בגן החכמה 51-52

סֵדֶר בָּרֹאשׁ

עוֹד צְרִיכִים לְהִתְבּוֹנֵן בְּכָךְ, שֶׁהֶחָכָם שָׁכַח לְגַמְרֵי, שֶׁכָּל מַטְּרָתוֹ הָיְתָה קֹדֶם כֹּל לְהַגִּיעַ לְוַרְשָׁה, וְהִנֵּה הוּא הִגִּיעַ – אִם כֵּן, לָמָּה הוּא מִתְבַּלְבֵּל וּמְחַפֵּשׂ תֵּרוּצִים לַעֲזֹב אֶת אוֹתָם סוֹחֲרִים? מַה יֵּשׁ כָּאן לְהִתְבַּלְבֵּל בְּגִינוֹ? הִגַּעְתָּ לְוַרְשָׁה? תַּגִּיד תּוֹדָה יָפֶה, וְתִשָּׁאֵר בְּוַרְשָׁה! וְגַם אִם אַתָּה חוֹשֵׁב לְהַמְשִׁיךְ הָלְאָה, תִּשְׁאַל אֶת הַסּוֹחֲרִים כַּמָּה זְמַן הֵם מִתְעַכְּבִים בְּוַרְשָׁה, אוּלַי שָׁבוּעַ וְאוּלַי שְׁבוּעַיִים, וּבֵינְתַיִם תִּסְתּוֹבֵב בְּוַרְשָׁה וְתַחְקֹר מַה שֶּׁאַתָּה רוֹצֶה לַחֲקֹר, וְאִם הַזְּמַן הַזֶּה יַסְפִּיק לְךָ, וְתִרְצֶה לְהַמְשִׁיךְ אִתָּם – תַּמְשִׁיךְ, וְאִם לָאו – תִּשָּׁאֵר.

יִשּׁוּב הַדַּעַת שֶׁל הֶחָכָם הוּא לֹא נָכוֹן, כִּי הוּא הוֹלֵךְ עִם הַשֵּׂכֶל שֶׁל עַצְמוֹ, וְסוֹמֵךְ רַק עַל הַשֵּׂכֶל שֶׁלּוֹ, כְּאִלּוּ הָעוֹלָם מַתְחִיל מִמֶּנּוּ וְהַכֹּל מֻתָּר לוֹ. וּבֶאֱמֶת הָיָה צָרִיךְ לְהַאֲמִין, שֶׁהַשֵּׁם נָתַן שֵׂכֶל בָּעוֹלָם, וּמִי שֶׁרוֹצֶה לָלֶכֶת בְּדֶרֶךְ הַשֵּׂכֶל, צָרִיךְ שֶׁקֹּדֶם כֹּל יִלְמַד אֶת הַשֵּׂכֶל הַזֶּה שֶׁל הַשֵּׁם, וְיִתְיַעֵץ עִם אֵלּוּ שֶׁהִשִּׂיגוּ אֶת הַשֵּׂכֶל שֶׁל הַשֵּׁם, וְיִתְיַעֵץ עִם הַשֵּׁם בְּעַצְמוֹ. יִשּׁוּב הַדַּעַת הַמֻּטְעֶה שֶׁל הֶחָכָם, הוּא נְקֻדָּה שֶׁחוֹזֶרֶת עַל עַצְמָהּ לְאֹרֶךְ כָּל הַמַּעֲשֶׂה, כִּי מֵאַחַר וְהוּא לֹא מְקַשֵּׁר אֶת עַצְמוֹ אֶל הַתַּכְלִית, הוּא טוֹעֶה וּמַגִּיעַ לְמַסְקָנוֹת לֹא נְכוֹנוֹת.

מֵהַטָּעֻיּוֹת הַלָּלוּ שֶׁל הֶחָכָם אָנוּ מְבִינִים, עַד כַּמָּה חָשׁוּב שֶׁיִּהְיֶה לָאָדָם זְמַן שֶׁל הִתְבּוֹדְדוּת לְיִשּׁוּב הַדַּעַת, כִּי כָּל הָעִנְיָן שֶׁל הַהִתְבּוֹדְדוּת הוּא בְּעִקָּר עַל מְנַת לַעֲשׂוֹת יִשּׁוּב הַדַּעַת: מָה אֲנִי רוֹצֶה? מָה הָאֱמֶת? אֵיךְ אֲנִי צָרִיךְ לְהִתְנַהֵג? וכו’. וְגַם לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה וּלְתַקֵּן אֶת הַטָּעֻיּוֹת שֶׁלּוֹ, וְרַק אַחֲרֵי כֵן לְהִתְפַּלֵּל וּלְבַקֵּשׁ בַּקָּשׁוֹת. וּמֵאַחַר וּמִי שֶׁחַי בְּלִי תַּכְלִית, פֵּרוּשׁוֹ שֶׁהוּא חַי בְּלִי חֶשְׁבּוֹן, שֶׁפֵּרוּשׁוֹ שֶׁהוּא חַי בְּלִי יִשּׁוּב הַדַּעַת נָכוֹן, לָכֵן הוּא עוֹשֶׂה טָעֻיּוֹת שֶׁהֵן טִפְּשִׁיּוֹת אֲפִלּוּ לְפִי אַמּוֹת מִדָּה שֶׁל הָעוֹלָם הַזֶּה.

וְאָמְרוּ לוֹ, שֶׁהָאֲנָשִׁים הַלָּלוּ הֵם הֲגוּנִים, וְטוֹב לִהְיוֹת אֶצְלָם, אַךְ שֶׁקָּשֶׁה מְאֹד לִהְיוֹת אֶצְלָם מֵחֲמַת שֶׁהַמַּשָּׂא וּמַתָּן שֶׁלָּהֶם הוּא לְמֶרְחַקִּים מְאֹד…

כָּאָמוּר, הֶחָכָם כְּבָר הֶחְלִיט שֶׁהוּא רוֹצֶה לַעֲזֹב אֶת אוֹתָם הַסּוֹחֲרִים, וּמִמֵּילָא כְּשֶׁשָּׁמַע שֶׁקָּשֶׁה אֶצְלָם, זֶה הִסְפִּיק לוֹ. אֲבָל הוּא הִתְעַלֵּם מִפְרָט אַחֵר שֶׁאָמְרוּ לוֹ עֲלֵיהֶם, שֶׁהוּא פְּרָט חָשׁוּב בְּיוֹתֵר: שֶׁהֵם הֲגוּנִים וְטוֹב לִהְיוֹת אֶצְלָם. וּלְמַעֲשֶׂה, זֶהוּ פְּרָט שֶׁהָיָה צָרִיךְ לְהִתְיַחֵס אֵלָיו בְּכֹבֶד רֹאשׁ. כִּי זֶה לֹא כָּל כָּךְ פָּשׁוּט לִמְצֹא אֲנָשִׁים הֲגוּנִים לַעֲבֹד אֶצְלָם בְּעוֹלָם שֶׁמָּלֵא בְּנוֹכְלִים, וּבִפְרָט בַּשּׁוּק וּבִמְקוֹמוֹת שֶׁל מִסְחָר וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, וּבֶאֱמֶת הָיָה לוֹ לִקְפֹּץ עַל אוֹתָם סוֹחֲרִים כְּמוֹצֵא שָׁלָל רַב, וְלֹא לַעֲזֹב אוֹתָם כָּל כָּךְ מַהֵר. מַה בְּכָךְ שֶׁקָּשֶׁה לִהְיוֹת אֶצְלָם? אִם הֵם הֲגוּנִים זֶה שָׁוֶה אֶת הַמַּאֲמָץ, וּמִי יוֹדֵעַ אִם יִמְצָא עוֹד אֲנָשִׁים כָּאֵלֶּה? וּלְכָל הַפָּחוֹת הָיָה לוֹ לִשְׁמֹר עַל אֵיזֶה קֶשֶׁר אִתָּם, כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לַחֲזֹר וּלְהִתְחַבֵּר עִמָּם, וּלְהַמְשִׁיךְ וּלְהִסְתּוֹבֵב בָּעוֹלָם, כְּמוֹ שֶׁרָצָה מֵהַהַתְחָלָה לַעֲשׂוֹת – לִשְׁהוֹת בְּוַרְשָׁה וּלְהַמְשִׁיךְ אִתָּם אֶת סִיבוּב הָעוֹלָם.

הֶחָכָם גַּם לֹא שָׂם לֵב לַהַשְׁגָּחָה הָרְחוּמָה שֶׁל הַשֵּׁם עָלָיו, שֶׁזִּמֵּן לוֹ אֲנָשִׁים הֲגוּנִים כָּאֵלּוּ, תֵּכֶף בִּתְחִלַּת דַּרְכּוֹ, כְּשֶׁרַק הָלַךְ לַשּׁוּק, שֶׁזּוֹ הַשְׁגָּחָה נִפְלָאָה, שֶׁבִּלְעָדֶיהָ עָלוּל הָיָה לְהִתְבַּלְבֵּל מְאֹד, וְלִפְגֹּשׁ נוֹכְלִים שֶׁיְּרַמּוּ אוֹתוֹ וכו’, וּבְוַדַּאי זֶה מֵחֲמַת שֶׁהֶחָכָם עֲדַיִן לֹא חָטָא, וְלָכֵן הַשֵּׁם שָׁמַר עָלָיו, כִּי הַשֵּׁם מִתְנַהֵג עִם הָאָדָם מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה, וְכָל זְמַן שֶׁאֵינוֹ חוֹטֵא לוֹ, אֲפִלּוּ שֶׁעוֹשֶׂה טָעֻיּוֹת, הַשֵּׁם שׁוֹמֵר עָלָיו.

צְרִיכִים אָנוּ לְהִתְבּוֹנֵן כָּאן בָּרַחֲמִים שֶׁל הַבּוֹרֵא, שֶׁמַּשְׁגִּיחַ עַל כָּל אֶחָד וְרוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד, וּמַקְדִּים רְפוּאָה לַמַּכָּה. כִּי הַשֵּׁם רָאָה שֶׁיֵּשׁ לֶחָכָם יֵצֶר רַע לְשׁוֹטֵט בָּעוֹלָם, כְּמוֹ שֶׁנִּרְאֶה בַּהֶמְשֵׁךְ, שֶׁהֶחָכָם הֵחֵל לְשׁוֹטֵט בָּעוֹלָם וּלְהַשְׂבִּיעַ עֵינָיו בַּאֲרָצוֹת שׁוֹנוֹת וכו’, לָכֵן הִשְׁגִּיחַ עָלָיו לְטוֹבָה, וְזִמֵּן לוֹ אֲנָשִׁים אֵלּוּ, שֶׁמַּשָּׂאָם וּמַתָּנָם הוּא לְמֶרְחַקִּים, וּבְכָךְ הוּא רָצָה לָתֵת לוֹ הִזְדַּמְּנוּת – גַּם לְהַכִּיר אֶת הָעוֹלָם וּלְסַפֵּק אֶת יֵצֶר הַסַּקְרָנוּת שֶׁלּוֹ, וְגַם לִהְיוֹת בְּחֶבְרָה טוֹבָה וּבִסְבִיבָה בּוֹנָה, כְּדֵי שֶׁתּוֹךְ כְּדֵי הַמַּסָּעוֹת עִמָּם, אוֹתָם סוֹחֲרִים יְלַמְּדוּ אוֹתוֹ דְּבָרִים טוֹבִים, כְּגוֹן: לְקַבֵּל עֹל, לְהַתְמִיד וכו’, וְכָךְ הוּא יִסְתּוֹבֵב בָּעוֹלָם בְּמִסְגֶּרֶת שֶׁל עֲבוֹדָה וְאַחֲרָיוּת, וְגַם יַרְוִיחַ כֶּסֶף, וְ”עַל הַדֶּרֶךְ” – יְסַפֵּק אֶת יֵצֶר הַסַּקְרָנוּת שֶׁלּוֹ בְּלִי לָלֶכֶת לְאִבּוּד.