בגן החכמה 47-48

הַעֲבֵר עֵינַי מֵרְאוֹת שָׁוְא

אֲבָל הֶחָכָם לֹא הָלַךְ בְּדֶרֶךְ הָאֱמוּנָה שֶׁתֵּאַרְנוּ כָּאן, וְלֹא עָצַר לְרֶגַע לִשְׁאֹל אֶת עַצְמוֹ: מָה הִיא הָאֱמֶת שֶׁל הַשֵּׁם? אֶלָּא הָלַךְ רַק אַחֲרֵי שִׂכְלוֹ. וְהַטָּעוּת שֶׁלּוֹ מִיָּד הִתְגַּלְּתָה, כַּאֲשֶׁר הוּא בָּחַר לְחַפֵּשׂ אֶת הָאֱמֶת עַל יְדֵי שֶׁיְּשׁוֹטֵט בַּשּׁוּק, כִּי בְּזֶה הוּא הֶרְאָה שֶׁהַחִפּוּשׂ שֶׁלּוֹ הוּא רַק אַחַר הַחִיצוֹנִיּוּת, אַחַר מַה שֶּׁנִּרְאֶה לָעֵינַיִם, וּמוּבָן שֶׁעַל יְדֵי זֶה הוּא רַק הִמְשִׁיךְ לִטְעוֹת. כִּי בְּחִיצוֹנִיּוּת יֵשׁ אֲחִיזָה גְּדוֹלָה לַשֶּׁקֶר, וּמִי שֶׁהוֹלֵךְ אַחַר רְאוּת עֵינָיו הוּא יִטְעֶה בְּוַדַּאי. לָכֵן דָּוִד הַמֶּלֶךְ בִּקֵּשׁ: “הַעֲבֵר עֵינַי מֵרְאוֹת שָׁוְא בִּדְרָכֶיךָ חַיֵּנִי”. שֶׁקֹּדֶם כֹּל בִּקֵּשׁ מֵהַבּוֹרֵא שֶׁיַּעֲבִיר אֶת עֵינָיו מֵרְאוֹת שָׁוְא, וְרַק אַחַר כָּךְ בִּקֵּשׁ: בִּדְרָכֶיךָ חַיֵּנִי, כִּי זֶה בְּלֹא זֶה – אִי אֶפְשָׁר, וְלֹא יִתָּכֵן שֶׁאָדָם יַצְלִיחַ לָלֶכֶת בְּדֶרֶךְ הַחַיִּים, כְּשֶׁהוּא עֲדַיִן הוֹלֵךְ אַחַר רְאוּת עֵינָיו.

כָּל אָדָם יוֹדֵעַ הֵיטֵב מַה יֵּשׁ בָּעוֹלָם, גַּם מִבְּלִי לְשׁוֹטֵט. הֶחָכָם בְּוַדַּאי יָדַע שֶׁיֵּשׁ עוֹרְכֵי דִּין, וְרוֹפְאִים וְשׁוֹפְטִים, וכו’ וכו’. לָכֵן, גַּם לְפִי דַּעְתּוֹ הַמְשֻׁבֶּשֶׁת, שֶׁחָשַׁב שֶׁעָלָיו מֻטֶּלֶת הַמְּלָאכָה לַחֲקֹר בְּשִׂכְלוֹ מַה לַּעֲשׂוֹת בְּחַיָּיו, כְּאִלּוּ אֵין לַבּוֹרֵא שׁוּם עִנְיָן בְּחַיָּיו, וְאֵין עָלָיו חָס וְשָׁלוֹם הַשְׁגָּחָה פְּרָטִית מְדֻיֶּקֶת בְּתַכְלִית הַדִּיּוּק, עַל כָּל פָּנִים לֹא הָיָה לוֹ לָלֶכֶת לְשׁוֹטֵט בַּשּׁוּק, אֶלָּא לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל יִשּׁוּב הַדַּעַת בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, וְלָלֶכֶת לְיוֹעֲצִים, וּלְבָרֵר אֵצֶל אַנְשֵׁי מִקְצוֹעַ, לִבְדֹּק מְקוֹמוֹת לִמּוּד וכו’ וכו’, וּלְהַחֲלִיט אֵיזֶה מִקְצוֹעַ הֲכִי נִרְאֶה לוֹ, וּלְיַשֵּׂם אֶת שְׁאִיפָתוֹ, בְּלִי לְהִתְמַהְמֵהַּ, כְּמוֹ שֶׁהַתָּם עָשָׂה.

וְרָאָה עֲגָלָה גְדוֹלָה עִם אַרְבָּעָה סוּסִים וְחָאמִיטֶישׂ (כְּלִי רְתִימַת הַסּוּסִים), שֶׁהָיְתָה רָצָה וְהוֹלֶכֶת. עָנָה וְאָמַר לְהַסּוֹחֲרִים: מֵאַיִן אַתֶּם? הֵשִׁיבוּ לוֹ: מִוַּארְשָׁא. לְהֵיכָן אַתֶּם נוֹסְעִים? לְוַארְשָׁא. שָׁאַל אוֹתָם: שֶׁמָּא אַתֶּם צְרִיכִים מְשָׁרְתִים? רָאוּ שֶׁהוּא בַּר-הֲבָנָה וּמְזֹרָז, וְהוּטַב בְּעֵינֵיהֶם, וְקִבְּלוּ אוֹתוֹ עִמָּהֶם וְנָסַע עִמָּם. וְשִׁמֵּשׁ אוֹתָם הֵיטֵב מְאֹד עַל הַדֶּרֶךְ….

וּבֶאֱמֶת לְאָן הֶחָכָם ‘הַדָּגוּל’ הִגִּיעַ עַל יְדֵי חָכְמָתוֹ? לִהְיוֹת מְשָׁרֵת… כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב כָּאן: וְשִׁמֵּשׁ אוֹתָם הֵיטֵב מְאֹד עַל הַדֶּרֶךְ… אוֹתוֹ חָכָם, שֶׁלֹּא הָיָה נָאֶה בְּעֵינָיו לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה פְּשׁוּטָה, וְהָיָה חָכָם בְּעֵינָיו, וְרָצָה לְהַחֲלִיט בְּעַצְמוֹ עַל הַחַיִּים שֶׁלּוֹ, נַעֲשָׂה מְשָׁרֵת הַכָּפוּף לַאֲנָשִׁים וְצָרִיךְ לְשָׁרְתָם בְּכָל עֲבוֹדָה בְּזוּיָה, וְאִלּוּ חֲבֵרוֹ הַתָּם, אָמְנָם עָסַק בִּמְלָאכָה פְּשׁוּטָה – אֲבָל מְכֻבֶּדֶת!

וּבָזֶה שֶׁרַבֵּינוּ כָּתַב: וְשִׁמֵּשׁ אוֹתָם הֵיטֵב מְאֹד עַל הַדֶּרֶךְ, הוּא הִתְכַּוֵּן לִצְחֹק מֵאוֹתָם חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם, שֶׁאֵינָם רוֹצִים לְקַבֵּל עַל עַצְמָם אֶת עֹל הַחַיִּים, וּבִשְׁבִיל לְסַפֵּק אֶת תַּאֲוָתָם וּלְטַיֵּל בָּעוֹלָם, הֵם לְמַעֲשֶׂה נוֹפְלִים תַּחַת עֹל אֲחֵרִים, וּצְרִיכִים לְשָׁרֵת וּלְשַׁמֵּשׁ אוֹתָם, וְכַמּוּבָן שֶׁהֵם חֲכָמִים וְלָכֵן הֵם מְשָׁרְתִים מְעֻלִּים… וְזֶה מַה שֶּׁרַבֵּינוּ אוֹמֵר: כָּזֶה חָכָם אַתָּה, אֵיזֶה מְשָׁרֵת מְעֻלֶּה אַתָּה… וְרוֹצֶה לְעוֹרֵר אֶת תְּשׂוּמֶת לִבָּם שֶׁל אוֹתָם חֲכָמִים, שֶׁמֵּחֲמַת שֶׁלֹּא מְחַפְּשִׂים אֶת תַּכְלִיתָם, לָכֵן כָּל חָכְמָתָם לֹא מוֹעִילָה לָהֶם, אֶלָּא שֶׁיִּהְיוּ מְשָׁרְתִים טוֹבִים…

אָמְנָם, יֶשְׁנוֹ גַּם צַד חִיּוּבִי בַּמֶּה שֶׁרַבֵּינוּ כָּתַב, שֶׁשִּׁמֵּשׁ אוֹתָם הֵיטֵב עַל הַדֶּרֶךְ, כִּי זֶה מַרְאֶה שֶׁהֶחָכָם עֲדַיִן אֵינוֹ מְקֻלְקָל בְּמִדּוֹת רָעוֹת, וְהוּא נֶאֱמָן וְיָשָׁר, שֶׁהֲרֵי עָשָׂה אֶת מְלַאכְתּוֹ כָּרָאוּי. וּצְרִיכִים לָשִׂים לֵב לְכָךְ, כִּי אָנוּ נַעֲקֹב אַחַר דַּרְכּוֹ שֶׁל הֶחָכָם, וְנִרְאֶה כֵּיצַד הוּא הוֹפֵךְ בְּכַמָּה שְׁלַבִּים, קִמְעָה קִמְעָה, מֵאָדָם טוֹב וּמוּסָרִי, וּבַעַל פּוֹטֶנְצְיָאל אַדִּיר, לְאָדָם רַע הַמּוּנָח בְּשֵׁפֶל הַמַּדְרֵגָה.