָה, וְתִפְנֶה אֵלֶיהָ בַּעֲדִינוּת רַבָּה, וּמֵרֹאשׁ תּוֹדִיעַ לָהּ שֶׁזֶּה רַק אִם הִיא רוֹצָה, וְתַסְבִּיר לָהּ אֶת מַעֲלַת הַתִּקּוּן וְאֶת הַתּוֹעֶלֶת שֶׁתֵּצֵא לְכָל הַמִּשְׁפָּחָה מִנְּסִיעָה זוֹ, וְתַגִּיד לָהּ שֶׁאַתָּה מְבַקֵּשׁ מִמֶּנָּה, שֶׁתַּרְשֶׁה לְךָ לִנְסֹעַ הַשָּׁנָה וְכוּ’.

אִם תִּרְאֶה אֵיזוֹ הִתְנַגְּדוּת קְטַנָּה – אַל תִּתְעַקֵּשׁ כְּלָל, וְתָבִין שֶׁה’ מַרְאֶה לְךָ שֶׁאַתָּה צָרִיךְ עוֹד יוֹם כָּזֶה שֶׁל תְּפִלּוֹת, וְתֵלֵךְ וְתַעֲשֶׂה עוֹד תְּפִלָּה אֲרֻכָּה כָּזוֹ. וְתֵדַע נֶאֱמָנָה, שֶׁבָּרֶגַע שֶׁתִּהְיֶינָה לְךָ מַסְפִּיק תְּפִלּוֹת, אִשְׁתְּךָ תִּשְׁלַח אוֹתְךָ בְּרָצוֹן, כִּי “בִּרְצוֹת ה’ דַּרְכֵי-אִישׁ גַּם-אוֹיְבָיו יַשְׁלִם אִתּוֹ”. 

הַתַּלְמִיד יָדַע שֶׁרַבּוֹ הַטּוֹב מֵהַחֵיידֶר רוֹצֶה רַק אֶת טוֹבָתוֹ הַנִּצְחִית, וְהִכִּיר אֶת חָכְמָתוֹ הָעֲמֻקָּה וְאֶת אֱמוּנָתוֹ הַגְּדוֹלָה, לָכֵן שָׁמַע בְּקוֹלוֹ וְעָשָׂה בְּדִיּוּק מַה שֶּׁאָמַר לוֹ, וְאָכֵן כְּפִי שֶׁרַבּוֹ הִבְטִיחַ לוֹ – בֶּחָג הַבָּא אִשְׁתּוֹ שָׁלְחָה אוֹתוֹ לְאוֹתָהּ שְׁלִיחוּת וְאַף הָיְתָה שְׂמֵחָה בָּזֶה מְאֹד מְאֹד.