בעין העדשה

תחום הצילום צובר תאוצה בעת האחרונה. אם אנו בני הדור הבוגר תועדנו אחת לכמה חודשים ושנים, יוצאי חלצינו אינם מסוגלים להציג כף רגל תינוקית על רצפת חדר השינה בלי לספוג מטח פלשים רעשני. ניתן לומר שחלקים נרחבים מחיינו עוברים בעין העדשה. טיולים שמחות, חוויות ונופים קסומים – למצלמה משפט הבכורה. העין הביולוגית נדחקת אז אל מאחורי המסך, את החוויה בעצמה היא תזכה לטעום רק מתוך האלבום המדהים.
 
שאלתם פעם את עצמכם, מדוע נוהגים בני אנוש להנציח בהיסטריה כל רגע יפה? קחו לדוגמה את החתונה. היום הגדול של החיים, רגעי התעלות נפלאים תחת החופה, טבעת קידושין, כוס של יין, אפר של חורבן על המצח, הוד והדר ואווירה מהרקיע השביעי. ועל השעות הטמירות הללו לא נוכל לחשוב בלי המרכיב הקריטי: צלם.
 
ניתן להניח שהשאלה גורמת לנו תרעומת מסוימת. 'מה השאלה בכלל, איך אפשר אחרת…?'
 
ובכן, המאמר הנוכחי איננו מבקש לשנות את הרגלי הצילום בקרב חתנים וכלות נרגשים. תאוות הצילום תוכל פשוט לשמש עבורנו אמת מידה מסוימת בנוגע ליחסינו כלפי המציאות.
 
רק שלא ייגמר…
 
כשמשהו טוב קורה לנו, מתלחשת בלב משאלה: 'שלא ייגמר'. אם התחברנו סוף סוף, מדוע להתנתק? מכאן נגזרת שאלת ההיסטוריה 'מדוע לא כל יום פורים?'. ומי שטועם פעם טעם אמיתי בשבת שואל גם כן, מדוע לא בכל יום שבת? אנחנו אוהבים להיות במקום בו נוח לנו. ואין סיבה שנסכים לעזוב.
 
אז כולנו יודעים שיש ימים גבוהים ונעלים, לעומתם יש גם ימי חולין אפורים. כולנו מודעים לכך שישנם מקומות נעימים ומזמינים, ויש פחות נסבלים. מי לא אוהב לנפוש בעיירה קסומה למרגלות הרי עד מושלגים. ומי אוהב לשוב משם אל החיים הרגילים. מה לעשות, חייבים. מהסיבה הזו המקומות והזמנים הטובים והנעימים גורמים לנו להנציח אותם בכל דרך אפשרית. זוהי מלחמה עיקשת ונעדרת סיכוי, לאחוז את המציאות הנהדרת בקצה החוט המתפוגג, משום שאף תמונה לא תגרום לנו להמשיך ולחיות שם במרומים. זו יכולה להיות מזכרת נחמדת, אולי אפילו פינה חמה של זיכרונות מתוקים. עדיין אין זו מציאות. את החיים שלנו אנו ממשיכים בינתיים לחיות בחזיתות הווה, לא בעבר המצולם.
 
המשאלה האמיתית שמנקרת קצת עמוק יותר בלב בכל מפגש עם טוב היא: 'איך מתקדמים מכאן הלאה, איך עושים משהו טוב עם ההווה'. מפגש עם צדיק מעורר בנו רצון להיות צדיקים. הרצון משמיע את קולו בצליל מעט מזויף, המשאלה מתורגמת למצלמה. להנציח את רגע ההתעלות. הרב ואני בתמונה אחת. התמונה שעל הקיר מפארת את הבית, בלב פנימה נותרת חשיכה.
 
בשורש ה'קליק' של המצלמה טמון רצון נעלה, טמונה הזדהות עמוקה. אני מעוניין להיות ככה. צדיק וקדוש, מטוהר כמו שבת המלכה. מעמד נעלה תחת החופה מעורר את התשוקה שרגעי החיבור, האחווה והאמון הנפלא לא יעכירו בבליל המציאות ומאורעותיה. הפחד מפני הבאות, החשש מאובדן הרגע היפה שולף לנו את המצלמה מהכיס, ופלש נוסף נפלט לחללו של עולם.
 
אז איך באמת ממשיכים?
 
ראשית, יש לדעת שטוב לא מנציחים. טוב יש למשוך ולהחדיר פנימה אל כל שכבות הנפש והחיים. הדרך להטמיע בנו ובעולם את הטוב שמופיע עלינו מדי פעם היא, עלייה וירידה.
 
חתונה כמו כל מפגש עם משהו נעלה, היא הצצה חטופה למקום האמיתי שלנו. זוג מתחתן, עד לפני תקופה קלה כלל לא הכירו, והנה כמה צעדים מחניון הרכבים ועד בימת החופה, הופכים אותם לזוג נפלא ומקסים. מה שלא עשו כל יועצי הנישואין, עשתה תפאורה לבנה של כלולות. האיש והאישה במצב מקסימאלי, נרגשים, מחייכים, מפרגנים ובעיקר מאוד מעוניינים האחד בזולתו.
 
הרגעים הללו טעונים גם בחשש שקט וטורדני של אלו שטעמו את ההמשך. מי יודע כמה זמן ימשיכו צעדיהם להיות מאוחדים. יש באווירה ריגוש של אחדות, יש כאן קסם. האם אין זה שקר?
 
לא ולא. האמונה הקדושה מלמדת אותנו שהנשמות מחוברות מלכתחילה. הגופים מחולקים, מתגוררים באזורים שונים ומתנהגים אחרת. החופה היא שעה של התגלות, הנשמות מוצאות אז את עצמן, והגופים אינם מפריעים. זוהי שעה של דילוג על פני מגבלות תוואי שטח ההווה, אל העתיד שהוא גם עבר קדום. ליל כלולות הוא זמן של התנשאות מעל מגבלות ה'אני' ו'את'. זמן בו מוצאת נשמה אחת את עצמה בשלמות. והרגע הזה יפה כל כך שאי אפשר שלא להנציח אותו.
 
הבעיה השולית היא, שככלות שבעת ימי המשתה יחזרו העולמות וייפרדו. וכאן בעצם תתחיל העבודה.
 
בין שמים לארץ
 
איש ואישה כמו גוף ונשמה, מייצגים את השמים ואת הארץ. בתמונה האמיתית שמאחורי הקלעים אין לשמים ולארץ משמעות של 'מי למעלה'. שמים בלי ארץ אינם 'בריאה', ממש כפי שהארץ ללא שמים נעדרת קיום ומשמעות. הבריאה היא חיבור של שמים וארץ.
 
הבריאה הרוחנית גם היא כל מהותה חיבור עליונים ותחתונים. ואם אנחנו מבינים נכון, הרי שכל פרט בחיים חייב להוביל או להכיל את החיבור הזה, שאם לא כן הוא נעדר משמעות לחלוטין. חיים הם חיבור של גוף ונשמה, בית יהודי הוא חיבור של איש ואישה, ובריאה היא יצירה של שמים וארץ. והמטרה מאחורי כל אלו: להביא הנה אל עולם החומר עוד התגלות אלוקית מעולם הרוח.
 
השילוב הנפלא בין שמים לארץ יכול להיות מרהיב בתמונת שקיעה מדהימה. וזה לא הופך את התמונה הזו לבריאה חייה. תמונות או זיכרונות אינם מקיימים במציאות. על מנת לקיים מציאות שכזו יש לפסוע בין שמים לארץ. בשפה מעשית קוראים לזה 'עליה וירידה'. בגד אחד עלול להכיל כמות גדולה של בדים שונים, חוט דק של תפירה הפך אותם ליצירה אחת, שלימה לגמרי. תפירה היא עליה וירידה. למעלה ולמטה, רק כך נוצר חיבור בין עצמים שונים. בתווך חייב להימתח חוט.
 
חיים משותפים שיש בהם יצירה והשראת שכינה, הם חיים ספוגי הבנה עמוקה שכזוג לא נועדנו להיות תמונה מרהיבה. וזה אומר שמערכת היחסים של ירח הדבש איננה מתכונת לשכפול והעתקה. החיים המשותפים שלנו שואפים למקום עמוק יותר מתחביב צילומי טבע. החיים המשותפים הם מלאכה, זוהי זירה פעילה של תפירת קצוות. וכמו בכל אומנות, מוכרחים לדעת כבר בהתחלה את הכיוון.
 
לפרגן כדי לשלוט
 
אז ככה. בעולם החיצוני הכיוון הכללי הוא משחק קבוע של 'מי גבוה יותר'. לפעמים מגויסת לצורך המשחק נתינה. גבר מפרגן וכרטיסי אשראי מתגהצים עלולים להסתיר רצון פנימי לשתלטנות: 'אני הגבר, הכל עלי'. נתינה, אם נקודת המוצא שלה איננה טהורה, עלולה להיות גרועה יותר מלקיחה. כך גם מסכנות נשית עלולה להוות שוט סמוי לשליטה בעזרת פחד: 'אני עומדת למות…'. הסיבה היא התגוננות הדדית על המעמד. אלו הם חיים משותפים המושתתים על תחרות. לפעמים גם הדבק המוזר הזה יוצר חיבור. יצירה משותפת עדיין אין כאן. 
 
הכיוון היחיד שיכול להכיל כוחות מנוגדים כמו של גבר ואישה, הוא הרצון להביא יחד התגלות כבוד שמים בעולם, כשהיעד הוא יצירת מקום להשראת שכינה, העמדות והמיקומים אינם תופסים מקום של עיקר.
 
נופל וקם, נופל וקם ו…
 
דבר נוסף. כשבני זוג מבינים שחיי נישואין אמורים להביא את שניהם ל'התארכות' ולא ל'התנשאות', המאבקים הסמויים של מי חזק/מפרגן יותר, או מי מסכן ואומלל יותר, נעלמים. כל המחלות והדלקות שבין הקטבים הגבריים והנשיים מתפתחות מתוך הרצון לשמור על עליונות או להתגונן מפני הירמסות. אם נבין שחיבור נכון יגרום לשנינו להתארך, וזה ייקרה רק כשה'למטה' וה'למעלה' יתחברו לגמרי, או אז נפסיק לריב.
 
חיבור נכון בין בני זוג הוא רצון אחד ליצור יחד בריאה שתכיל שמים וארץ. להתארך, לא להגביה ולא לצלול. כשהרצון והמטרה משותפים, שום דבר לא יכול לחצוץ בין הצדדים. אם התודעה הנשית מגיעה להכרה ברורה שהצד הגברי לא בא להעפיל עלי, רק להאריך אותי, להשלים את החלק שאינני מסוגלת לבצע, אין מקום להתגוננות. ואם התודעה הגברית ברורה בהכרה שהצד הנשי לא מבקש לאיים עלי, רק להאריך אותי בחלקים בהם אינני מסוגל לפעול, אין צורך להתקיף.
 
הכרה שכזו ניתנת לרכישה רק כאשר ישנה מטרה אחת שכל כולה לאחד את הקצוות.
 
הבסיס לקיום יחסי זוגיות שכאלו היא ההסכמה ליפול. "שבע יפול צדיק וקם" נאמר. צדיק על פי הגדרת הזהר הקדוש, הוא מי שאוחז שמים וארץ. על מנת לאחוז שמים וארץ יש להסכים ליפול ולקום. הנפילה והקימה יוצרים חיבור. כמו תפירה, מעלה ומטה. מערכת נישואין מושתת על נפילות וקימות, וכל צמד שכזה יוצר חיבור עמוק יותר בין בני הזוג.