שטח מכר והארץ המובטחת

אני זוכר שפעם הלכתי ברחובות
קלקיליה ושכם בלי שום פחד או עם
נשק למקרה ש… אבל בינתיים,
משהו קרה. כמו מישהו סובב את
הסוויצ' והכל התהפך…
 
 
לאחרונה, העולם הערבי, כמו שאנו רואים ושומעים, עובר מהפכות לא פשוטות ונראה כי… שכחו אותנו. אפילו החמאס בעזה, החיזבאללה בבירות וגם אסד – כולם עסוקים במשברים, מהפכות, הפגנות, בעיות מבית ומחוץ, שתופסים ומעסיקים אותם ובהחלט לא עושים להם את החיים קלים.
 
הישראלים שהחליטו כי הגיע הזמן ללגום איזה אספרסו בבית קפה בתל אביב, התנערו באחת לתוך מציאות לא קלה. חיל הים השתלט על הספינה 'ויקטוריה' שהייתה עמוסה בנשק שהועבר מאירן לעזה. המון טילים שאמורים היו, חלילה, להדיר שינה מעיני אזרחים רבים במדינה. בהמשך, טילים שנפלו בדרום הארץ והפיגועים הכואבים שהחזירו אותנו למראות משנים קודמות ולכאב הצורב בלב.
 
אז לא, השכנים שלנו בהחלט לא שכחנו אותנו.
 
האויבים לא מפחידים אותי וגם לא שוברים את ליבי. אבל חוסר האמונה שיש לנו בעצמנו ומדיניות ההתרפסות לאומות – לא רק שלא מפחידה אותי ושוברת את ליבי, היא גם מערבלת לי את הבטן.
 
אנו חיים בארץ ישראל, הארץ שהובטחה לנו עוד מימי קדם. ראיה לכך נמצא שחור על גבי קלף בתורה הקדושה, לכן קל מאוד להבין שבלי התורה לאף אחד אין שום טיעון צודק, או מוטיבציה, לחיות בארץ המובטחת של השם. דוד המלך ע"ה  מדגיש בדבריו (תהלים ק"ה, מד-מה): "ויתן להם ארצות גויים ועמל לאומים יירשו. בעבור ישמרו חוקיו ותורותיו ינצורו הללוי-ה". דוד המלך, משיח השם והסבא של משיח צדקנו שיבוא במהרה בימינו, מגלה לנו שהשם נתן לנו את ארץ ישראל למען מטרה אחת ויחידה – לחיות על פי חוקיו ותורתו. אפשר להבין בקלות איך אלה שחיים בינינו אך לא בדרך של תורה ומצוות, יכולים להרוס ישובים יהודים ומוכנים לעשות ויתורים כאלה ואחרים לטובת השכנים העוינים שמקיפים אותנו.
 
במילים פשוטות, אדם שלא מאמין במזמור ק"ה בהחלט לא מאמין בזכות שלנו לחיות, לבנות ולהפריח כל סנטימטר במקום אותו מגדירה התורה ארץ ישראל. מזמור ק"ה הוא שטר מכר לארץ המובטחת.
 
הסכנה הטמונה בחוסר האמונה בעצמנו ובארצנו היא גדולה, ואינני יודע מה גרוע יותר מבין השניים – האיום מהאויבים או הסכנה מבפנים?
 
במשך מאה השנים שעברו השם עשה איתנו חסדים עצומים כשהחזיר אותנו לארץ ממנה גלינו. לפני מלחמת העולם הראשונה כמעט ולא היה כאן כלום. הערים הקדושות – ירושלים, צפת, טבריה וחברון, היו מאוכלסות במספר קטן של יהודים מרוששים, כשהשלטון התורכי שלט כאן. שאר המדינה הייתה חול, מדבר וביצות. עם ניסים שאף אחד לא מסוגל להבין, השם קיבץ אותנו מארבע קצוות תבל והביא אותנו חזרה הביתה, אל הארץ המובטחת שלנו, והפך את האדמה השוממת לחלקת גן עדן של ממש. זה רק חלק קטן מאותם ניסים.
 
תראו מה קרה במלחמת העצמאות ב-1948. האם זה הגיוני או מתקבל על הדעת שניצולי שואה לא מיומנים, שהגיעו מאירופה אחרי התופת הקשה של השואה, תלמידי ישיבות שהגיעו מצפון אפריקה, יחד עם הקיבוצניקים והמושבניקים הביסו את המשטר הבריטי והלגיון הירדני, את צבא סוריה שאומן על ידי הצרפתים והצבא הלבנוני, ואת הצבא, בהא הידיעה באותה תקופה, של מצרים? רק טיפש יאמר כן.
 
מה עם מלחמת ששת הימים שהייתה ב-1967? האם יהיה זה הגיוני או יתקבל על הדעת שחיל אוויר קטן ומצומצם יביס את חיל האוויר של צבאות סוריה, ירדן ומצרים?! זה בדיוק מה שקרה! ישראל, כשהשם יתברך לצידה, הביסה את שלושת הצבאות הללו בשישה ימים והחזירה לידיה את השטחים השייכים לה – יהודה ושומרון, הגולן וגם את עזה. ושוב, רק טיפש יאמר שניצחון כזה הוא איזה עניין של טבע או היגיון.
 
ואם זה לא מספיק, אז בואו נסתכל על מלחמת יום הכיפורים שהייתה ב-1973. הצבא הישראלי נחל ניצחון אדיר גם בתעלת סואץ וגם בגולן. אף אחד לא עמד בין סוריה וטבריה. האם זה הגיוני שישראל לא נהרסה כליל? בהחלט לא. השם ריחם עלינו והוציא אותנו מהתופת הזו.
 
ובאותם ימים, הערבים פחדו מהיהודים. בתחילת שנות השבעים, אשתי הייתה סמלת בצוות של חיל השריון. כשהיא רצתה לנסוע לקבר רחל אימנו שבבית לחם, היא הייתה עולה על אוטובוס של ערבים. היא הייתה היהודייה היחידה על האוטובוס הזה. היום, מי יעז לעלות על אוטובוס כזה ועוד יחשוב שיצא ממנו חי?
 
לפני האינתיפאדה הראשונה ב-1988, אני זוכר שהלכתי ברחובות קלקיליה או בשכם ללא חשש או עם נשק למקרה ש… אבל בינתיים, משהו קרה. כמו מישהו סובב את הסוויצ' והכל התהפך… הערבים כבר לא מפחדים. ההיפך, ילדים בני שמונה ותשע זורקים ללא כל חשש אבנים על טנקים ישראלים. אנחנו חייבים לשאול את עצמנו – מה קרה?
 
רבי ומורי היקר הרב שלום ארוש שליט"א אמר לי פעם שלרבי מליובאוויטש זצ"ל הייתה רוח הקודש ממש. כל מילה שהוציא מפיו – גם אם הייתה מכוונת לעתיד הקרוב או הרחוק, הייתה אמת של ממש. אחרי הניצחונות הניסיים של 1967 ו-1973, הרבי מליובאוויטש הזהיר ואמר שאסור להחזיר סנטימטר אחד מאדמת ישראל. אבל הפוליטיקאים בארצנו לא התייחסו לדבריו של הצדיק ובהינף עט, שרבטו חתימה או שתיים על הסכם השלום עם מצרים – שכלל ויתור על סיני.
 
מה שהשם נתן לנו בניסים וברחמנות, הפוליטיקאים נתנו בקלי קלות בגלל לחץ בינלאומי. הם חשבו שהם עושים עסק עם אנוואר סאדאת ה"משכיל והמתקדם". אבל סאדאת נרצח לא הרבה זמן אחרי הסכם השלום. אם תחזרו במהירות לימינו, בן טיפוחיו של סאדאת – חוסני מובארק כבר מזמן לא בשליטה. במקומו, כך מסתמן, האחים המוסלמים צוברים כוח ואת אהדת הציבור המצרי. הסכם השלום הותיר אותנו בלי העיר היפה ימית שבצפון סיני, וגם בלי שאר הישובים שהיו שם. כל מה שנותר בידינו היא רק נייר שעכשיו נמצא בידיים של שונאי ישראל, כמו יוסוף אל קרדאווי. לרבי מליובאוויטש אכן הייתה ראיה רחוקה. חבל שהאנשים היושבים בכנסת לא מבינים מהו צדיק אמיתי…
 
הרב שלום ארוש אמר לי שכל פיסת אדמה שהוחזרה, ואותה השגנו בדם רב של אנשים שמסרו את נפשם למעננו, ספוגה בקדושה. לאף אחד אין ולא הייתה שום זכות לוותר, אז והיום, על גרגיר אדמה מאדמת ישראל.
 
אנו רואים כאן בישראל, שוב ושוב, את התגשמות דברי התורה הנאמרים בספר דברים (א, ל): "ה' אלוקיכם ההולך לפניכם הוא ילחם לכם ככל אשר עשה אתכם במצרים לעיניכם". לכל מי שנותן תשומת לאיברים האלה – עיניים, שנמצאות על פניו, לא חייב להאמין בתורה כדי לראות את האמת של התורה שוב ושוב מתקיימת. אנשים לא פעם שואלים: "טוב, אז למה כל יוצאי היחידות הקרביות, הלוחמים במלחמות, לא הפכו למאמינים?" כי הם הסתנוורו מהגאווה שלהם וזקפו את הניצחונות לעצמם.
 
השם מתעב את גישת ה"כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה", כמו שהתורה מלמדת אותנו (דברים ח, יז). השם כביכול אומר: 'טוב, אתם חושבים שאתם יכולים להסתדר בעצמכם? בלעדי? אתם חושבים שאתם כאלה טובים? בבקשה, לכו על זה. תנסו בעצמכם'. וכאן מתחילות הצרות הגדולות. במקום שהשם ילחם בשבילנו, הוא הפנה את גבו כדי להראות לנו כמה מעוררי רחמים ואומללים אנו כאשר אנו מנסים לעשות דברים ב"כוחי ועוצם ידי".
 
הרבי מליובאוויטש הזהיר מפני החזרת שטחים של המדינה, כי הכל יתהפך ויהיה גרוע מאוד. וזה בדיוק מה שקרה. קמפ דיוויד היה נקודת המפנה. אחר כך עוד כמה שמות כמו אוסלו ווואי פלנטיישן עשו את הדברים גרוע עוד יותר…
 
אנחנו חייבים להתעורר ולשאול את עצמנו: "מה קורה כאן?".
 
והנה בדיוק מה שקרה:
 
חוסר האמונה בעצמנו כיהודים יצר את המושג 'העם הפלסטיני'. ראו מה התורה אומרת (דברים כב, כא): "הם קנאוני בלא אל, כעסוני בהבליהם, ואני אקניאם בלא עם, בגוי נבל אכעיסם".
 
"ואני אקניאם בלא עם" – אין נבואה ברורה יותר מזו בתורה המלמדת אותנו מהו "בלא עם", עם שאנו יצרנו במו פינו.
 
בחירת נוחות גשמית, חיקוי והליכה בדרכי אומות העולם והמרדף אחרי הדולר – אלה מה שיצרו את ה"בלא עם". ובאופן הפוך, האמונה בהשם, בתורה הקדושה, בזכות הקדושה שלנו להיות – כאן יפתרו את הבעיה ויאפשרו לנו לחיות ולגדל דורות נפלאים של תורה ומצוות כאן בארץ המובטחת, ארץ ישראל, אמן.
 
 
* * *
הנכם מוזמנים לבקר באתרו של הרב לייזר ברוידא, "לייזר בימס"