מי גבוה יותר?

בחיינו האישיים מתרחשים המון
פעמים ניתוקים. לפעמים לטובת
העולם הזה, ולפעמים לטובת השמים.
זהו כף הקלע של החיים. ובינתיים, שלום
הבית בהתראות אחרונות לפני ניתוק…
 
 
מי גבוה יותר? חלק 1
 
מי לא אוהב להיות למעלה. לטפס גבוה גבוה ולגעת בשמים. ילדים קטנים אוהבים לרכב על הכתפיים של אבא, לעמוד על כסא ולטפס על סולם. במאגר התשוקה הילדותי שלהם ממוקם בפסגה החשק להתנתק מהקרקע, לדלג מהמקום העכשווי ולהיות כבר גדולים יותר. גינות השעשועים מהונדסות בהשראת החשקים הילדותיים. נדנדה שמתעופפת אל על, סולמות וחבלים וכל מה שיגרום לזאטוטים לבלות עוד מעט מעבר לארגז החול ומישור המציאות.
 
בנקודה הזו נותרנו כולנו ילדים. הילדותיות שבה אלינו בעיקר בכל מה שנוגע לרוחניות. הקדושה מצטיירת בעיניים אנושיות כמשהו שמעל ומעבר, מין הילה טמירה מסוגפת ומתנשאת משפלת החיים. כשהנפש מבקשת לגעת בקדושה, הרגליים יודעות כבר שיש להתנתק מעט מהקרקע. וזה נכון במובן מסוים, ומאוד לא נכון בנקודה עמוקה יותר.
 
גדול או גבוה
 
מה ההבדל בין גבוה לגדול? גובה מגדיר מיקום, בשום אופן לא מהות. קחו לדוגמא ננס קטן המטפס על סולם. אם יתעקש הננס, הוא עלול לטפס לגובה של כמה קומות. אבל הסולם הארוך בתבל לא יצליח להאריך את קומתו הננסית אפילו בסנטימטר. טיפוס לגובה מחייב התנתקות מהקרקע. זו העדפה לחיים באזור נשגב יותר, עדיין אין כאן גדלות.
 
אדם גדול הוא זה שקומתו מתארכת כלפי מעלה, בו בזמן שרגליו נטועות למטה, בדיוק במקום בו עמדו עד היום. בצורה הזו מגדיר הזוהר הקדוש את המושג 'צדיק'. "מאן דאחיד בשמיא וארעא" האדם האוחז שמים וארץ, זהו צדיק. במשה רבינו נאמר "איש האלוקים", ודרשו חז"ל: "ממותניו ומטה איש, ממותניו ומעלה אלוקים". גדלותו של האיש משה מוגדרת בהיותו איש ואלוקים גם יחד. שמים וארץ.
 
אם נתבונן נגלה, שהבעיות כולן יכולות בהחלט להתאכלס תחת קורת גג אחת של חוסר איזון בין שמים לארץ. היצירה האלוקית המכונה 'אדם' מורכבת משילוב בלתי אפשרי של רוח וגשם. החומר והרוח שותפים במסע החיים. זו מושכת למעלה וזה למטה. הנשמה שורשה למעלה והגוף מקורו במדורי מטה.
 
המלחמה בין הצדדים בלתי נמנעת. כשהמטרות הפוכות, בלתי אפשרי לצעוד יחד. אפשרי להתגבר על הבדלים מנטאליים, יתכן גם לדלג על משוכות התנהגותיות. אבל כשהמטרות הפוכות, צעידה משותפת מועדת למלחמה מתמדת. באופן שכזה, בו הגוף משדר את כוונותיו הגופניות, והנשמה מצידה מכריזה על רצונותיה הטמירים, הוויכוח מתנהל על בסיס 'מאן דאלים גבר' – החזק מנצח. לפעמים מתגבר קולו של הגוף, או אז נחבאת הנשמה אל הכלים, נעלמת מהשטח ומניחה לטירוף החומרי להשתולל קצת. הגוף חוגג אז על חשבון הנשמה. לועס במלא פה את האוכל ונותן דרור לעיניים.
 
כשקולה של הנשמה גובר, הגוף מוכרח להיכנע. הוא יודע שהגזירה מוגבלת לתאריך תפוגה קרוב בדרך כלל. ולכן הוא מוריד פרופיל, יושב קצת בשקט ומאפשר לנשמה להתבטא מעט. החלוקה הזו אולי קצת הוגנת, אבל שלום בית ושלווה אין כאן.
 
כשהנשמה דומיננטית יותר, אנחנו מטפסים על סולם. נוטשים את הרגלי הגוף, בורחים אל על. מלמעלה נוכל לצחוק קצת על משוגותיו של הגוף העכור. אבל בתוך הלב, הגוף והנשמה גם יחד יודעים, שהצחוק גם הוא עובר בכל רגע ידיים. פעם בידי הנשמה ופעם בידי הגוף.
 
חיים שכאלו הם חיים מנותקים. ייסורים נצחיים ותחושת קריעה בין גוף לנשמה.
 
לא להיות קרוע
 
הטעות נעוצה בגישה. הקדושה מצטיירת אצלנו למעלה, גבוה בראש סולם הערכים הרוחני. וזו הסיבה שמפגש עם קדושה יוצר בנו תחושה קרועה של 'הייתי רוצה להיות שם אבל אני לא'. קחו לדוגמא ביקור בציון של צדיק. אל הקודש פנימה אנחנו נזהרים שלא להכניס שום דבר שיזכיר חלילה תחושה של חולין. אם הרגש הנעלה כבש אותנו יותר, נבקש בדקות הקרובות לשכוח את היותנו בני אדם ילודי אישה. אולי אפילו נסלוד מעצמנו, מהיותנו גסים ובשרניים כל כך. והסיבה פשוטה. הדמות הנערצת כעת, כלומר הצדיק, מצטיירת בעינינו כנשמה לבנה המשייטת בעולמות הרוח. קשה לנו לצייר את הצדיק כבעל גוף, בנם של אנשים רגילים שחי אי פעם בעולמנו שלנו.
 
הצדיק נעלה וגבוה, רם ונישא מכל מאורעות הגוף והטבע ואין בכך ספק. ועם זאת, לא זו גדולתו של הצדיק. הגדולה של הצדיק היא העובדה שהוא חי בתוך גוף זהה לשלנו, היו לא אחים ואחיות, אישה ובנים וסביבה מורכבת של אנשים. ובכל זאת, בתוך ההמולה הזו הוא היה צדיק. דווקא השייכות לגוף מעלה ומרוממת את מעמדו של הצדיק מעבר לזה של המלאכים.
 
צדיק הוא האיש שזכה ל'שלום בית' מוחלט בחייו הקדושים. הגוף והנשמה צעדו יחד אל אותה נקודה, גם כשהטבעים שלהם שונים בתכלית.
 
אז איך יוצרים שלום בית?
 
ראשית, יש להסכים לחיות חיים משותפים. להסכים עם היותנו בני אדם בעלי מוגבלויות אנושיות. להכיר שכך בדיוק ברא אותנו בורא עולם. התכלית של הבריאה היא לקשר עליונים ותחתונים. להביא את השראת השכינה אל העולם הזה, לראות בבריאה אמצעי להיכרות עמוקה יותר עם בורא עולם. עבודת הבורא מוגדרת בזוהר הקדוש כ"יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה". בורא עולם מעוניין כביכול להשתדך עם השכינה, להעניק לכנסת ישראל שפע וחסדים, אנחנו בתמונה הזו משמשים כשושבינים. מכניסים את המלך לחופה וקידושין עם שכינת עוזו. המושגים הללו טמירים וסתומים אבל זהו הציר מרכזי של החיים היהודיים.
 
על מנת להביא הנה השראת השכינה, ולגרום לבורא להתגלות אצל הנבראים, יש לקיים חיים אישיים במתכונת זהה. התורה הקדושה מלמדת אותנו שכל מה שיש למעלה יש למטה. האופן בו אנו מתנהלים כאן משפיע ישירות על הסדרים שלמעלה. מהסיבה הזו מצווה ראשונה בתורה היא "פרו ורבו" נישואין.
 
בתקופת המשכן היו שני צדיקים עצומים שביקשו להיות שושבינים להתקשרות של בורא עולם בכנסת ישראל. הפרשה הזו הסתיימה בצורה טראגית ביותר. היו אלו שני בני אהרון הכהן, ביום חנוכת המשכן הם הקריבו קטורת, אש רוחנית ירדה מלמעלה ושרפה את נשמתם. הסיבה לכך מבוארת בכמה אופנים בזוהר. לענייננו נתמקד בהיבט אחד. נדב ואביהו בני אהרון לא נשאו נשים, הם היו צדיקים מופלגים אבל רווקים. זו הסיבה לחרון אף הנורא שנגרם כתוצאה מהניסיון שלהם להקריב קטורת. אין דרך לגרום התקשרות עליונה למעלה מבלי ליישם אותה כאן בעולם הזה. הקטורת כשמה כן היא – קושרת מאחדת ומחברת עליונים ותחתונים. על מנת לחבר את הלמעלה והלמטה יש להימצא גם פה וגם שם. מי שמבלה רק למעלה איננו מסוגל לקשור אל השמים את הארץ, הוא מנותק ממנה.
 
מסיבה זו נקטה התורה הקדושה לשון חמורה כל כך בנוגע לנדב ואביהו. נאמר בהם שהקריבו "אש זרה". אין ספק שאין הכוונה לאש זרה כפשוטו, זאת לא יעלה על הדעת. הזרוּת נגזרת מהעובדה שבני אהרון לא שיתפו בעבודת הקודש את הארץ והשמים. הם ביקשו לעשות נחת רוח מבלי להזדקק לעניינים ארציים. זוהי זרות – ניתוק.
 
בחיינו האישיים מתרחשים המון פעמים ניתוקים מהסוג הזה. יש את ההתעסקות המופרזת בעניינים של מה בכך, השתקעות מופלגת בעולם הזה. ויש את ההתנתקות לטובת השמים. בשני האופנים אין חיבור, ובין הקצוות המנותקים הללו רובינו מתעופפים. זהו כף הקלע של החיים. פעם מחוברים לאדמה ופעם לשמים, ובינתיים שלום הבית בהתראות אחרונות לפני ניתוק.
 
זוגיות היא ביטוי מודגש מאוד למצב הזה. האיש מבטא את השמים, האישה את הארץ. הוא אמור להביא את השפע והיא אמורה לקלוט אותו ולהפוך את הרוח לחומר. לא לחינם נושאת האישה את הילדים בגופה, ולאחר מכן גם מגדלת אותם ומעניקה להם צורה. זהו תפקידה של הארץ. הניתוק תופס במקום בו נדמה שיש כביכול העדפה בין שמים לארץ. התנשאות מצד הגבר כמו גם מסכנות ודימוי עצמי רופס הם המתכון לבעיות בשלום בית.
 
שלום בית אמיתי מבוסס על ההכרה ששנינו יחד יוצרים משהו משותף. לצורך העניין יש כאן חלוקת תפקידים. המיקום של הגבר כמשפיע ושל האישה כמקבלת לא משקף העדפה של האחד על זולתו. המיקום מאפשר לכל אחד לבצע את חלקו בבריאה באופן מושלם ונכון יותר.
 
הנטייה האנושית להתנשא על פני האחר, כמו גם הנטייה ההפוכה להתמסכן ולזחול לרגלי הזולת, שתיהן גם יחד שייכות לעולם של ילדים. לעולם בו מהות נמדדת על פי מיקום. שלום בית פנימי בין גוף לנשמה כמו גם שלום בית בין איש לאישה, יוצרים מתוך הכרה עמוקה שהשמים והארץ הכרחיים לקיום הבריאה. ורק חיבור שלם ביניהם יכול לגרום לשניהם יחד להיות גדולים וארוכים, לא רק גבוהים.
 
פירוט והרחבה בפרק הבא בעז"ה.